Baba Metziá 88b — el Talmud en español

שהיו אומרין,

דורשין את הפסוק

"עשר תעשר

את כל תבואת זרעך וגו'

ואכלת",

כך:

כיון שהסמיך הכתוב את חיוב המעשר ל"ואכלת", הוא בא לומר: רק מי שגומר מלאכת פירותיו ומכניסם לביתו כדי לאוכלם, רק הוא חייב לעשר,

ולא מוכר,

שאם גמר בעל הבית את מלאכת פירותיו במטרה למוכרם, פטור הוא מלעשר אותם .

וכמו כן דרשו את הפסוק "עשר תעשר את כל

תבואת זרעך",

שאין חייב לעשר אלא מי שהתבואה נזרעה בשדהו,

ולא לוקח,

הקונה פירות בתלוש, ולא גדלו הפירות ברשותו, שהוא פטור מלעשר. ואם כן, מדוע הוצרכה התורה לפטור את הפועל מלעשר? והרי לא גדלו הפירות ברשותו!

אלא

בהכרח, הברייתא הבאה לפטור את הפועל מלעשר, היא

מדרבנן,

מחיוב חכמים שחייבו גם את הלוקח שלא גדלו הפירות ברשותו לעשר.

ו

אילו

קרא

שמביאה הברייתא,

אסמכתא בעלמא

הוא. שהסמיכו חכמים את הפטור של פועל אפילו מחיוב מדרבנן, על הפסוק.

ולכן, לא קשה על רבי ינאי ורבי יוחנן מדוע צריך פסוק לפטור פועל שאוכל בשדה, והרי בלי הכנסה לבית אין חיוב לעשר. כי כל זה הוא מדין תורה, אבל מדברי חכמים, הלוקח חייב לעשר אף קודם שיכניס לביתו, ואילו בפועל, חידשה הברייתא שאינו כלוקח.

אלא שמעתה יש להקשות: מאחר שאמרנו, שהלימוד מהפסוק לפטור את הפועל מלעשר אינו אלא אסמכתא בעלמא, כי מן התורה גם לוקח גרידא פטור.

אלא,

אם כן, "

כנפשך", למאי אתא?

לענין מה הוצרכה תורה לדמות אכילתו של פועל לשל בעל הבית?

ומתרצת הגמרא:

לכדתניא: "כנפשך", מה נפשך, אם חסמת פטור,

שהרי רשאי בעל הבית למנוע עצמו מלאכול בשעת מלאכתו בשדה,

אף פועל, אם חסמת, פטור.

פועל שבעל הבית מנע ממנו לאכול בשעת עבודתו מהדבר שהוא עוסק בו, בין שמנעו באלימות, ובין ששכר את הפועל בתנאי שלא יאכל מהפירות, אלא יקבל תשלום בתמורה - אין הבעל הבית עובר באיסור של "לא תחסום שור בדישו". ובא הכתוב ללמד, שלא תלמד על חסימת פועל מקל וחומר מחסימת שור בדישו, וכפי שיבואר בגמרא לקמן.

מתיב מר זוטרא

על דברי רבי ינאי ורבי יוחנן, שאמרו אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או החצר, כל אחד כשיטתו -

הרי שנינו במשנה במסכת מעשרות [א ה]:

איזהו "גורנן"

של פירות

למעשרות?

אימתי הוא גמר אסיפתם של הפירות, הנקרא "גורן", שאז הם מתחייבים להתעשר?

בקישואים ובדלועים, משיפקסו.

אז הוא גמר מלאכתם, ומאז אין לאכול מהם בלא הפרשת תרומות ומעשרות.

ואמר רבי אסי

לבאר מהו "משיפקסו" שאמרה המשנה:

משינטל פיקס שלהן.

משיגמור לאספם, ויטול מהם את הפרח שבראש הפרי.

ומוכיח מר זוטרא:

מאי לאו,

האם אין כונת המשנה לומר, כי מיד

משיפקסו

בנטילת הפרח שבראש הפרי, חייבים הם במעשר. וזאת,

אפילו בשדה,

קודם שיכניסם לבית, לפי שכבר נגמרה מלאכתן למעשר. וקשה לרבי ינאי ולרבי יוחנן, שאמרו אין גמר מלאכת הפירות מחייבתם במעשר, עד שיכניסם לבית או לחצר?

ומתרצת הגמרא:

לא.

המשנה מדברת באופן שהכניסם לביתו לפני הפיקוס, ורק

משיפקסו

[משינטל פרח שבראשם]

בבית,

לאחר ההכנסה, חייבים הם להתעשר, היות ועדיין הפרי נצרך לתיקון נוסף, והוא נטילת הפרח שבראשו .

