Baba Metziá 73b — el Talmud en español

רב מרי בר רחל,

היה נכרי חייב לו מעות,

ומשכן ליה ההוא נכרי ביתא.

מישכן הנכרי הלוה את ביתו לרב מרי, והיה רב מרי דר באותו בית.

הדר, זבנה לרבא.

חזר הנכרי ומכר את ביתו הממושכן לרבא.

נטר

המתין רב מרי

תריסר ירחי

שנים עשר חדש שהן

שתא

שנה,

שקל אגר ביתא,

ונטל דמי שכירות הבית, עבור שנה הבאה.

אמטי ליה לרבא,

והביאן לרבא, שהוא עכשיו בעל הבית.

אמר ליה

רב מרי לרבא:

האי דלא אמטאי

זה שלא הבאתי

למר

לרבא

אגר ביתא

שכר הבית

עד האידנא

עד עכשיו, משום

דסתם משכנתא שתא

והממשכן את ביתו סתם, וממשכנו לשנה,

ואי בעי נכרי לסלקו

ואם היה הנכרי רוצה לסלקני בתוך השנה,

לא היה מצי מסלקי לי,

לא היה יכול לסלקני, וחשוב כמכר אצלי [כדלעיל סז ב]

השתא

עכשיו,

לשקול מר

יטול רבא, שהוא בעל הבית,

אגר ביתא

שכר הבית.

אמר ליה

רבא לרב מרי:

אי הוה ידענא

אם הייתי יודע,

דהוה ממושכן

שבית זה ממושכן

ליה למר

לרב מרי,

לא הוה זביננא ליה,

לא הייתי קונהו מן הגוי.

השתא,

עכשיו

כדיניהם עבדינן לך,

כדיני נכרים אעשה עימך [מכיון שהנכרי עדיין לא שילם חובו], ובדיני הנכרים אפילו במשכן בית סתם,

כל אימת דלא מסלקי בזוזי

כל זמן שלא פרע הלוה

לא שקיל אגר ביתא

אינו נוטל שכר הבית,

אנא נמי,

אף אני, שאני בא מכח הגוי,

לא שקילנא מינך,

לא אטול ממך

אגר ביתא

שכר הבית

עד דמסלקנא לך בזוזי,

עד שאכוף את הנכרי לשלם לך מעותיך.

ואין זו רבית דהא רבא לא חייב לרב מרי כלום אלא הנכרי.

אמר ליה רבא מברניש

שם מקום

לרב אשי: חזי

[ראה]

מר רבנן

תלמידי חכמים [הסוחרים ביין]

דקא אכלי רביתא!

דיהבי זוזי אחמרא בתשרי,

מקדמין מעות על יין בתשרי, כשער של תשרי, [ועדיין לא יצא השער], על מנת לקבל יין בטבת,

ומבחרי

לה בטבת

ונוטלין יין טוב בטבת, ואחריות החימוץ על המוכר, נמצא שיש כאן רבית, שאילו קבלו יינם בתשרי אולי היה מחמיץ ומשום שהקדימו מעות בתשרי, קיבל המוכר אחריות, ואף על פי ששנינו במשנתנו [עב ב] שמותר לפסוק על החטין כשיש לו למוכר [וכאן יש למוכר יין בתשרי] ואף שלא יצא השער, ואף שמקבל המוכר כל אחריות, אינו דומה, משום שבמשנה מדובר בחטים ובפירות שאינן רגילין להתקלקל, מה שאין כן יין שרגיל להחמיץ.

אמר ליה

רב אשי לרבא:

אינהו,

אותם תלמידי חכמים שקנו היין,

נמי אחמרא קא יהבי

נתנו מעות על מנת לקבל יין טוב שאינו ראוי להחמיץ,

אחלא לא קא יהבי,

לא נתנו מעות על מנת לקבל חומץ,

מעיקרא דחמרא, חמרא.

יין טוב הוא מתחילתו [מזמן שלקחו אותו בתשרי], שאז ניכר שהוא יין ולא חומץ, נמצא שאין רבית, וכדין עושין אותם תלמידי חכמים.

רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא

דשנוותא.

רבינא נתן מעות לאותם שיושבים על שפת הנהר [ששמו שנוותא], והקדים להם המעות לפני הבציר, שיתנו לו יין בעת הבציר כשער היוצא,

ושפכי ליה טפי

כופיתא.

וכשנתנו לו את היין שפכו לו מעט יין יותר ממה שפסק עמהן, ולפיכך היה חושש רבינא משום רבית,

אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה: מי שרי?

בא לפני רב אשי לשאול האם מותר לעשות כן?

אמר ליה

רב אשי לרבינא:

אין,

כן, מותר, משום ד

אחולי הא דקא מחלי גבך

כלומר: הואיל ולא פסקת עמהם שיוסיפו לך, ומרצונם נותנים לך, ואינן מזכירים שהתוספת בשכר מעותיך, ומתנה בעלמא היא, ואין כאן חשש רבית

אמר ליה

רבינא לרב אשי:

הא ארעא לאו דידהו היא

הרי הקרקע אינה שלהם! כלומר: אותם אנשים שמכרו יין לרבינא עשירים היו, וכשהיו רואים בני אדם שהניחו שדותיהם וברחו משום שאין להם לשלם מס הקרקע למלך, באים אותן עשירים ונוטלין השדות והכרמים ופורעין המס למלך, ואם כן חשש רבינא שמא היין שלקח מהן, גזל הוא בידו, שהרי הקרקע אינה נגזלת, ושייכת לבעלים ראשונים, והפירות [והיין] גזל הוא בידם.

אמר ליה

רב אשי לרבינא:

ארעא לטסקא משעבדא

הקרקע משועבדת, למי שמשלם את מס הקרקע, למלך,

ומלכא אמר, מאן דיהב טסקט ליכול ארעא.

חוק המלך הוא, שמי שמשלם לו את מס הקרקע, הוא אוכל פירותיה, נמצא שאין כאן חשש גזל.

אמר ליה רב פפא לרבא: חזי

[ראה]

מר, הני רבנן

תלמידי חכמים,

דיהבי זוזי אכרגא דאינשי,

שפורעין מס גולגולת, למלך, עבור אלו שאין בידם לפרוע המס [המוטל על כל יהודי]

ומשעבדי בהו טפי

ומשעבדים אותם יותר מדי, כלומר: חשש רב פפא שפרעון המס עבור העניים, נעשה כאילו הלוו להם, וכשעובדים אצל אותם תלמידי חכמים הרי זה רבית.

אמר ליה

רבא לרב פפא:

השתא

עכשיו

איכו

אילו

שכיבא

הייתי מת

לא אמרי לכן הא מילתא

לא הייתי אומר לכם דבר זה, כלומר: טוב שנזדמן הדבר לידי לומר לכם.

הכי

[כך]

אמר רב ששת: מוהרקייהו דהני

חותם [עבדות] של אלו

, בטפסא דמלכא מנח

בארגז המלך מונחין,

ומלכא אמר, מאן דלא יהיב כרגא, לשתעביד דמאן דיהיב כרגא

וחק המלך מי שאינו משלם המס, משתעבד למי שמשלום עבורו, כלומר: דינא דמלכותא דינא שהפורע מס למלך עבור אחר, קנאו מהמלך כקונה עבד עד שיפרעו המס, ואין כאן הלואה אלא מכר, והתוספת שנוטלין משל המלך הם נוטלין וכדין עשו אותן תלמידי חכמים.

רב סעורם, אחוה דרבא

[אחיו של רבא],

הוה תקיף

כופה

אינשי דלא מעלו

אנשים שאינם מהוגנים

ומעייל להו

ורותח אותם

בגוהרקא

עגלה

דרבא

להוליך את רבא.

