Baba Metziá 77a — el Talmud en español

פסידא

של איבוד יום עבודתם, הפסד

דפועלים

הוא. ואין הם יכולים לתובעו, כיון שעל מנת כן נשתכרו לו.

אך אם

לא סיירא לארעא מאורתא, פסידא דבעל הבית

הוא,

ויהיב להו

שכר

כפועל בטל,

כמתבאר לעיל.

ואמר רבא: האי מאן,

מי שהוא בעל שדה,

דאוגיר אגורי,

ששכר פועלים

לדוולא,

לשאוב מים כדי להשקות שדותיו,

ואתא

מטרא,

וירד מטר, ושוב הוא אינו צריך למלאכתם,

פסידא דפועלים

הוא, שעל מנת כן נשכרו, היות וזה מצוי שיבוא גשם ולא יהיה צורך בהם.

מה שאין כן

אם אתא נהרא,

בא נהר והציף את חריצי התעלות של שדהו, ואינו זקוק עוד לשאוב מים להשקיה, כיון שדבר זה אינו מצוי כל כך, ולא נשכרו על דעת כן, והיה על בעל הבית להודיעם על כך, הרי אם לא הודיעם, הוא

פסידא דבעל הבית, ויהיב להו

שכר

כפועל בטל

.

ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא,

הנהר שממנו שאבו את המים, נפסקו מימיו

בפלגא דיומא,

באמצע היום, ואינם יכולים להשלים מלאכתם,

אי לא עביד דפסיק,

אם אין דרך הנהר שיפסקו מימיו,

פסידא דפועלים

הוא, שהרי אף בעל הבית לא ידע, ולא יכול היה להודיעם על כך, ומזלם גרם.

אבל אם עביד דפסיק

מימיו,

אי

הפועלים הם

בני מתא

, בני העיר, היודעים את מנהגו של הנהר להפסיק לעיתים,

פסידא דפועלים

הוא, משום שעל מנת כן נשכרו לו.

אבל אם הפועלים

לאו בני מתא, פסידא דבעל הבית, משום

שהיה לו להודיעם על כך.

ואמר רבא: האי מאן דאגר אגורי לעבידתא,

מי ששכר פועלים ליום אחד לעבודה מסוימת,

ושלים עבידתא בפלגא דיומא,

וסיימו את העבודה הזאת באמצע היום, הרי:

אי אית ליה,

אם יש לבעל הבית לתת להם לעבוד בהמשך היום

עבידתא דניחא מינה,

עבודה שהיא קלה ממנה,

יהיב להו,

זכותו של הבעל היא לחייבם להמשיך ולעבוד בה.

אי נמי,

וכן אם יש לו לבעל הבית עבודה

דכוותה,

לא קשה ממנה ולא קלה,

מפקד להו,

זכותו לחייבם לעשותה.

אבל

אם יש לו רק עבודה

קשה הימנה, לא מפקד להו.

אינו יכול לחייבם לעבוד, שהרי לעבודה קשה כזו הם לא נשכרו.

ונותן להם שכרן משלם,

כאילו עבדו כל היום כולו.

ומקשה הגמרא:

ואמאי

משלם להם תשלום מלא!?

וליתיב להו כפועל בטל!

וכמו שנתבאר.

ומתרצינן:

כי קאמר רבא

ש"נותן להם שכרם משלם",

באיכלושי,

סבלים

דמחוזא, דאי לא עבדי, חלשי,

הם נחלשים.

ומשום כך, אינו מנכה משכרם, שהרי הם מעדיפים לעבוד כל היום ולא לישב בטל.

אמר מר,

שנינו לעיל בברייתא, שלקבלנים החוזרים בהם לאחר שהתחילו במלאכה,

שמין להם את מה שעשו. כיצד? היה יפה שישה דינרים, נותן להם סלע.

ואף שבעל הבית לא ימצא פועלים להשלים מלאכתו בפחות משישה דינרים, ונמצא שהוא נפסד בשני דינרים, מכל מקום נותן להם סלע.

והטעם,

קא סברי רבנן, יד פועל על העליונה.

ולעולם רשאי הוא לחזור בו. כמו שכתוב "כי עבדי הם", ולא עבדים לעבדים [קידושין כב ב].

עוד שנינו בברייתא:

או יגמרו מלאכתן, ויטלו שני סלעים

.

ומקשינן: אם יגמרו מלאכתן,

פשיטא

שיקבלו שני סלעים, שהרי עשו מלאכתן, ואם כן, ודאי יתן להם כפי שהתנו בתחילה?

ומתרצינן:

לא צריכא, דאייקר עבידתא, ואימרו פועלים,

חזרו בהם.

ואזל בעל

הבית, ופייסינהו

, פייס אותם עד שנתרצו לשוב למלאכתם.

מהו דתימא,

כיון שיד פועל על העליונה,

מצי אמרי ליה

פועלים עתה לבעל הבית,

כי מפייסינן, אדעתא דטפת לן אאגרה

, על דעת שתוסיף לנו על שכרנו, ותשלם לנו עבור חציה השני של העבודה כשיעור השכר של פועל בשעה שנתרצינו לשוב למלאכתך.

קא משמע לן, דאמר להו

: שמא נתרצתם

אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתיה

.

עוד נתבאר בברייתא:

ואם סלע

יוציא בעל הבית בכדי להשלים מלאכתו,

נותן להם סלע

.

ומקשינן:

פשיטא!

הרי לא הפסידוהו כלום? ומתרצינן:

לא צריכא, דזל עבידתא מעיקרא,

בשעה ששכרם מתחילה, ופועלים אלו לא נתרצו להשכר לו בשכר הקבוע בשוק,

ו

משום כך

אגרינהו בטפי זוזא,

שכרם בזוז נוסף על השכר הרגיל.

ולסוף, אייקר

מחיר הפועלים בשוק,

וקם בטפי זוזא,

התייקר שכר הפועלים הרגיל בזוז, ונהיה השכר הרגיל כמו השכר שסיכם עם הפועלים הללו מתחילה.

מהו דתימא, אמרו ליה

הפועלים עתה:

טפי זוזא אמרת לן

בשעה ששכרתנו מתחילה.

ואם כן, גם עתה עליך להוסיף לנו יותר משכר שאר פועלין,

קא משמע לן, דאמר להו: כי אמרי לכו

אשלם לכם

טפי זוזא

, כיון

דלא הוה קים לכו

. כלומר, לא היה ראוי לכם לעשות מלאכה תמורת שכר מועט, ועל כן נתרציתי לשלם יותר.

אבל

השתא, קים לכו.

כבר נתרצתם לסכום זה. ומה נשתנה בכך שאף שאר פועלים משתכרים כך.

עוד שנינו שם:

רבי דוסא אומר, שמין להן את מה שעתיד להעשות. היה יפה שישה זוזים, נותן להם שקל

. והטעם,

קא סבר יד פועל על התחתונה.

ומשום כך עליו לשאת בנזק בעל הבית, וכמו שנתבאר.

עוד שנינו שם:

או יגמרו מלאכתן, ויטלו שני סלעים

.

ומקשה הגמרא:

פשיטא!?

כדלעיל.

ומתרצינן:

לא צריכא, דזל עבידתא,

שכר פועלים.

ואימר בעל הבית,

חזר בו בעל הבית משכירותם,

ואזול פועלים, ופייסוהו.

מהו דתימא,

כיון שדעת רבי דוסא היא שיד פועל על התחתונה,

מצי אמר להו

בעל הבית: נתרציתי

אדעתא דבצריתו לי מאגרייכו,

שתפחתו משכר עבודתכם.

קא משמע לן,

שעל אף שיד פועל על התחתונה, משלם בשכרם שני סלעים, כיון

דאמרי ליה

: נתרצית

אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא

.

עוד שנינו בברייתא:

סלע, נותן להם סלע

ומקשינן:

פשיטא!?

הרי לא הפסידוהו?

ומתרצינן:

אמר רב הונא בריה דרב נתן: לא צריכא, דאוזילו אינהו

הפועלים

גביה

בעל הבית

זוזא מעיקרא,

בשעה ששכרם מתחילה, פחתו לו זוז משכרם.

ולסוף זל עבידתא,

הוזל שכר פועל בשוק, ונקבע כשכר שהתנו עמו.

מהו דתימא,

יטען עתה בעל הבית:

בציר זוזא אמריתו לי

, אם כן, אף עתה,

בציר זוזא יהיבנא לכו.

קא משמע לן, דאמרי ליה

הפועלים:

כי אמרנא לך

מתחילה

בציר זוזא,

משום

דלא הוה קים לך,

לא נתרצית לתת סלע. אבל

השתא, קים לך.

ואין זה תלוי בשיעור דמי שכר פועל בשוק.

אמר רב: הלכה כרבי דוסא,

שכל החוזר בו ידו על התחתונה.

ומקשה הגמרא:

ומי אמר רב הכי?

והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום.

ואם כן, למה ידו על התחתונה, הרי כדין עשה?

וכי תימא

לחלק, ולומר:

שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות,

שכיר יום,

לקבלנות,

המקבל עליו מלאכה מסוימת, ושכיר יום רשאי לחזור בו [משום "עבדי הם", ולא עבדים לעבדים] גם לרבי דוסא. ורק קבלן אינו רשאי לחזור בו, ואם יחזור ידו על התחתונה [משום שאין זה דרך עבדות כל כך].

אי אפשר לחלק כך!

כי -

ומי שאני ליה

לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות!?

והא תניא, השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע

הפועל

שמת לו מת

, קרוב שחייב להתאבל עליו,

או שאחזתו חמה,

חלה הפועל,