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

אם כדברי המתרץ, שהמשנה פטרה את הפירות מלהתעשר אפילו לאחר הכנסה לבית עד שינטל הפרח שבראשם, יש לתמוה, מדוע נקטה המשנה לשון "

משיפקסו",

שמשמעותו חיוב לעשר משיפקסו?

והרי לדברי המתרץ, אינו חייב לעשר לאחר פיקוס אלא אם כן יביאם לביתו, ולדבריו "

עד שיפקסו" מיבעי ליה

למשנתנו לומר, ולהורות לשון פטור, שאין ההכנסה לבית מחייבת כשלעצמה, עד שגם יפקסו, שינטל הפרח!?

וחזרה הקושיא על רבי ינאי ורבי יוחנן, הסוברים כי בלי הכנסה לבית או לחצר, אין הפירות מתחייבים בשום גמר אחר, ואילו המשנה הזאת אומרת כי "משיפקסו", מיד חייבים לעשרם.

ומתרצת הגמרא: אכן משנה זו מדברת לאחר הכנסה לבית, וצריך עדיין פיקוס בשביל להתחייב במעשר. ומה שנקט התנא לשון "משיפקסו", ולא אמר "עד שיפסקו", כי,

אי תנא

[אם היה שונה] שאין חייבים להתעשר אלא

עד שיפקסו,

ואפילו אם הכניס לבית,

הוה אמינא

ש"עד שיפקסו", פירושו הוא

עד דגמר לפיקוסייהו,

לגמור וליטול את הפרחים מראשי כל הפירות, ורק אז הם יתחייבו במעשר.

ולכן,

קא משמע לן

התנא באומרו "

משיפקסו",

שאין צורך בגמר הפיקוס של כל הפירות, אלא

מכי אתחולי פיקוסייהו

בכל פרי ופרי, משנטל ממנו את הפרח שבראשו, מיד אסור לו לאוכלו בלא לעשר, אף אם עדיין יש לו עוד פירות ליטול מהם את הפרח.

מתיב מר זוטרא בריה דרב נחמן

ממה שנינו בברייתא:

דתניא:

גורנו,

אסיפתו וגמר מלאכתו של הפרי

למעשר, לחייב עליו

מלקות את האוכל ממנו בלא מעשר

משום

איסור אכילת

טבל

-

הוא

מ

שעה

שתגמר מלאכתן,

מלאכת עבודת השדה בפירות.

ואיזהו גמר מלאכתן,

שמאז הם חייבים כבר במעשר? -

מלאכת הכנסתן!

ומדייק מר זוטרא מדברי הברייתא:

מאי לאו,

האם אין פירוש "

הכנסתן",

שהוא מלשון לכנס ולאוספם לערימה, וזאת,

אפילו בשדה,

בלא הכנסה לבית, אלא כינוס הערימה בשדה כשלעצמו מחייב לעשר, וקשה לרבי ינאי ורבי יוחנן, האומרים שרק לאחר הכנסה לבית או לחצר חייבים במעשר.

ומתרצת הגמרא:

לא

כך אמרה הברייתא, אלא כך אמרה:

הכנסתן לבית

-

זה הוא גמר מלאכתן,

להתחייב במעשר, ולכך התכוונה הברייתא באומרה "מלאכת הכנסתן".

ואיבעית אימא, כי קאמר רבי ינאי,

שאין גמר המלאכה בפירות מחייב במעשר אלא רק אחר הבאה לבית, זה רק

בזיתים וענבים,

היות

דלאו בני גורן נינהו,

שאין דרך לכונסם בערימה בשדה, ולכן אין דבר אחר שיכול לקובעם למעשר מן התורה מלבד הכנסתם לבית, שהרי חיוב תרומות ומעשרות משמן ומיין הוא חיוב מן התורה.

אבל חטין ושעורין, "גורן"

[ערימה], כאילו

בהדיא כתיב ביה,

לחייבם בו במעשר, כיון שהדרך לכונסם לערימה בשדה.

וכן קישואים ודילועים, מתחייבים מיד משיפקסו [שינטל פרח שבראשם] בשדה, בלא הכנסה לבית, כיון שגם הם דרכם להיאסף לערימה בשדה, ונחשב לגמר מלאכתם.

ועתה, לאחר שביארה הגמרא מהו גמר מלאכה לענין חיוב מעשרות, חוזרת הגמרא לבאר את ההלכה של אכילת פועל:

אשכחן,

מצינו בפסוק

אדם

כשהוא פועל

במחובר

לקרקע, שיש לו זכות לאכול, שנאמר "כי תבא בקמת רעך, וקטפת". וקמה, מחוברת היא לקרקע.

