Baba Metziá 5b — el Talmud en español

וכמו כן הדין שהחשוד על השבועה, 'שכנגדו נשבע ונוטל', גם הוא רק תקנה דרבנן, שהרי בדאורייתא מצינו רק שבועה הפוטרת מתשלומין ואין נשבעין מדאורייתא כדי ליטול -

ו

הכלל הוא שרק לדינים דאורייתא תקנו רבנן תקנות, אבל

תקנתא לתקנתא לא עבדינן.

חכמים לא תקנו תקנה על תקנתם, וכיון ששבועה זו של רבי נחמן היא מדרבנן, לא תקנו עליה עוד תקנה שאם אינו יכול להשבע שכנגדו נשבע ונוטל , ולכך הוצרך רב זירא לדינו של רבי חייא, שבדרבי חייא השבועה היא מדאורייתא, ועל זה תקנו שאם הוא חשוד על השבועה - שכנגדו נשבע ונוטל.

ועתה דנה הגמרא בדברי אביי, שהקשה לעיל כיצד חייב רבי זירא את הרועה להשבע, והלא כיון שהוברר בעדים שהוא גזלן ושיקר בכפירתו, נמצא שהוא חשוד על הממון, והחשוד על הממון חשוד גם על השבועה.

ומקשינן: מדוע הוצרך אביי לפסול את הרועה מחמת שבאו עדים והעידו שהוא גזל? -

ותיפוק ליה דהוה ליה רועה!

הלא יכל לפוסלו מחמת שהוא רועה,

ו

כמו ש

אמר רב יהודה

-

סתם רועה

[אף אם אין עליו עדות שגזל],

פסול

לעדות! כי סתם רועה לוקח את הבהמות לרעות בשדות אחרים. ודחינן:

לא קשיא.

הא,

מה שאמר רבי יהודה שסתם רועה פסול לעדות, מדובר שרועה בהמות

דידיה,

שלו - ואז יש לחשוש שלוקח את הבהמות לרעות בשדות אחרים.

הא,

אבל כשהוא רועה בהמות

דעלמא,

של אחרים, אינו חשוד שלוקח את הבהמות לרעות בשדות אחרים, וכשר לעדות. ולכך פסל אביי את הרועה לעדות רק מחמת שהעידו עדים שאכל שתי בהמות של הבעלים.

וראיה לזה -

דאי לא תימא הכי,

שאם לא תאמר כן, אלא תאמר שאף הרועה בהמות אחרים חשוד על הגזל, אם כן -

אנן, חיותא לרועה, היכי מסרינן!?

כיצד אנו מוסרין את בהמותינו לרועה כדי שירעה אותן באחו, והרי יש לחשוש שיאכילן בשדות של אנשים אחרים, ויעבור על איסור גזל,

והא כתיב "לפני עור לא תתן מכשול",

ונמצא שבזה שאנו מוסרין את הצאן לרועה אנו עוברין על לאו של "לפני עור לא תתן מכשול", שהרי מחמת שמסרנו לו את בהמותינו לרעות, הוא יעבור באיסור גזל -

אלא,

בהכרח שחלוק הרועה את בהמותיו מהרועה בהמות אחרים, שרק הרועה בהמות שלו חשוד שמאכילם בשדות של אנשים אחרים, אבל הרועה בהמות שמסרו לו אנשים לרעות עבורם, אינו חשוד על כך, היות ד

חזקה

בידינו ש

אין אדם חוטא, ולא לו!

שאין אדם חוטא אם אינו מרויח מהחטא, ולכן יש לתלות שהרועה לא הניח לבהמות של האחרים לאכול עד שהגיעו לשדה הפקר, ורק לצורך השבחת בהמותיו הוא רועה אותם באיסור בשדות אנשים אחרים.

שנינו במשנה: שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה וזה אומר כולה שלי,

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה

[

וכו'

] וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו:

ותמהינן: וכי שבועה זו שעליו להשבע,

על דאית ליה משתבע, או על דלית ליה משתבע!?

