Baba Metziá 63a — el Talmud en español

וכך אמר:

כי שכיבנא,

לכשאמות,

רבי אושעיא נפק לוותי,

ייצא לקראתי. מפני

דמתרצנא,

שאני רגיל תמיד ליישב את

מתניתא כוותיה.

שלא יהיה קשה על הברייתות שלו מהמשניות.

דתני,

ששנה רבי אושעיא בברייתא:

הרי

פלוני

שהיה נושה בחבירו,

שחבירו היה חייב לו מנה,

והלך ועמד על גורנו,

בא לתבוע חובו,

ואמר: תן לי מעותי,

תן לי את חובי,

שאני רוצה ליקח בהם חטים,

בדמי החוב אני חפץ לקנות חטים.

ואמר לו

הלוה:

חטין יש לי, שאני נותן לך,

אני יכול לספק לך חטים בשווי החוב.

צא ועשאן עלי כשער של עכשיו,

ואני אספק לך אותם לזמן מאוחר, והריוח שלך יהיה היוקר של החטין, לפי מה שיהיו שווים יותר בזמן שאפרע לך אותם.

הגיע זמן חטים למכור,

מחיר החטים התייקר.

ואמר לו

המלוה ללוה:

תן לי חטי, שאני רוצה ליקח בהן יין,

כיון שהמחיר עלה אני רוצה את הריוח ולקנות בהם יין.

אמר לו

הלוה:

יש לי יין, שאני נותן לך. צא

ועשאן עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן יין למכור,

שמחירם התייקר.

ואמר לו

המלוה ללוה:

תן לי ייני, שאני רוצה למוכרו, וליקח בו שמן. אמר לו: שמן יש לי, שאני נותן לך. צא ועשאן עלי כשער של עכשיו.

ומסיקה הברייתא:

כולם

הפסיקות הנזכרות,

אם יש לו

את הסחורה שפוסקים עליה,

מותר,

אבל אם אין לו, אסור .

והטעם, משום שביש לו חשיב כשלו, וכאילו נתייקרה הסחורה ברשותו של המלוה. אבל באין לו ללוה, ומקבל המלוה יותר, הרי זה דמי לריבית.

והיישוב על המשנה הוא:

ומאי "לקח"?

זה שכתוב במשנה "לקח הימנו דינר זהב",

לקח בהלואתו,

מדובר שחבירו היה חייב לו דינר זהב, ופסקו עליו חטים, ואח"כ באו מהחטין לפסוק על יין, אז, אם אין לו יין, יהיה אסור לפסוק, כי זה דומה לריבית אם יתייקר.

אמר רבא, שמע מינה מדרבי אושעיא

מתוך דבריו יוצא

תלת,

שלשה חידושים.

שמע מינה,

דמעמידין מלוה,

דהיינו, מחליפהים את חוב מעות המלוה

על גבי פירות,

להתחייב הלוה במקום המעות פירות.

ולא אמרינן

שיש פה חסרון מצד "

דלא כאיסרו הבא לידו",

שלא קיבל כסף מהמלוה. אלא, כל שיש ללוה פירות, יכול הוא להתחייב בהם תחת חובו [ולא כברייתא דלעיל סב ב, שתמיד צריך לתת מעות].

ו

עוד

שמע מינה

חידוש שני:

והוא, דיש לו.

שכל מה שאפשר לפסוק גם בלי נתינת מעות, זה דווקא כשיש ללווה פירות, אבל באין לו, אפשר רק על ידי נתינת מעות.

ו

עוד

שמע מינה

חידוש שלישי:

איתא לדרבי ינאי,

שאנו מקיימים דבריו של רבי ינאי.

דאמר רבי ינאי: מה לי הן מה לי דמיהן,

רבי ינאי חידש בכל פסיקה, שאם הגיע זמן הפרעון, ולמוכר אין את הסחורה לתת ללוקח, יכול הוא לתת לו את שווי הסחורה במעות, ואע"פ שזה יותר מעות ממה שקיבל מהלוקח.

דסבר רבי ינאי, מאחר שהתירו לתת את הפירות, התירו לתת גם את דמיהן. ובברייתא של רבי אושעיא, רואים גם כן את אותו החידוש, שהרי כשהגיע זמן פריעת החטים, אומר הלוה אין לי חטים, ובמקום נתינת החטים, הוא מעריך את שווי החטים כיום, ותמורת שווי זה, הוא פוסק יין, והערכה הזאת של שווי החטים, היא הרי "דמיהן" של רבי ינאי, שבמקום נתינת הסחורה, שמים את ערכה. ובסכום זה של השווי העכשווי פוסקים הלאה.

ומביאה הגמרא את מקור דבריו של רבי ינאי:

דאתמר, רב אמר עושין "אמנה" בפירות.

כלומר פסיקה רגילה על פירות,

ואין עושין אמנה בדמים.

אבל לא נותנים מעות על פירות, באופן שהמוכר מתחייב לפרוע מעות, כפי ערכם של הפירות בזמן הפרעון.

ורבי ינאי אמר, מה לי הן

הפירות עצמם,

מה לי דמיהן

שווים של הפירות.