ו

כן

שור,

מצינו בפסוק שהוא אוכל

בתלוש,

בשעת עבודתו בו, שנאמר "לא תחסום שור בדישו". והדישה נעשית בתבואה בשעה שהיא כבר קצורה.

אבל

אדם,

פועל, העובד

בתלוש, מנלן?

מנין שיש לו זכות לאכול מהם בשעת עבודתו, ומה מקור דברי המשנה שאמרה שאדם אוכל בתלוש עד שתגמר מלאכתו?

ומתרצת הגמרא: למדנו זאת בלימוד של

קל וחומר, משור

:

ומה שור,

הקל, ומה היא קולתו,

שאינו אוכל במחובר,

שלא נאמר במפורש בתורה ששור העובד בפירות מחוברים אסור למונעו מלאכול, אלא רק בפירות תלושים [בשעת הדישה], אף על פי כן, הרי הוא

אוכל בתלוש,

שהרי אמרה תורה שאסור למונעו מלאכול כשהוא עובד בתלוש, וכמו שנאמר "לא תחסום שור בדישו".

אדם,

שהחמירה התורה בענינו יותר משור, לפי שפירשה בו

ש

הוא

אוכל במחובר, אינו דין ש

יהא

אוכל

גם

בתלוש!

כי קל וחומר הוא שלא יהיה דינו של האדם פחות מן השור. וכיון ששור אוכל כשהוא עובד בתלוש, אף פועל העובד בתלוש, אוכל.

ודוחה הגמרא:

מה לשור,

החמירה בו תורה יותר מן אדם הפועל,

שכן אתה מצווה על חסימתו,

שהזהירה תורה באיסור לאו, שלא למונעו מלאכול בשעת העבודה, וכמו שנאמר "לא תחסום שור בדישו".

תאמר באדם, שאי אתה מצווה על חסימתו.

שהרי אין איסור ואין אזהרת לאו לבעל הבית המונע את הפועל מלאכול מפרי עבודתו, בשעה שהוא עובד בו.

ואם כן, הרי לפנינו חומרה שהחמירה התורה בשור יותר מן הפועל. ולכן, אף לגבי אכילה בתלוש, יתכן שהיא חומרה מיוחדת בשור, ואי אפשר ללמוד ממנה לפועל.

אך עתה באה הגמרא לטעון כנגד הדחיה, ולומר, שאף את חומרת איסור של הלאו "לא תחסום" [שאמרנו שהיא יתירה בשור על האדם] יש ללמוד מקל וחומר, שתנהג גם באדם.

ולפי זה, לעולם יהיה אדם חמור. ושוב תהיה אפשרות ללמוד מאכילת שור בתלוש לאכילת אדם [החמור ממנו], שודאי יהיה זכאי לאכול, גם בשעה שהוא עובד בתלוש:

ויהא אדם מצווה,

דהיינו, יהא בעל הבית, ששכרו להיות פועל שלו, מוזהר

על חסימתו,

שלא למנוע ממנו מלאכול,

מקל וחומר משור

:

ומה שור,

הקל, ומה היא קולתו,

שאי אתה מצווה להחיותו,

שלא חייבה תורה לדאוג לחייו, בכל זאת

אתה מצווה על חסימתו

בשעת העבודה, שלא לצערו ולחסמו.

אדם,

החמור מן השור,

שאתה מצווה להחיותו,

לדאוג להציל חייו שנאמר "וחי אחיך עמך",

אינו דין

[כל שכן]

שאתה מצווה על חסימתו

באיסור "לא תחסום", שלא לצערו בעבודתו.

אך דוחה הגמרא את הטענה הזאת, כי

אמר קרא

: "ואכלת [אתה, הפועל העוסק במלאכת בעל השדה] ענבים,

כנפשך"

-

כנפשו של פועל!

מלמד הכתוב, כי אכילתו של הפועל היא כמו אכילת הבעלים של השדה או הכרם.

מה

נפשו של בעל הבית,

אם חסמתו,

שהוא מנע עצמו מלאכול,

פטור.

שהרי אין איסור לא תחסום שייך לגבי חסימת האדם את עצמו,

אף פועל, אם חסמתו, פטור

מאיסור לא תחסום.

ואם כן, שוב מצינו שור שהוא חמור מאדם, לגבי לאו של חסימה. ואם כן, אי אפשר ללמוד בקל וחומר שדיני השור יהיו קיימים גם אצל אדם, ואם כן עדיין קשה:

ואלא, אדם,

פועל, שהוא אוכל

בתלוש, מנלן?

ומתרצת הגמרא:

אמר קרא "קמה" "קמה", ב' פעמים.

