Baba Metziá 87a — el Talmud en español

והוינן בה:

מאי שנא לגבי אברהם, דכתיב

שהמלאכים אמרו לו "

כן תעשה כאשר דברת

".

ומאי שנא לגבי לוט, דכתיב

"

ויפצר בם מאד

", שלא נענו לו המלאכים מיד?

ומשנינן:

אמר רבי אלעזר: מכאן שמסרבין לקטן, ואין מסרבין לגדול!

והוינן בה:

כתיב

"

ואקחה פת לחם

", משמע שהציע להם רק לחם,

וכתיב

לאחר מכן "

ואל הבקר רץ אברהם

", שנתן להם גם בקר?

אמר רבי אלעזר: מכאן, שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה

.

ואילו ה

רשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים

.

מנלן?

מעפרון!

מעיקרא כתיב,

אצל עפרון, שאמר לאברהם "

ארץ ארבע מאות שקל כסף

ביני ובינך מה היא", שלא רצה ליטול ממנו כסף כלל עבור המערה.

ולבסוף כתיב

"

וישמע אברהם אל עפרון, וישקל אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר

",

דלא שקיל מיניה אלא קנטרי.

שלא הסכים עפרון לקבל אלא שקלים גדולים, שמשקלם רב, כמשמעות "עובר לסוחר", שקלים שמקבלים אותם בכל מקום בתור שקלים,

דאיכא דוכתי דקרי ליה לתיקלא "קנטירא",

והרי יש מקומות שהשקלים שם גדולים.

נאמר "מהרי שלש סאים קמח סלת".

ושואלת הגמרא:

כתיב

"

קמח

",

וכתיב

"

סלת

", שהוא יותר משובח מקמח. ונמצא שהכתוב לכאורה סותר את עצמו?

ומתרצת הגמרא:

אמר רבי יצחק: מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש.

שרה אמרה קמח, ואברהם אמר סלת. והתיישבה הסתירה במקרא.

והוינן בה:

כתיב

"

לושי ועשי עוגות

".

וכתיב

"

ויקח חמאה וחלב ובן הבקר

אשר עשה ויתן לפניהם".

ואילו לחם לא אייתי לקמייהו,

מדוע לא הביא לפניהם להם לחם, כמו שאמר?

אמר אפרים מקשאה, תלמידו של רבי מאיר, משמיה דרבי מאיר: אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה,

שאפילו חולין אכל רק כשהם טהורים,

ושרה אמנו אותו היום

פירסה נדה,

שחזר לה אורח כנשים, וראתה דם נדה, ונטמאה העיסה. ולכן לא הביא אברהם לחם.

"

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל

" -

בא הכתוב

להודיע

לנו

ששרה אמנו צנועה היתה,

ולא נכנסה למקום שהאורחים נמצאים שם, והיו המלאכים צריכים לשאול היכן היא.

אמר רב יהודה אמר רב

.

ואיתימא רב יצחק: יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה

.

אלא מאי

"

באהל

", מדוע שאלו עליה היכן היא?

כדי לחבבה על בעלה,

להודיע לבעלה שהיא צנועה יותר מחברותיה עד שאינה נראית, וצריך לשאול אחריה.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר

: לכך שאלו אחריה,

כדי לשגר

לשלוח

לה כוס של ברכה

מברכת המזון.

תני משום רבי יוסי: למה נקוד על

אותיות

איו שבאליו,

שעל כל האותיות שבתיבת "אליו", האמורה כאן, יש נקודה בספר התורה, חוץ מעל האות ל'?

כי הניקוד בא להוציא את המקרא מפשוטו, והיינו, שהמלאכים לא היו צריכים לשאול "איו" על שרה אמנו, משום שידעו שהיא באהל. אלא כל הענין בא לדרשה -

לימדה תורה דרך ארץ: שישאל אדם באכסניא שלו,

על אשת בעל האכסניא.

ומקשינן: איך מותר לשאול בשלום האשה,

והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל?

ומשנינן:

על ידי בעלה שאני.

שעל ידי בעלה מותר לשאול אותו מה שלום אשתו.

"

אחרי בלותי היתה לי עדנה

" -

אמר רב חסדא: אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו

.

והוינן בה:

כתיב

שאמרה שרה "

ואדוני זקן

".

וכתיב

שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם ששרה אמרה "

ואני זקנתי

".

