Baba Metziá 70b — el Talmud en español

מתניתין:

אין מקבלין

סחורה להתעסק, וכל האחריות תהיה על מקבל העסקה, וממילא תהיה הסחורה נשמרת בערכה לבעלים, כ

צאן ברזל,

שלעולם אינו פוחת, ותמיד נשמר לבעלים באותו שווי שהיה בזמן שקיבל את העסקה.

ומאחר שקיבל את המעות

מישראל,

מה שנותן לישראל זה חלק ברווחי העסק, הרי זה אסור

מפני שהוא ריבית

.

אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם

אף על פי שקיבל על עצמו מקבל העסקה אחריות על כל סכום העסק.

אין בזה איסור , כיון שנותן העסקה הוא גוי אין איסור לתת לו חלק מן הרווחים.

ו

כן

לוין

יהודים

מהם

מהעכו"ם שלא נאמר איסור ללוות מגוי בריבית

ו

אף

מלוין

הישראל

אותן בריבית

שלא נאמר איסור מן התורה להלוות לגוי בריבית,

וכן בגר תושב

יש לו אותו הדין כמו לגוי, וכשם שמותר ללוות ולהלוות לגוי בריבית, כך מותר ללוות ולהלוות לגר תושב בריבית .

מלוה ישראל מעותיו של עכו"ם מדעת העכו"ם,

שקיבל הישראל את המעות הללו בהלואה מן הנכרי, והרי הוא מעמיד את המעות אצל הנכרי המלוה, והרי הם כאילו הוחזרו למלווה, ולאחר מכן נותן את אותם המעות לישראל חבירו, הרי זה מותר, שאנו רואים כאילו הנכרי הוא שהלוה לישראל השלישי.

אבל לא

הותר להלוות

מדעת ישראל,

שכיון שלא העמיד הלווה את המעות חזרה אצל הנכרי, יש כאן הלוואה גמורה מישראל לישראל, ואסור משום ריבית.

גמרא:

למימרא,

רואים מן המשנה שאדם המקבל מחבירו סחורה להתעסק בצאן ברזל,

דברשותא דמקבל קיימא

הרי העסקא באחריות גמורה אצל המקבל, ולכן נאסרה העסקה משום ריבית, שאנו רואים אותה כהלוואה עם רווח.

ורמינהו

יש להקשות סתירה לכך מן הברייתא האומרת: ישראל

המקבל צאן ברזל מן הנכרים

להתעסק בהם, ולחלוק עם הנכרי ברווחים, והולידו הבהמות שקיבל להתעסק וולדות, אין לוולדות הנולדים מן הבהמה שקיבל דין בכורה, שהרי נאמר בבכור "בישראל" למעט בהמת גוי, ובהמה זו שקיבל בעסקה הרי היא של הגוי.

ואף אותן וולדות שהם רווחי הבהמה שקיבל, ומגיע לישראל המקבל חלק מהם בתור מחצית מן הרווחים, אם ילדו, וולדותיהם

הרי הם פטורין מן הבכורה,

ואע"פ שיש לישראל חלק בוולדות המולידות מכל מקום אנו רואים אותם כבהמת גוי שאין בה דין בכור.

מוכח שצאן ברזל הרי הוא ברשות הנותן דהיינו הגוי, שאם היה ברשות המקבל אם כן אף הוולדות שנולדו מן הבהמה עצמה שקיבל בעסקה, היו צריכין להתחייב בבכורה, כדין בהמת ישראל.

ומתרצינן:

אמר אביי לא קשיא הא

שנאמר בבכורות שפטורות מן הבכור מחמת שהם נחשבים של הגוי הנותן, באופן

דמקבל עליה

הגוי

אונסא וזילא,

ולכן יש להחשיבם כשל הגוי.

מה שאין כן

הא

שמבואר במשנתינו שנחשב ברשות המקבל, ולכן יש איסור ריבית, הוא באופן

דלא קביל עליה

נותן העסקה

אונסא וזולא

אלא היא באחריות המקבל לכן היא כלוה אצל המקבל, ויש איסור ריבית מחמת הרווח שיתן לבעלים.

ומקשינן:

אמר ליה רבא, אי דקביל עליה

במשנה בבכורות

מריה אונסא וזולא,

וכיון שקיבל עליו הגוי אחריות פטור מן הבכורה,

צאן ברזל קרית ליה

בתמיה, הלא אם יפסדו הבהמות יפסיד הגוי. אם כן אין לקרוא לזה צאן ברזל, שמשמעותו שהוא עומד לבעלים בשווי הראשון .

ועוד

יש להקשות

אדתני סיפא

של משנתינו

אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם

שמשתמע מזה שאין להתיר קבלת עסקה בצאן ברזל רק באופן שמקבל מן הגוי, הרי יש היתר אף בישראל.