נאמר בפסוק "כי תבא

בקמת

רעך וקטפת מלילות בידך" לאכול.

וממשיך הפסוק ואומר "וחרמש לא תניף על

קמת

רעך". שלצורך אכילתך אל תניף חרמש לקצור ולאכול, אלא תהא קוטף בידך ואוכל.

ומדוע הוצרכה התורה לכפול ולומר פעמיים שהפועל אוכל?

אם אינו ענין

[אם אין הכפילות באה ללמדנו]

לאדם במחובר,

שכבר במפורש נאמר "כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות" לאכול,

תנהו ענין

[ללמוד ממנו]

לאדם בתלוש.

רבי אמי אמר: אדם בתלוש, לא צריך קרא

מיוחד ללמדנו שהוא אוכל. אלא מהפסוקים האמורים באכילת פועל אנו למדים זאת:

כתיב "כי תבא בכרם רעך",

וסתמה תורה ולא פירשה לאיזו סוג ביאה ועבודה הוא בא.

מי לא עסקינן ששכרו לכתף,

לשאת את הענבים,

ואמר רחמנא, ליכול!

והרי מלאכת נשיאת הענבים נעשית בתלוש, ואף על זה נאמר שפועל אוכל.

ודנה עתה הגמרא:

שור במחובר, מנא לן?

מנין שאסור לחוסמו.

ומבארת הגמרא:

קל וחומר מאדם.

ומה אדם

[פועל], שהקלה בו תורה,

שאינו אוכל בתלוש,

שהרי לא פירשה בו התורה במפורש שיש להניחו לאכול בתלוש,

אוכל במחובר,

שחייבה התורה את בעל הבית להניחו לאכול כשהוא עוסק במחובר.

שור,

שהחמירה בו תורה,

שאוכל בתלוש,

שפירשה בו התורה, שכאשר הוא עובד בתלוש אסור לחוסמו, שנאמר "לא תחסום שור בדישו", ודייש הוא בתלוש,

אינו דין שאוכל במחובר!

ובודאי שלא יהיה השור קל מן האדם, ומה פועל אוכל בעוסקו במחובר, בודאי אף שור כן.

אך דוחה הגמרא, לפי שמצינו לגבי דינים אחרים, שהחמירה בהם התורה באדם יותר מן השור. ויתכן שאף באכילה במחובר, חמור האדם מן השור:

מה לאדם, שכן אתה מצווה להחיותו, תאמר בשור, שאי אתה מצווה להחיותו.

אך מקשה הגמרא על הדחיה, מנין לך שאין מצוה לדאוג לחייו של שור? והרי אף לגבי החיוב לדאוג לחייו של השור, יש ללמוד בקל וחומר:

ויהא שור, מצווה להחיותו, מקל וחומר

:

ומה אדם,

הקל, ומה היא קולתו,

שאי אתה מצווה על חסימתו

באיסור לא תחסום, ואף על פי כן,

אתה מצווה להחיותו.

שור,

שדינו חמור,

שאתה מצווה על חסימתו

באיסור לא תחסום,

אינו דין שאתה מצווה להחיותו.

ומתרצת הגמרא:

אמר קרא

בדיני הצלה "

וחי אחיך עמך".

רק את חיי

אחיך

אתה מצווה להציל,

ולא

את חייו של

שור!

ואם כן, כיון שאדם חמור בדינו מן השור לגבי להחייתו, אי אפשר ללמוד מאכילת פועל במחובר לשור,

אלא שור במחובר, מנלן?

ומתרצת הגמרא:

אמר קרא "רעך רעך" ב' פעמים.

נאמר: "כי תבא בקמת

רעך,

וקטפת מלילות בידך, וחרמש לא תניף על קמת

רעך".

והרי לא הוצרכה התורה להדגיש פעם נוספת שמדובר ב"רעך", שהוא פועל הנכנס לכרם חבירו. אלא, מההדגשה המיותרת, יש לנו ללמוד זכות אכילה נוספת:

אם אינו ענין

[אין צורך ללמדנו]

ל

דין

אדם במחובר,

לפי שכבר למדנו מתחילת הפסוק שהוא אוכל,

תנהו ענין

[ללמוד ממנו]

לשור

במחובר,

שהוא אוכל.

רבינא אמר: לא אדם בתלוש, ולא שור במחובר, צריכי קראי.

על אף שבאדם נאמר במפורש רק במחובר, ובשור נאמר במפורש רק בתלוש.

כי אין צריך לימוד מיוחד לרבות אדם בתלוש ושור במחובר היות

דכתיב "לא תחסום שור בדישו".

ולכאורה קשה, הרי אף לאחר ההדגשה של "לא תחסום שור",