Baba Metziá 97a — el Talmud en español

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב

: א

דינא הכי?!

[וכי כך הוא באמת הדין?!] והרי שנינו במשנה [ב"ק ט ב] לגבי מזיק "כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק", והברייתא מפרשת את המשנה ואומרת: "תשלומי נזק", מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה. פירוש הדבר, שאין המזיק חייב להחזיר לניזק בהמה, אלא נותן לו את הנבילה, ומשלם את ההפרש בין מחיר הבהמה החיה למחיר הנבילה. וכיון שהדין כן במזיק, כן צריך להיות הדין בשואל.

ושתיק רב

, ואין ידוע אם קבל דעתם או לא .

ופסקינן:

והלכתא כרב כהנא ורב אסי, דמהדר ליה תבריה, וממילא ליה דמי מנא

[מחזיר לו השברים, ומשלים לו את דמי הקרדום] היתרים על השברים.

ומביאה הגמרא עובדה אחרת:

ההוא גברא דשאיל דוולא

[דלי]

מחבריה. איתבר

.

אתא לקמיה דרב פפא, אמר ליה

רב פפא, כמו שאמר רבא:

אייתי סהדי דלא שנית ביה, ואיפטר

.

ומביאה הגמרא עובדה אחרת:

ההוא גברא דשאיל שונרא

[חתול] מחבריה, כדי שיהרוג לו את העכברים,

חבור עליה עכברי וקטלוהו

[התאחדו העכברים נגדו והרגו אותו].

יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה, כי האי גוונא, מאי?

כי מתה מחמת מלאכה דמי, או לא?

[רב אשי הסתפק בכגון זה, האם זה מתה מחמת מלאכה או לא?] כי אולי מה שהכניסה השואל למקום שיש הרבה עכברים, נחשב כשינוי מדרך ההשתמשות בחתול .

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא,

על מעשה כזה שהיה בזמנו:

גברא דנשי קטלוהו, לא דינא ולא דיינא

[איש שנשים הרגו אותו, אין מה לדון בו], ובודאי שהדרך להביא חתול לכל מקום שיש שם עכברים, ונחשב הדבר כמתה מחמת מלאכה .

איכא דאמרי

[יש אומרים]:

אותו חתול לא הרגוהו העכברים, אלא

אכיל עכברי טובא וחביל ומית

. [אכל הרבה עכברים ונתחמם ומת].

יתיב רב אשי, וקא מעיין בה, כהאי גוונא, מאי

, האם זה כמתה מחמת מלאכה, או שלא היה לשואל להכניס החתול למקום הזה?

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא: גברא דנשי קטלוהו לא דינא ולא דיינא

, דומה הדבר לאדם שמת מחמת רוב בעילות נשים, ובודאי שזה כמתה מחמת מלאכה, שאין להעלות זאת על הדעת.

ועתה הגמרא חוזרת לדין משנתנו, לדין שאילה בבעלים.

אמר רבא: האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה, וליפטר

[מי שרוצה לשאול דבר מחבירו, ויפטר] מאחריותו על ידי רמאות ,

נימא ליה

[יאמר לו] בזמן השאילה,

אשקיין מיא

[תן לי מים לשתות],

דהוי שאילה בבעלים

, מפני שהמשאיל עושה מלאכה לשואל בזמן השאילה.

ואי פקח הוא

המשאיל, ויודע שפטור בעלים תלוי בזמן השאלה,

נימא ליה

משאיל לשואל,

שאיל ברישא והדר אשקייך

[שאל את הדבר קודם, ואחר כך אתן לך מים] ואין זו שאלה בבעלים.

ומביאה הגמרא מימרא אחרינא דרבא:

אמר רבא

: אומנים שעושים מלאכתם לכל בני העיר, וכל מי שצריך לו, מחוייב האומן לעשות מלאכתו, כגון

מקרי דרדקי, שתלא, טבחא ואומנא, ספר מתא

[מלמד תינוקות, נוטע כרמים, שוחט, מקיז דם וספר של העיר]

כולהון

[כלם] השואל מהם פרה

בעידן עבידתייהו

[בזמן עבודתם],

כשאילה בבעלים דמו

, ואף שאותו אומן לא עוסק במלאכתו של השואל בלבד, אם שאל ממנו אחד מבני העיר, ובאותו זמן היה עסוק במלאכתו, נחשב כשאלה בבעלים .

אמרו ליה רבנן לרבא

: מאחר שאתה אומר כן,

שאיל לן מר

[שאול לנו רבינו], שאתה מלמד אותנו תורה כל היום. ואם אנחנו שואלים ממך פרה, אנו פטורים.

