Baba Metziá 66a — el Talmud en español

אמר אמימר,

פטומי מילי בעלמא הוא,

ואין כאן תנאי, ואם בעלי חובות טרפו מהלוקח, המוכר לא צריך לתת לו כלום.

אמר ליה רב אשי לאמימר, טעמא מאי

זה פטומי מילי? ולא אומרים שדעתו לתנאי גמור.

כי,

כיון דלוקח בעי לאתנויי,

שהרי התנאי לטובתו,

והכא מוכר קאי מתני,

והלוקח לא חזר על התנאי לחזקו, לכן

אמרת פטומי מילי בעלמא הוא

.

ומקשינן על אמימר:

אלא, מתניתא

שהגמרא הביאה לעיל,

דקתני

בסיפא,

לכשיהיו לך מעות אחזיר לך, מותר.

ובזה

מוכר הוא דבעי לאתנויי,

כי התנאי לטובתו, ומדובר ש

מוכר לא אתני, ולוקח קא מתני.

ואמרינן

לעיל,

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? ואמר רבא, סיפא דאמר ליה

לוקח למוכר בפירוש

מדעתיה

[מרצוני].

מבואר,

טעמא דאמר ליה מדעתיה. הא לא אמר ליה

בפירוש

מדעתיה,

אסור לעשות כן, כי יש כאן תנאי גמור שאם המוכר יחזיר את הדמים המכירה תתבטל, ו

לא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא,

ואין כאן תנאי!?

ומתרצינן:

אמר ליה

אמימר לרב אשי: אין כונת רבא שמדובר באופן שאמר לו בפירוש מדעתי. אלא

נעשה כמאן דאמר ליה מדעתיה אתמר.

כלומר: מפני שהמוכר צריך להתנות, וכאן הלוקח התנה, זה פטומי מילי. והלוקח לא צריך להחזיר את הבית למוכר, כמו אם אמר לו בפירוש אחזיר לך מדעתי .

ההוא שכיב מרע דכתיב לה גיטא לדביתהו

[אשתו], כדי שאם ימות לא תזקק ליבום.

אנגיד ואתנח,

[נאנח],

אמרה ליה

אשתו, לפני שגירשה,

אמאי קא מתנחת,

אין לך לחשוש שאולי תתרפא ואני אתחתן עם בעל אחר, כי

אי קיימת

[תתרפא],

דידך אנא.

ואחר כך נתן לה את הגט.

אמר רב זביד, פטומי מילי בעלמא הוא,

כי זה לטובת הבעל והוא לא התנה. ולכן אפילו אם התרפא מהחולי, מותר לה להתחתן עם אדם אחר.

ומקשינן:

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא,

למה אתה אומר, שאין כאן תנאי בגירושין בגלל שזה פטומי מילי?

ואי לאו פטומי מילי, מאי,

וכי

בדידה קיימא למישדי תנאה בגיטא,

הרי רק

בדידיה קיימא למישדי תנאה,

כי לא צריך את דעת האישה בגירושין, ומתגרשת אפילו בעל כורחה?

ומתרצינן:

מהו דתימא, הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא,

ומכיון שהוא גירש אותה על דעת התנאי שהיא אמרה, הוא עשה תנאי בגירושין.

קא משמע לן

שאין כאן תנאי בגירושין. כי אפילו שהוא נותן את הגט על דעתה, כאן גם היא לא אמרה תנאי גמור, כי מה שאמרה זה פטומי מילי בעלמא .

הקדמה לסוגיית אסמכתא

המתנה עם חבירו, שאם לא יעשה כך וכך, הוא קונס את עצמו בהתחייבות ידועה, הרי זו "אסמכתא". כגון: מי שפרע מקצת חובו, והשליש שטרו, ואמר לשליש אם לא אפרע למלווה את יתר החוב, עד יום פלוני, תן לו שטרו ויגבה ממני כל החוב. דהיינו: שסומך בלבו בשעת התנאי, שיוכל לשלם המותר כשיגיע הזמן, וקנס את עצמו שאם לא ישלם לאותו זמן, יתן השליש את השטר למלווה, ויגבה את כל הכתוב בשטר.

ונחלקו תנאים במשנה במסכת בב"ב דף קסח. אם ההתחייבות חלה או לא.

רבי יוסי אומר, שאם הגיע הזמן ולא שילם את המותר, יתן השליש את השטר למלווה, שאסמכתא קונה. ורבי יהודה סובר, שאסמכתא אינה קונה, שלא גמר בדעתו להקנות.