וכי עליו להשבע על החצי שאין לו בטלית? הלא יש לו להשבע על חציה, שהוא שלו! ואילו מלשון המשנה משמע שאינו נשבע שחציה שלו, אלא נשבע שאין לו בטלית זו פחות מחציה.

והרי שבועה זו אינה מועילה כלל, כי גם מי שאין לו בטלית כלום יכול להשבע בלשון הזו, דיתכן שכונתו היא, שאפילו פחות מחצי אין לו - [דבשלמא אם היה לו בטלית שליש או רבע, אינו יכול להשבע שאין לו פחות מחציה, שהרי האמת היא שיש לו בה פחות מחצי [שליש או רבע], אבל אם אין לו כלום, הרי יכול לומר שאין לו בה "פחות מחצי", שהרי גם מי שאין לו כלום אין לו בה "פחות מחצי"] -

ואם כן, כדי לברר שיש לו חצי טלית עליו להשבע שחצי הטלית שלו, ומדוע תקנו להשבע בלשון ש'אין לו בה פחות מחציה'?

ומתרצינן:

אמר רב הונא

:

כונת המשנה היא,

דאמר

-

שבועה שיש לי בה,

הריני נשבע שיש לי חלק בטלית זו - ואם תאמרו שחלקי זה שעליו אני נשבע הוא פחות מחצי טלית -

ואין לי בה פחות מחציה

, - הרי אני נשבע שאין לי פחות מחצי. ושוב אין לחשוש שכונתו שאין לו כלום ואפילו פחות מחצי, שהרי כבר נשבע שיש לו חלק בטלית זו. ומקשינן:

ונימא "שבועה שכולה שלי"!?

מדוע אינו נשבע שכל הטלית שלו, כפי טענתו שטוען 'כולה שלי' ? ומשנינן:

ומי יהבינן ליה כולה?

וכי אם ישבע כך הוא יקבל את כל הטלית? הלא יקבל רק את חציה, שהרי גם חבירו תפוס בה. ועל כן אין אנו משביעים אותו שכולה שלו, שאם ישבע כן, יצא לעז על בית דין, שהרי נשבע שכולה שלו, והם פסקו שחצי שלו. אך עדיין מקשה הגמרא:

ונימא "שבועה שחציה שלי"!?

מדוע נשבע בלשון 'שאין לי בה פחות מחציה', ואינו נשבע 'חציה שלי', כפי מה שהוא נוטל?

ודחינן: אין להשביעו שחציה שלו כיון שמתחילה טען 'כולה שלי', ואם ישבע שחציה שלו, הוא

מרע ליה לדיבוריה.

הרי הוא סותר את דיבורו שאמר 'כולה שלי'.

ומקשינן:

השתא,

גם עכשיו, שנשבע 'אין לי בה פחות מחציה',

נמי מרע ליה לדיבוריה!

גם בזה הוא סותר את דיבורו, כיון שמתחילה אמר 'כולה שלי', ועכשיו הוא אומר רק 'אין לי בה פחות מחציה'.

ומתרצינן: כך היא נוסח השבועה,

דאמר: כולה שלי

-

ולדבריכם

שאין אתם מאמינים לי שכולה שלי, הרי אני נשבע

שבועה שיש לי בה

שיש לי חלק בטלית זו,

ואין לי בה פחות מחציה,

חלקי זה אינו פחות מחצי.

ואם כן, אינו סותר בשבועתו את דיבורו שאמר כולה שלי, שהרי גם בשעת השבועה ממשיך לטעון 'כולה שלי'.

ומקשינן:

וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד,

כיון שכל אחד מהם תפוס בטלית,

שבועה זו, למה!?

מדוע הם צריכים לישבע, הלא ההלכה היא שבכל ספק ממון אין מוציאין את החפץ מידי התפוס ואינו צריך להשבע?

אמר רבי יוחנן

: באמת מעיקר הדין אין צריך להשבע, ו

שבועה זו

ששנינו במשנתנו,

תקנת חכמים היא

, כדי

שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא

ולכן תקנו שבועה כדי לברר שאכן חצי הטלית שלו ולא תקפה מיד חבירו.