אקפיד

רבא,

אמר להו

לתלמידיו,

לאפקועי ממונאי קא בעיתו?!

[האם אתם רוצים להפקיע את ממוני?!] אינכם צודקים

! אדרבה, אתון שאילתון לי

בזה שאתם באים ללמוד ממני, שאני מלמד אתכם גם לתועלתי, שבכך אני שומר על תלמודי , ואני נהנה ממכם יותר,

דאילו אנא, מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא

, ואילו

אתון, לא מציתו לאישתמוטי

[אני יכול להתחיל מסכת אחרת כשארצה, ואתם לא].

ודחינן לרבא ואמרינן:

ולא היא!

כי

איהו, שאיל להו ביומא דכלה,

כשדורשים לפני הרגל בהלכות הרגל, ואז הוא לא יכול ללמד דבר אחר.

אינהו, שאילו ליה בשאר יומי

שאז הוא יכול ללמד מה שהוא רוצה.

הגמרא מביאה עוד מעשה שהיה, בקשר לדין פטור בעלים.

מרימר בר חנינא אוגר כודנייתא,

השכיר פרידה לאנשי "

בי חוזאי"

.

נפק לדלויי טעונה בהדייהו

[יצא להרים את המטען עמם] כשנתן להם אותה.

פשעו בה

אחר כך,

ומית

הפרידה.

אתו לקמיה דרבא, חייבינהו

לאנשי בי חוזאי לשלם הפרידה למרימר בר חנינא, כי פשעו בה.

אמרו ליה רבנן לרבא: פשיעה בבעלים היא!

שהרי בזמן ההשכרה בא לעזור להם, ואף שהם לא בקשו ממנו לעזור להם, בכל זאת, הרי זו שמירה בבעלים.

איכסוף

[התבייש] רבא, והודה שטעה בדין.

לסוף איגלאי מילתא, דלמיסר טעונה הוא דנפק

[בסוף התברר, שלראות את ההטענה על הבהמה הוא יצא] ולהשגיח שלא יטעינו עליה משא רב, ולצורכו עשה מה שעשה. . ואין זו שמירה בבעלים, ורבא פסק כדין.

[לעיל [צה א] נחלקו רב אחא ורבינא בדין פשיעה בבעלים. ואחד מהם מחייב בפשיעה, אף שהיא בבעלים].

ומקשינן:

הניחא למאן דאמר פשיעה בבעלים פטור, משום הכי איכסיף

רבא, כי היה לו לפטרם אף שפשעו.

אלא למאן דאמר חייב, אמאי איכסיף?

היה לו לומר, מכיון שפשעו בה, הם חייבים אף בבעלים. וקשה לומר שאחד מהאמוראים האחרונים חלק על רבא .

ומתרצינן: לא כך היה המעשה,

לא מיפשע

פשעו בה, אלא איגנובי איגנוב

מבי חוזאי, השוכרים,

ומתה כדרכה בי גנב, הוי

.

ואתו לקמיה דרבא, וחייבינהו

כדין שוכר שחייב בגניבה, ואף שמתה כדרכה לבסוף, ועל מיתה השוכר פטור, זה לא פוטר אותם, היות שכבר נתחייבו כאשר נגנבה.

אמרו ליה רבנן לרבא: גניבה בבעלים היא! איכסיף.

לסוף, איגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק

, ורבא פסק כדין.

מתניתין:

משנתנו עוסקת במקרים שנחלקו בעל הפרה והשומר בטענותיהם, כאשר בעל הפרה טוען, שהפרה שמתה היתה שאולה, והשואל חייב באונסין. והשומר אומר שהפרה שמתה היתה שכורה, לפיכך הוא פטור מאונסין.

יש במשנה כמה דוגמאות למקרים כאלה, ובכל המקרים הדין משתנה לפי טיב הטענות של בעל הפרה והשומר.

השואל

את הפרה

בשלשה מקרים אלו:

א.

שאלה חצי היום, ושכרה חצי היום

, ראובן לקח פרה משמעון ליום אחד, חציו בשאילה וחציו בשכירות.

ב.

שאלה

ראובן

היום, ושכרה למחר

.

ג. לקח ראובן משמעון שתי פרות,

שכר אחת ושאל אחת

.

ומתה

הפרה בשני המקרים הראשונים, או אחת הפרות מתה במקרה השלישי , ולא ידוע לנו מתי מתה הפרה, או איזו פרה מתה.

הדין נקבע לפי חוזק או חולשת טענות התובע והנתבע. ויש כאן ארבעה חילוקי דינים.