וכל שהיתה פסיקה מותרת על הפירות, אפשר לקבל גם את דמיהם, ולא חוששים שזה נראה כריבית.

מיתיבי

מקשינן על רב, מהאמור בברייתא של רבי אושעיא:

כולם, אם יש לו, מותר.

אם יש ללוה את הפירות שעליהם רוצים להעמיד את החוב,

מותר

לעשות כן.

ואע"פ שכאשר מחליפים מחטים ליין, עושים הערכת שווי החטין, ולפי שווים מתחייב הלוה יין. ושומא זו היא בעצם "דמיהן", שרב אמר שאין עושים אמנה בדמים. ואם כן, רואים כרבי ינאי ולא כרב.

ומתרצינן:

אמר רב הונא אמר רב, בשמשך.

מתחילה, כשעשו פסיקה על החטים, המלוה משך את החטין, וקנה אותם, והרי הם שלו. והיוקר ברשותו הוא, וההלואה נגמרה. וכשבאים לעשות פסיקה מהחטים על היין, זוהי שומא בממונו של המלוה [ולא בממונו של הלוה] - וכן עשו בכל פעם שהיתה פסיקה, שמשך המלוה וקנה.

ומקשינן,

אי

מדובר

בשמשך, צריכא למימר!?

הרי זה פשוט, ולא צריך לחדש זאת בברייתא.

ומתרצינן:

אלא,

נעמיד את הברייתא באופן אחר,

כגון שיחד לו קרן זוית,

לא היתה כאן משיכה ממש, אלא ייחוד מקום, שהלוה ייחד למלוה את מקום החטים.

ואשמעינן,

והחידוש הוא,

שיחוד, מלתא היא.

להחשיב את הסחורה כאילו התייקרה ברשות המלוה, כדי שלא תהיה כאן בעיה של ריבית.

ושמואל אמר

לתרץ תירוץ אחר על הקושייה על רב.

הא,

הברייתא דרבי אושעיא,

מני?

היא לשיטתו של

רבי יהודה, דאמר, צד אחד

בריבית מותר.

כשיש ספק אם תהיה בסוף ריבית או לא, כגון בדרבי אושעיא. שאם החטין שנתחייב המוכר ינתנו בזמנם הרי אין כאן שום צד של ריבית, והבעיה מתחילה רק לצד האחר, במקרה שאין לו את החטין, הרי זה "צד אחד בריבית", וסובר בזה רבי יהודה, שמותר לפסוק במקרה זה.

ומביאה הגמרא את מקור דבריו של רבי יהודה:

דתניא

בברייתא,

הרי שהיה

פלוני המלוה

נושה בחבירו,

בא לגבות חובו מחבירו

מנה

שחייב לו.

ועשה לו

הלוה את

שדהו מכר.

וכך אמר לו: אם אני לא אפרע לך את חובי עד זמן פלוני, השדה שיש לי מכורה לך, ועוברת לרשותך. והמעות שנתת לי בהלואה, יהיו מעות מכר.

הדין הוא:

בזמן שהמוכר,

שהוא הלוה,

אוכל

את

הפירות

הגדלים בשדה [מדובר על אכילת פירות, קודם שהגיע הזמן שקבעו ביניהם שהשדה תעבור למלוה], הרי זה

מותר

לעשות כן, כי אין כאן שום חשש ריבית.

אבל בזמן שה

לוקח,

שהוא המלוה,

אוכל פירות, אסור

לעשות כן, משום שאולי הלוה יחזיר את הכסף למלוה, ואז יתברר שלא היה כאן כלל מכר אלא מעות הלואה. והמלוה אוכל פירות מהקרקע של לוה בשכר המתנת המעות. והרי זה ריבית.

רבי יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות, מותר.

ומביא רבי יהודה ראיה לדבריו:

אמר רבי יהודה, מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי רבי אלעזר בן עזריה. ולוקח אוכל פירות היה. אמרו לו: משם ראיה!? מוכר אוכל פירות היה. ולא לוקח.

מאי בינייהו?

במה נחלקו רבנן ורבי יהודה.

אמר אביי, צד אחד בריבית איכא בינייהו.

חכמיססוברים שצד אחד בריבית אסור. ולכן אע"פ שיש צד שההלואה תשתנה למכר, אסור. אבל רבי יהודה סובר שכאשר יש צד שיהיה ריבית וצד שלא יהיה ריבית מותר.

אבל

רבא אמר,

שבצד אחד מודה רבי יהודה שאסור, והמחלוקת בין חכמים לרבי יהודה היא ב

ריבית על מנת להחזיר איכא בינייהו.

כלומר כשהלוקח אכל פירות הם סיכמו ביניהם שאם זה לא יהיה בסוף מכר, יחזיר הלוקח את מה שאכל. ואעפ"כ אוסרים חכמים, בגלל שבשעת האכילה זה ריבית. ומה יעזור מה שיחזיר אח"כ את הריבית שלקח. אבל רבי יהודה סובר שתנאי כזה מועיל, אע"פ שצד אחד יהיה אסור.

אמר רבא, השתא

לאחר חידושו של רבי

ינאי, דאמר רבי ינאי,