ומקשינן: אם כדברי רבי יוחנן, שטעם השבועה הוא משום שאנו חוששים שאחד מהם הלך ותקף בטלית חבירו וטוען שלי היא, נמצא שאתה חושדם על הממון,

ו

איך אתה משביעם?

נימא, מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא.

הלא החשוד על הממון חשוד גם על השבועה ? ומתרצינן:

לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא!

ואף מי שחשוד על הממון יכול להשבע - וטעם הדבר הוא, משום שחמור לאנשים איסור שבועה יותר מאיסור ממון , וגם מי שעובר על איסורי ממון נרתע מלהשבע לשקר.

וראיה לזה שהחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה -

דאי לא תימא הכי,

שאם לא נאמר כן, יקשה

האי דאמר רחמנא,

מה שאמרה תורה שה

מודה

ב

מקצת הטענה ישבע.

וכיצד הוא נשבע? והלא אתה חושדו על הממון! ו

נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא!

ובהכרח, שגם מי שחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה.

ודחינן: אין להוכיח משבועת מודה במקצת שהחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה, משום ש

התם,

במודה במקצת, אין הוא חשוד על הממון, אלא

אשתמוטי קא משתמיט ליה,

משום שיש סברא לתלות שאין לו כסף לפרוע, והוא משתמט לזמן קצר עד שיהא לו ממה לפרוע, אך אין בכוונתו לגזול, ומשום כך אינו חשוד על הממון והשבועה, ו

כדרבה,

וכמו שאמר רבה לעיל ג א.

תדע,

שאכן יש סברא לומר שוא רק משתמט ואינו מתכון לגזול, מהא

דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה,

התובע את חבירו שיחזיר לו את חובו, והלה כופר במלוה, ואחר כך התברר בעדים שהנתבע שיקר - הנתבע

כשר לעדות,

ואינו נחשב כגזלן משום שכונתו רק להשתמט עד שיהיה לו כסף ואינו מתכוין לגזול -

אמנם כל זה בהלואה, כיון שאפשר לתלות שבזמן התביעה אין לו כסף לשלם, אבל הנותן חפץ או ממון לחבירו לשמור, והלה כופר

בפקדון,

ואומר לא היו דברים מעולם. ואחר כך הוברר בעדים ששיקר -

פסול לעדות.

כי במקרה זה אין לתלות ולומר שאין לו כסף לשלם, שהרי אסור היה לו להוציא את הפקדון מתחת ידו.

ומקשינן: אם בפקדון אין לומר אשתמוטי קמשתמט, והכופר בפקדון פסול לעדות -

אלא הא דתני רמי בר חמא: ארבעה שומרין,

כדי שיתחייבו ב'שבועת השומרים',

צריכין

שיהא בהם

כפירה במקצת והודאה במקצת

, ואלו הם ד' השומרים -

שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר.

וקשה, כיון שצריכים כפירה במקצת הרי הם כופרים בפקדון וחשודים על הממון, וכיצד יכולים להשבע?

נימא, מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא!

[ובפקדון אין סברת אשתמוטי].

ומתרצינן:

התם נמי,

גם שם, השומר אינו נחשב לחשוד על הממון, כי יתכן שהוא

אשתמוטי קא משתמיט

ואין כונתו לגזול, ומה שכופר, הוא משום ד

סבר

שסבור השומר,

משכחנא לגנב, ותפיסנא ליה.

שבינתים הוא ימצא את הגנב ויתפסהו וישיב את הבהמה לבעליה.

אי נמי,

סבור השומר שבינתים

משכחנא ליה באגם

ימצא את הבהמה באגם,

ומייתינא ליה,

וימציאה לבעלים - אך אין כונתו לגזול את הבעלים. ומשום כך אינו נחשב כחשוד על הממון והשבועה.

ומקשינן:

אי הכי,

אם גם בכופר בפקדון, שייך לומר שמשתמט ואינו מתכוין לגזול, ואם כן,

הכופר בפקדון

-

אמאי פסול לעדות?

מדוע הוא פסול לעדות,

נימא,

הלא יש לומר שהפקדון אבד לו ואין לו לשלם, ומשום כך

אשתמוטי קא משתמיט,

הוא משתמט בינתיים, ולכן הוא כופר עתה, כי

סבר,

סובר הוא לעצמו, שיכפור

עד

דבחשנא,

עד שאחפש את הפקדון,

ומשכחנא ליה,

ואמצא אותו, ואשיבנו לבעליו.

ומתרצינן: לעולם, הכופר בפקדון כשר לעדות. ו

כי אמרינן,

מה שאמרנו ש

הכופר בפקדון פסול לעדות,

אין זה אלא

כגון דאתו סהדי,

שבאו עדים

ואסהידו ביה,

והעידו על השומר,

דההיא שעתא,

בשעה שכפר בפקדון,

איתיה לפקדון בביתיה.

באותה שעה היה הפקדון בביתו,

והוה ידע,

והוא ידע שהפקדון בביתו, ובכל זאת כפר.

אי נמי,

או שהעדים העידו

דהוה נקיט ליה בידיה,

שבשעת התביעה אחז הנתבע בידו את הפקדון - ובמקרים אלו פסול לעדות, דלא שייך לומר שכונתו להשתמט, שהרי הפקדון היה תחת ידו ויכול להשיבו ואינו צריך להשתמט.

ומקשינן: אם כדבריך, שהחשוד על הממון חשוד על השבועה, ורק היכן שיש לומר שהוא משתמט כשר הוא לשבועה, תיקשי

\-

אלא, הא דאמר רב הונא,

גבי שומר שנתחייב בשבועת השומרים, ושילם השומר ולא רצה להשבע, שעל אף שהוא רוצה לשלם,

משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו,

עליו להשבע שהפקדון אינו ברשותו. וטעם שבועה זו הוא משום שיש לחשוש שמא נתן עיניו בפקדון וחפץ לשלם עליו וליטלו -

ואם אתה חושדו שכונתו ליטול את הפקדון לעצמו, נמצא שהוא חשוד על השבועה, ו

נימא, מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא?

ומתרצינן:

התם נמי,

גם במקרה זה, הוא אינו נחשב חשוד על הממון, משום שאין כונתו לגזול, אלא הוא

מורה

היתר לעצמו ליטול את הפקדון,

ו

טעם הוראת ההיתר הוא, ד

אמר: דמי קא יהבנא ליה!

הלא איני גוזל ממנו את החפץ, אלא משלם בעדו דמים, וכיון שכן אינו נחשב לגזלן, וכשר לשבועה.

ומקשינן:

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא

: אף שאין הוא חשוד על הגזילה, משום שמורה היתר לעצמו, אבל יש לפסלו מטעם אחר -

והא קא עבר על לאו דלא תחמוד!

אם אתה חושדו שחמד את הפקדון לעצמו נמצא שהוא חשוד שעבר על לאו של 'לא תחמוד', ומטעם זה יש לפסלו משבועה, וכמו שהחשוד על לאו ד'לא תגזול' הרי הוא חשוד גם על השבועה, הוא הדין מי שחשוד על לאו ד'לא תחמוד' יש לחושדו על השבועה.

ומשנינן: אין הוא חשוד שעבר על לאו ד'לא תחמוד', משום ד"

לא תחמוד", לאינשי, בלא דמי משמע להו.

שהאנשים סבורים, שאיסור זה הוא דוקא אם חומד דבר ונוטלו ואינו משלם עליו ממון, אבל אם משלם עליו, אינו עובר על איסור 'לא תחמוד' - וכיון שהאנשים סבורים שכמשלם דמים אינו עובר איסור, משום כך אין השומר נחשב כחשוד על האיסור, ואינו חשוד על השבועה .

ועתה מביאה הגמרא שלש ראיות שהחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה!