Baba Metziá 59a — el Talmud en español

נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים,

כי מצינו שאמר דוד המלך שהלבנת פנים חמורה ממעשה של בת שבע .

מנא לן? מדדרש רבא

:

דדרש רבא: מאי דכתיב

: [תהלים לה]

"ובצלעי שמחו ונאספו. קרעו, ולא דמו".

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך ש

בשעה שמלבינים את פני,

אם היו מקרעים

את

בשרי, לא היה דמי שותת לארץ,

כי מרוב בושה נסתלק הדם ממקומו.

ולא עוד,

לא רק בזמן שהם בטלים הם שופכים את דמי,

אלא אפילו בשעה ש

לומדים ו

עוסקין ב

סוגיות החמורות של

נגעים ואהלות

, שאין להם שייכות עם ענייני אשת איש, הרי הם מפסיקים מלימודם, ו

אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש, מיתתו במה?

וכוונתם להלבין את פני.

ואני אומר להם

הבא על אשת איש

מיתתו בחנק. ו

מכל מקום,

יש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין את פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.

נמצא, שמעשי טובים משלכם.

(ואמר)

[

אמר

]

מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי

יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח

לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים

,

מנא לן

דין זה,

מ

מה שמצינו במעשה יהודה ו

תמר

, שנבעלה ליהודה ללא שהכירה, ולכשנתעברה ממנו נחשדה בזנות, ואף על פי שיכלה לומר ליהודה "ממך נתעברתי" נמנעה מלומר כן, כדי שלא לביישו, ומסרה את נפשה על כך.

דכתיב

[בראשית ל"ח]

"

ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף,

היא מוצאת והיא שלחה

אל חמיה",

לרמוז לו שלא זינתה תחתיו, עד שאמר "צדקה ממני". ומוכח, שאילו לא היה יהודה מודה, היתה יוצאת להישרף. ומכאן ראיה שעדיף לו לאדם להישרף מאשר להלבין פני חבירו ברבים .

אמר רב חנינא בריה דרב אידי: מאי

האי

דכתיב

[ויקרא כ"ה]

"ולא תונו איש את עמי תו"?

מלמד הכתוב, שרק "

עם שאתך" בתורה ובמצות,

השומר מצוות,

אל תונהו.

לפי שהמילה "עמיתו" נדרשת כאילו נאמר "עם אתו" .

אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת

[מלצער את]

אשתו, ש

אם יצערנה

מתוך שדמעתה מצויה

, פורענות הבאה מחמת

אונאתה קרובה

לבא עליו.

אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש, ננעלו שערי תפלה, שנאמר

[איכה ג]

"גם כי אזעק ואשוע, שתם תפלתי".

סתם הקב"ה את חלוני הרקיע בפניה.

ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו.

שכל המוריד דמעות בתפילתו, תפילתו נשמעת.

שנאמר

[תהלים ל"ט] "

שמעה תפלתי ה', ושועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש".

ומשמע, בטוח אני שלא תחרש אל דמעתי, משום ששערי דמעות לא ננעלו.

ואמר רב: כל ההולך בעצת אשתו, נופל בגיהנם. שנאמר

[מלכים א' כ"א] "

רק לא

היה כאחאב

אשר הסתה אותו איזבל אשתו".

אמר ליה רב פפא לאביי

: כיצד אמר רב כן?

והא אמרי אינשי,

דרך העולם לומר:

איתתך גוצא,

אם אשתך נמוכה,

גחין ותלחוש לה,

התכופף אליה כדי לדבר עמה ולשמוע את דבריה.

ומתרצינן:

לא קשיא. הא

דאמר רב נופל בגהינום מדובר בשומע לעצת אשתו

במילי דעלמא. והא

דאמרי אנשי האזן לעצת אשתך, מדובר

במילי דביתא,

הנוגעים להנהגת הבית.

לישנא אחרינא: הא

דאמר רב נופל בגיהנם, מדובר בשומע לעצות אשתו

במילי דשמיא. והא

דאמרי אינשי להאזין לעצת האשה, מדובר

במילי דעלמא.

אמר רב חסדא: כל השערים

של תפילה

ננעלים, חוץ משערי אונאה,

שתפילת המתאנה מתקבלת,

שנאמר

[עמוס ז]

"הנה ה'

נצב על חומת אנך, ובידו אנך".