והיו צריכים במשנה

ליפלוג בדידיה

לחלק בישראל עצמו, ולומר

במה דברים אמורים

שאסור לקבל עסקה בצאן ברזל מישראל באופן

דלא קביל עליה

הבעלים

אונסא וזולא,

ולכן הרי זה הלואה אצל המקבל כיון שכל אחריות עליו.

אבל אם

קביל מרה

הבעלים

אונסא וזולא שפיר דמי

ואין לאסור משום ריבית, שאין כאן הלואה אצל המקבל כיון שהבעלים קיבל על עצמו את האחריות.

אלא אמר רבא

תירוץ אחר על הקושיה: במשנתינו נראה שצאן ברזל אחריותו על המקבל, ובבכורות נראה שהאחריות על הגוי הנותן.

אידי ואידי,

בין בבכורות ובין במשנתינו, מדובר

דלא קביל עליה מריה אונסא וזולא,

והרי זה באחריות גמורה אצל המקבל.

ומה שיש להקשות גבי בכורות היינו טעם דוולדות פטורין מן הבכורה אף שהם באחריות גמורה של הישראל,

כיון דאי לא יהיב זוזי,

אם לא יחזיר הישראל בסיום העסקה את הסכום שנישומה הבהמה בתחילה.

אתי נכרי תפיס לה לבהמה

הראשונה שהיתה שלו ,

ואי לא משכח לה לבהמה

ואם לא מצא הנכרי את אותה בהמה שנתן בתחילה,

תפס להו

הנכרי

לוולדות

שהיו צריכים להגיע לישראל בחלקו מן הרווחים, והנכרי יתפוס אותם עבור הסכום שמגיע לו בחזרה.

והוי ליה

מחמת אפשרות תפיסה זו,

יד נכרי באמצע

שיש לנכרי כח תפיסה בוולדות אלו,

וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה

, לכן דווקא שם אף שהבהמה באחריות הישראל, כיון שיש לנכרי כח לתפוס פטור,

אבל לענין איסור ריבית, כשהמקבל קיבל על עצמו אחריות, נחשב כאילו קיבל הסחורה או הכסף בהלוואה, ואסור לתת לנותן שום רווח משום איסור ריבית.

ומביאה הגמרא את דברי הכתוב במשלי [כח ח] "

מרבה הונו בנשך ותרבית, לחונן דלים יקבצנו",

ודנה בביאורו:

מאי "לחונן דלים

יקבצנו"?

אמר רב: כגון שבור מלכא,

שהיה מלך פרס, והיה מטיל מסים כבדים, והיה לוקח את העושר שעשו המלוים בריבית, והיה חונן בהם את הגויים העניים, שהם דלים מהמצוות.

אמר רב נחמן, אמר לי הונא: לא נצרכא

פסוק זה

אלא

לומר שיש להתרחק מהריבית,

דאפילו רבית דעובד כוכבים,

לא יקח אדם מישראל, כי בסופו של דבר היא תרד לטמיון

איתיביה רבא לרב נחמן

מדברי הכתוב המתיר במפורש להלוות לגוי בריבית, כי הא כתיב "

לנכרי תשיך".

מאי "תשיך"? לאו, "תשוך",

שהכתוב מצוה את הישראל שהוא ינשוך את הגוי, בריבית שיקח ממנו!

ומתרץ רב נחמן:

לא

בכך דיבר הכתוב, אלא בישראל הנאלץ ליטול הלואה בריבית מגוי, ואני קורא בו,

תשיך

נשך מכספך לנכרי עבור הלואה שתיטול ממנו.

ותמהה הגמרא: וכי יצוה הכתוב לתת נשך לנכרי, וכי

לא סגי דלאו הכי,

האם אין אדם מישראל יכול לוות מגוי שלא בריבית!?

ומתרצת הגמרא: כוונת הכתוב המצווה ללוות מגוי בריבית, היא

לאפוקי אחיך, דלא.

אמר זאת הכתוב בלשון ציווי, כדי ללמדנו איסור לא להלוות לישראל אחיו בריבית.

אך תמהה הגמרא: הרי האיסור להלוות בריבית ל

אחיך, בהדיא כתב ביה "ולאחיך לא

תשי ך"!?

ומתרצת הגמרא: כונת הכתוב היא,

לעבור עליו בעשה ולא תעשה.

איתיביה

לרב נחמן ממשנתנו:

דתניא:

לוין מהן,

מעכו"ם,

ומלוין אותם ברבית. וכן בגר תושב

, שאינו יהודי, אלא רק קיבל עליו לשמור את מצוות בני נח.