נמצא

דלא מותיב הקדוש ברוך הוא כדאמרה איהי,

שהקדוש ברוך הוא לא סיפר לאברהם את דברי שרה כהוייתם!?

ומשנינן:

תנא דבי רבי ישמעאל: גדול

ה

שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו

.

שנאמר

"

ותצחק שרה בקרבה

לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה

ואדוני זקן

".

וכתיב

"

ויאמר ה' אל אברהם

למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד,

ואני זקנתי

".

הרי ששינה הקדוש ברוך הוא, ולא אמר לאברהם מה ששרה אמרה עליו, מפני השלום.

כתיב "

ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה

".

והוינן בה:

כמה בנים הניקה שרה?

והלא הניקה רק את בנה, ומדוע אמר הכתוב שהניקה "בנים" בלשון רבים?

ומשנינן:

אמר רבי לוי: אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו

מלינוק,

עשה סעודה גדולה

. ו

היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי

[ילד שנאסף מהרחוב ולא ידוע של מי הוא]

מן השוק, ואומרים: בנינו הוא! ולא עוד אלא שעושין משתה גדול

כדי

להעמיד דבריהם

שהוא אכן בנם.

מה עשה אברהם אבינו?

הלך וזימן

את כל

גדולי הדור

.

ושרה אמנו זימנה את נשותיהם

.

וכל אחת ואחת הביאה את בנה עמה, ו

את

מניקתה

של בנה

לא הביאה

עמה.

ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעינות, והניקה את כולן!

ואז ידעו ששרה אכן ילדה את יצחק.

ועדיין היו

הבריות

מרננים ואומרים: אם

שרה הבת תשעים שנה תלד,

כלומר גם אם זה יתכן, אבל

אברהם בן מאה שנה יוליד?!

ובודאי נתעברה שרה מאיש אחר.

מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק, ונדמה

ונעשה דומה

לאברהם

.

ואז

פתחו כולם ואמרו: אברהם הוליד את יצחק

.

עד אברהם לא היה זקנה

בעולם, אלא האנשים נראו תמיד צעירים.

מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם, משתעי בהדי יצחק.

מי שרצה לדבר עם אברהם, היה בטעות מדבר עם יצחק.

בהדי יצחק, משתעי בהדי אברהם.

ומי שרצה לדבר עם יצחק, היה בטעות מדבר עם אברהם, שהרי שניהם היו דומים זה לזה למרות ההפרש בגיל.

אתא אברהם, בעא רחמי,

בא אברהם והתפלל על זקנה, כדי שיבדילו האנשים בינו לבין בנו,

והוה זקנה.

ובאה זקנה לעולם.

שנאמר

"

ואברהם זקן בא בימים

".

עד יעקב לא הוה חולשא,

אנשים לא היו חולים.

אתא יעקב, בעא רחמי,

בא יעקב והתפלל שיחלה אדם לפני מותו, כדי שיוכל לצוות את ביתו,

והוה חולשא,

ובא חולי לעולם.

שנאמר

"

ויאמר ליוסף: הנה אביך חולה

".

עד דאתא אלישע, לא הוה דחליש ואיתפח.

עד שבא אלישע לא נתרפא אדם מחוליו.

אתא אלישע, בעא רחמי, ואתפח.

בא אלישע והתפלל על עצמו כשהיה חולה, ונתרפא.

שנאמר

[מלכים ב יג יד] "

ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו

".

מכלל

זה אנו למדים,

דחלה חלי אחריתי,

שלפני כן הוא חלה במחלה אחרת, שממנה הוא התרפא.

תנו רבנן: שלשה חלאין חלה אלישע

.

אחד

בעון

שדחפו לגיחזי בשתי ידיו.

שקיללו ונעשה מצורע [ראה מלכים ב סוף פרק ה, ומסכת סנהדרין קז ב].

ואחד

בעון

שגירה דובין בתינוקות

שלעגו לו, וקיללם. ויצאו דובים מהיער והרגו אותם [ראה שם סוף פרק ב].

ואחד,

חולי

שמת בו

.

שנאמר

"

ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו

".

ודרשינן "חלה" - אחד. "חליו" - שנים. "אשר ימות בו" - שלשה.

שנינו במשנה:

אלא עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית

בלבד.

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב חסדא

: האם "

פת קטנית" תנן

במשנה, בלא וי"ו, דהיינו, שהבטיח להם פת העשויה מקטניות.

או "פת וקטניות" תנן,

עם וי"ו, שהבטיח להם גם פת וגם קטניות?