בפירוש המושג "אסמכתא", יש מחלוקת בין הראשונים: הרשב"ם בב"ב [דף קסח. ד"ה אסמכתא, ובדף קעג: ד"ה ר"י סבר] מפרש, שסומך בדעתו שאותו התנאי שבאי קיומו תלה את ההתחייבות, יקויים, וממילא לא תבוא ההתחייבות לידי קיום. ובמקרה הנ"ל הוא סומך בלבו בשעת התנאי, שיוכל לפרוע המותר כשיגיע הזמן.

ורש"י [כאן בדף סו. ד"ה אני אומר אסמכתא קניא, ולעיל בדף מח: ד"ה אסמכתא קניא] מפרש, שמסמיך את חבירו, היינו, שמבטיחו שאם לא יקויים תנאו, יתן לו כך וכך, כדי שיסמוך עליו. ובמקרה הנ"ל הוא מסמיך את חבירו, שיפרע את יתר החוב עד יום פלוני.

במשנתינו כתוב, "הלוהו על שדהו, ואמר לו, אם לא תפרע לי עד ג' שנים, הרי היא שלי, הרי היא שלו". ומבואר בסוגיא שהתנאי הזה הוא אסמכתא. ונחלקו הראשונים באיזה אופן זה אסמכתא, רש"י [בד"ה אני אומר אסמכתא קניא] סובר, כי רק כשהשדה שוה יותר מההלואה, ואם לא יפרע עד ג'

שנים הוא מוזיל לו את שווי השדה, זה אסמכתא. והרמב"ן והרשב"א סוברים שאפילו בשיוויה זה אסמכתא, לפי שאין אדם רוצה למכור נכסיו, וכך שיטת תוספות בע"ב ד"ה ואי.

כתוב בסיפא של המשנה:

הלוהו על שדהו

וכו'.

אמר רב הונא: בשעת מתן מעות,

כלומר: אם המלוה אמר ללוה בשעה שנתן לו את ההלואה, אם לא תפרע לי עד ג' שנים הרי היא שלי,

קנה הכל,

את כל השדה הממושכנת, אפילו שהיא שוה יותר מהדמים שהלוהו.

ואם אמר לו את זה

לאחר מתן מעות

ההלואה,

לא קנה

המלוה בשדה הממושכנת

אלא כנגד מעותיו,

כי הלוה לא גמר בדעתו להקנות יותר מכנגד ההלואה .

ורב נחמן אמר: אפילו לאחר מתן מעות, קנה הכל

.

עבד רב נחמן עובדא גבי ריש גלותא,

שהיה להם שטר שכתוב בו, שאמרו ללוה לאחר מתן מעות אם לא תפרע עד זמן פלוני השדה הממושכנת תהיה קנויה לנו, והלוה לא פרע,

כשמעתיה,

שקנו הכל.

קרעיה רב יהודה לשטריה

של ריש גלותא, כי סבר שהשטר פסול.

אמר ליה ריש גלותא

לרב נחמן,

רב יהודה קרע לשטרך,

שאתה הכשרת את השטר.

אמר ליה

רב נחמן, וכי

ברקדא

[אדם קטן בחכמה]

קרעיה!?

הרי

גברא רבה קרעיה,

ודאי

חזא ביה טעמא

שהשטר פסול, ולכן

קרעיה.

איכא דאמרי,

אמר ליה: דרדקא קרעיה! דכולי עלמא לגבי דידי בדינא, דרדקי נינהו.

הדר, אמר רב נחמן,

לא כמו שסבר בתחילה, אלא,

אפילו בשעת מתן מעות, לא קנה ולא כלום

.

ומקשינן:

איתיביה רבא לרב נחמן

ממשנתינו:

אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי היא שלו.

מבואר שהמלוה קונה את כל השדה, וקשיא לרב נחמן.

אבל על רב הונא לא קשה, כי הוא יעמיד את המשנה שאמר בשעת מתן מעות.

אמר ליה,

אני אומר

[הייתי רגיל לומר]

אסמכתא קניא,

ולכן אמרתי בתחילה אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל. והאמורא ששמו

מניומי, אמר אסמכתא לא קניא

והוא החזירני מדברי, תשאל אותו מה יענה על משנתינו.

ולמניומי, קשיא מתניתין!?

ומתרצינן:

איבעית אימא, מתניתין רבי יוסי היא, דאמר אסמכתא קניא.

ואני סובר כהתנא שחולק על רבי יוסי.