ראה עמוס חומה שנבנתה בצורה ישרה על ידי פלס. והוא משל לעולם, שנברא בצורה ישרה על פי הדין והמשפט, וה' ניצב על החומה, העולם, להשגיח על העולם שלא יעשה בו עוול ואונאה. וביד ה' האנך, הפלס, לדון את החוטאים. ומכאן, שה' משגיח ביותר על מעשי אונאה, ומקבל את תפילת המתאנה.

אמר רבי אלעזר

: על

הכל,

כל שאר העבירות, הקדוש ברוך הוא

נפרע

מהחוטא

בידי שליח,

ואינו נזקק להענישו בעצמו,

חוץ מאונאה,

שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נפרע מהחוטא.

שנאמר "ובידו אנך",

ומשמע שלא מסר לשליח את האנך, אלא דן בעצמו את המאנה.

אמר רבי אבהו: שלשה

דברים

אין הפרגוד,

מחיצה המפסקת בין השכינה לצבא מרום,

ננעל בפניהם,

אלא הקדוש ברוך הוא צופה ומביט בחוטא בהם עד שיפרע מהם.

ואלו הם:

אונאה וגזל ועבודה זרה

,

אונאה, דכתיב "ובידו אנך",

ומשמע שמחזיק בידו את הפלס לראות בעצמו את החוטאים באונאה.

גזל, דכתיב

[ירמיהו ו']

"חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד"

.

עבודה זרה, דכתיב

[ישעיהו ס"ה] "

העם המכעיסים אותי על פני תמיד"

[

וגו'

]

אמר רב יהודה: לעולם יהא אדם זהיר ב

כך שתהא

תבואה

מצויה

בתוך ביתו

, לפי

שאין

ה

מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה.

שאם אין לו תבואה בביתו, הוא בא לידי מריבה עם אשתו,

שנאמר

[תהלים קמ"ז]

"השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך".

ומשמע, יהיה השלום בגבולך כאשר חלב חיטים ישביעך.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי, כמשלם שערי מכדא, נקיש ואתי תיגרא בביתא.

כשנגמרים השעורים מהכד בבית, עד שהכלי משמיע צליל חלול כשנוקשים עליו, נוצרת תגרה, מריבה בבית.

ואמר רב חיננא בר פפא: לעולם יהא אדם זהיר ב

כך שתהיה

תבואה

מצויה

בתוך ביתו

, לפי

שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תב ואה.

שנאמר

[שופטים ו']

"

ויתנם ה' ביד מדין,

והיה אם זרע ישראל,

ועלה מדין ועמלק עליו"

וגומר וכתיב

[בהמשך שם]

"ויחנו עליהם,

וישחיתו את יבול הארץ"

וגומר, וכתיב "וידל ישראל מאד מפני מדין".

ומשמע שנקראו ישראל דלים מחמת שנלקחה מהם תבואתם.

(ואמר רבי)

[

אמר רבי

]

חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו

, לפי

שאין

ה

ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר

[בראשית י"ב]

"ולאברם הטיב בעבורה",

בעבור שרה אשתו.

והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו,

כבדו את נשותיכם,

כי היכי דתתעתרו!

על ידי כך תשרה הברכה בביתכם, ותתעשרו.

ועתה מביאה הגמרא מעשה ברבי אליעזר, אודות צער בדברים.

ומקדימה הגמרא ומספרת כיצד נידו חכמים את רבי אליעזר עקב המחלוקת בדיני טומאה וטהרה, כאשר לא קיבל רבי אליעזר את דעת חכמים.

כלים העשוים מגללי בקר או מאדמה, אינם מקבלים טומאה. אבל כלי חרס העשוי העשוי מטיט שנצרף בכבשן, מקבל טומאה, ואין לו אפשרות להיטהר מטומאתו אלא בשבירה.

התנור בזמנם, היה עשוי מחוליות של חרס, המונחים זה על גבי זה, שנצרפו בכבשן, עד שנעשו חתיכה אחת.

תנן התם

: תנור העשוי חרס, שנטמא, הרי מן הדין צריך לנתצו כדי לטהרו. אבל אם לא ניתצו אלא

חתכו,

ונעשה

חוליות,

חלקים עגולים שאפשר להניחם זה על גבי זה, ואז בנה את התנור מחדש,

ונתן חול בין חוליא לח וליא.

רבי אליעזר מטהר,

לפי שהחיתוך לחוליות נחשב כמו שנתצו כדין תורה, ועכשיו הוא כלי חדש.

וחכמים מטמאין,

כיוון שכל התנורים עשויים חוליות חוליות, אין זה נחשב לנתיצה בכך שחתכו לחוליות.