אמר ליה רבא

[לאחיו, רב סעורם]:

שפיר קא עבדת

כדין אתה עושה,

דתנינא

שהרי שנינו:

ראית

[אדם]

שאינו נוהג כשורה, מנין שאתה רשאי להשתעבד בו? תלמוד לומר

[ויקרא כה מו]:

לעולם בהם תעבודו, ובאחיכם.

כלומר: מילת "ובאחיכם" נדרשת גם לפניה, שאם אינו נוהג כשורה אתה רשאי להשתעבד בו כעבד,

יכול

[אפשר]

אפילו נוהג כשורה

[אתה רשאי להשתעבד בו כעבד]

תלמוד לומר: ובאחיכם בני ישראל איש באחיו

[לא תרדה בו בפרך], כלומר: מילת "ובאחיכם" נדרשת גם לאחריה, שאם היה נוהג כשורה אי אתה רשאי להשתעבד בו כעבד, שנאמר ובאחיכם בני ישראל וגו'

אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה

הנותן מעות לשלוחו,

למיזבן ליה חמרא

לקנות יין בזמן הבציר [שהיין בזול], והבטיחו השליח שאם לא יקנה לו יפרע לו משלו

ופשע

השליח,

ולא זבין ליה

ולא קנה לו יין [וכבר עברו הגתות והיין ביוקר ], וגרם בזה הפסד לבעל המעות,

משלם ליה

השליח לבעל המעות,

כדקא אזיל

כפי מחיר היין,

אפרותא דזולשפט

שם מקום שהוא עיקר מסחר היין.

אמר אמימר: אמריתא לשמעתא

אמרתי שמועה זו,

קמיה

[לפני]

דרב זביד מנהרדעא, ואמר

[לי] רב זביד:

כי קאמר רב חמא

שחייב השליח לשלם,

הני מילי ביין סתם

דוקא שלא ייחד לו בעל המעות לשלוח יין מסוים, אלא אמר לו יין סתם, שביד השליח לקנותו, ומכיון שלא קנה גרם הפסד לבעל המעות,

אבל ביין זה, לא,

אבל אם ייחד לו בעל המעות שקנה לו יין מסוים, לא אמר רב חמא שחייב השליח לשלם לבעל המעות, והטעם:

מי יימר דמזבני ליה ניהליה

אין הדבר ודאי שימכרו לו יין זה, נמצא שאין זה ברור שגרם השליח הפסד לבעל המעות, ופטור מלשלם.

רב אשי אמר

: חולק על רב חמא ורב זביד, וסובר:

אפילו יין סתם, נמי לא,

לא רק ביין זה פטור השליח, אלא אפילו ביין סתם, פטור.

מאי טעמא? אסמכתא היא!

כלומר: הואיל ולא עשו קנין על הבטחת השליח [שאם לא יקנה לו יפרע משלו], אין הבטחת השליח מחייבת, שהוא "סמך" ובטח בלבו שיקנה יין, ופעמים שאין השליח יכול, או שאינו רוצה, אח"כ לקנות.

ואסמכתא לא קניא

והלכה היא שאסמכתא אינה קונה.

ומקשינן:

ולרב אשי, מאי שנא

במה שונה דין זה

מהא דתנן

מהדין ששנינו במשנה [קג א] לגבי המקבל שדה [בקבלנות] מחבירו למחצה [שיחרוש ויזרע ויתחלקו בתבואה], והובירה [שלא חרש ולא זרע, והניחה בורה] שמין את ההפסד כמה היתה ראויה לעשות, ומשלם הקבלן לבעל השדה, והטעם: שכך כותב לו מתחילה

אם אוביר

[אעשה בורה],

ולא אעביד

[ולא אעשה בה פעולה הראויה לה]

אשלם במיטבא,

כפי מה שהיתה ראויה לעשות אם היה חורש וזורע כראוי. כלומר: למדנו מהמשנה שכיון שהפסידו אין זה כדין אסמכתא משום שמקבל עליו לשלם רק את ההפסד ולא יותר, ואם כן מדוע פטר רב אשי את השליח, הרי זה דומה לדין המשנה.