אמר ליה

רב חסדא:

האלהים!

[לשון שבועה]

צריכה וי"ו.

צריך לגרוס במשנה "פת וקטניות" עם וי"ו, וצריך לכתוב את הוי"ו באופן בולט,

כי מורדיא דלברות

["לברות" הוא שם נהר. ו"מורדיא" הוא עץ שרב החובל מנהיג בו את הספינה להרחיקה מן האבנים והמכשולים].

כלומר, צריך לכתוב וי"ו ארוכה במשנה, כדי שלא יבאו לטעות.

שנינו במשנה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך הכל כמנהג המדינה

.

והוינן בה: "

הכל

"

לאתויי מאי?

מה בא רבן שמעון בן גמליאל לרבות בתיבת "הכל"? ומשנינן:

לאתויי הא דתניא: השוכר את הפועל ואמר לו

: שכרך יהא

כאחד וכשנים מבני העיר,

כלומר, כפי שמשתכרים אחד ושנים מפועלי העיר,

נותן לו כפחות שבשכירות,

כפי השכר של הפועל הזול ביותר שבעיר, כי הפועל, שהוא המוציא מחבירו, עליו הראיה להוכיח שהתכוון לשכר שהוא יותר מהשכר הנמוך שבעיר,

דברי רבי יהושע

.

וחכמים אומרים: משמנין ביניהם.

נותן לו שכר של פועל בינוני, דהיינו כמנהג המדינה לשכר רגיל.

מתניתין:

בשני פסוקים נפרדים נאמר בתורה [דברים כג, כה כו] שפועל העובד בשדה, זכאי הוא לאכול מן הפירות שהוא עובד בהם, בחינם:

"כי תבא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך. ואל כליך לא תתן".

"כי תבא בקמת רעך, וקטפת מלילת בידך. וחרמש לא תניף על קמת רעך".

ובגמרא יתבאר מדוע צריכים אנו לשני פסוקים נפרדים בדין זה, ומה כל פסוק מלמד שאין בחברו.

עוד נאמר בתורה [דברים כה] "

לא תחסם שור בדישו

".

איסור הזה נאמר אמנם לגבי אדם הדש תבואה באמצעות בהמה, ולא במי שמעביד פועל בשדהו, שאין בו איסור "לא תחסום" וכמו שיתבאר בגמרא, אך יש כמה הלכות שנלמדו מן איסור חסימת השור, שכך הדין הוא גם בפועל, וכמו שיתבאר בגמרא.

ואלו

הם הפועלים, ה

אוכלין

מהדבר שהם עוסקים בו,

מן התורה,

אף בלי שהיתה קציצה על כך בין המעביד לעובד, ואף במקום שלא היה המנהג בכך:

א. פועל

העושה

מלאכה

ב"מחובר לקרקע"

\- רשאי הוא לאכול מהפרי

בשעת גמר

מלאכה,

דהיינו, כאשר הוא תולשו מחיבורו אל הקרקע, שאז היא "גמר מלאכת חיבורן", אבל לא כשהוא עוסק במלאכה בזמן שהפרי מחובר. כגון פועל שמלאכתו היא ניכוש עשבים שוטים משדה שזרועים בה בצלים, אסור לו להוציא בצלים מהשדה ולאכלם, כיון שמלאכת ניכוש עשבים מהשדה אינה גמר מלאכה של גידול הבצלים.

ב.

ו

פועל העושה מלאכת בעל הבית

ב

פרי שהוא

תלוש מן הקרקע,

רשאי הוא לאכול מן הדבר שהוא עוסק במלאכתו, רק

עד שלא נגמרה מלאכתו

של המאכל להיות מתוקן וראוי להתחייב במעשר, והוא השלב שבו מוכן כבר הפרי לצורך אכילה.

ובגמרא יתבאר באיזה שלב כבר "נגמרה מלאכתו למעשר".

כמו כן, אם היה עושה עיסה מקמח, ומתחייבת העיסה בהפרשת חלה, הרי הוא אוכל מן הקמח עד שלא נגמרה מלאכתו לגבי חיוב הפרשת חלה.

ג.

ו

אין הפועל רשאי לאכול בשעת מלאכתו, אלא

בדבר שגידולו מן הארץ.

להוציא את הפועל שהיה עוסק בחליבה של פרה, וכדומה, שאין גידולו מן הארץ.

ואלו

הפועלים

שאין אוכלים

בשעת מלאכתם: