Baba Metziá 57a — el Talmud en español

באופן זה יש להסתפק

מהו למינקט ומיכל

מינייהו?

האם יכול לקחת ולאכול מן החיטים הללו שדרעם בקרקע?

וזה פשוט שעל הגידולים של החיטים אין להסתפק, שהרי אפילו אם התיר העומר הקודם את הזרעים קודם שנזרעו וזרעם קודם העומר, כיון שלא השרישו עד לאחר העומר, הגידולים שלהם אסורים עד העומר הבא, וכל הספק שיש להסתפק הוא על הזרעים [החיטים] עצמם שנמצאים בקרקע, האם הותרו בהבאת העומר ואפשר להוציאם ולאוכלם לאחר העומר, או לא.

וצדדי הספק: האם חיטים אלו

כמאן דשדיין בכדא דמי

כאילו הניחם בכד נחשבים,

ושרינהו

והתירם

עומר,

כמו שאר חיטים שהותרו בשעת הקרבת העומר.

או דלמא בטלינהו אגב ארעא

או שמא ביטלם אגב הקרקע, והרי הם נחשבים כקרקע, ולא שייך אצלם דין זה שהעומר יתירם?

על כל הספיקות הללו שנסתפקו גבי חטים שזרעם בקרקע האם הם נחשבים כמטלטלים או כקרקע נשארת הגמרא ב

תיקו.

אמר רבא, אמר רב חסא

:

בעי רבי אמי

: הרי שנינו במשנה כמה דברים ש

אונאה אין להם.

ומעתה יש להסתפק, האם

ביטול מקח יש להם

[אם היתה האונאה ביותר משתות].

או

אפילו ביטול מקח

אין להן.

אמר רב נחמן: הדר,

לאחר מכן, חזר ו

אמר רב חסא: פשיט רב אמי

ספק זה, שאף על פי ש

אונאה אין להם

לדברים האמורים במשנה, מכל מקום,

ביטול מקח יש להם.

ומביאה עתה הגמרא מחלוקת אמוראים, שנחלקו אליבא דרבי יוחנן, לגבי ענין זה, שאונאה אין להם, אבל ביטול מקח יש להם:

רבי יונה אמר

שדין זה נאמר

אהקדשות,

ואילו

רבי ירמיה אמר

שדין זה נאמר

אקרקעות.

ותרוייהו,

רבי יונה ורבי ירמיה,

משמיה דרבי יוחנן אמרו

זאת, ש

אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם.

ומבארת הגמרא:

מאן דאמר

[רבי יונה, שאמר משמו של רבי יוחנן, שיש דין ביטול מקח]

אהקדשות, כל שכן

שאמר רבי יוחנן כך

אקרקעות.

כי היות והשמיענו שביטול מקח אינו בכלל אונאה, הרי אין לנו כל מיעוט של קרקעות מדין ביטול מקח, והרי אם בהקדשות, שאין בהם טעות כלפי שמיא, בכל זאת נאמר בהם דין ביטול מקח, הרי ודאי שכך הוא הדין במכירת קרקעות, שנעשית בין בני אדם, ששייך בהם מקח טעות, שיהא בהם דין ביטול מקח.

אך

מאן דאמר אקרקעות,

שנוהג בהם דין ביטול מקח, אמר זאת דוקא בקרקעות, משום שאין ביטול המקח מדיני אונאה, אלא שהמקח נעשה בטעות. ולכן, אין זה אמור אלא בקרקעות.

אבל אהקדשות, לא.

אף ביטול מקח אין להן, היות וטעות כלפי שמיא לא שייכת בהקדש. ואילו מדין אונאה, הרי הקדש נתמעט מדין אונאה,

כדשמואל.

דאמר שמואל

: חפץ של

הקדש שוה מנה, שחללו על שוה פרוטה

הרי הוא

מחולל.

הרי שאין בהקדש ביטול מקח, גם כאשר ההקדש נתאנה ביותר משתות.

תנן התם

: במסכת תמורה [כו ב] שהאומר על קרבן תמים שיהא מחולל על בהמת חולין, או שאומר "בהמה זו תמורת בהמה זו", או "זו חילופי זו", לא אמר כלום, שאין קרבן תמים מתחלל.

אך

אם היה

[בהמה של]

קודש בעל מום,

וחללו על בהמת חולין,

יצא לחולין, וצריך לעשות לו דמים

[אם אין בהמת החולין שווה כבהמת ההקדש, צריך הוא להוסיף להקדש את ההפרש, למרות שהבהמה נתפסה בקדושת הקרבן].

ובביאור דין זה,

אמר רבי יוחנן

: זה ששנינו במשנה "

יצא לחולין"

הוא

דבר תורה,

שאף על פי שאין שתי הבהמות שוות בערכן, יצא הקודש בעל מום לחולין, משום שאין אונאה להקדש,

ואילו זה ששנינו במשנה ש

צריך לעשות לו דמים,

להוסיף את ההפרש שביניהם להקדש, הוא דין

מדבריהם.

שחייבוהו חכמים לשלם להקדש את האונאה.

וריש לקיש אמר: אף

מה שאמרו

צריך לעשות לו דמים,

הרי הוא

מן התורה.

ואף על פי שאין אונאה להקדש, הרי נאמר בחילול הקדש "ערכך", מלמד הכתוב שיהא החילול כפי שווי ערכו.

ואילו רבי יוחנן סובר, שהכוונה היא לפי מה שיעריכו, גם אם אין זה שוויו הנכון.

ודנה הגמרא:

במאי עסקינן?

מה הוא ההפרש בין שווי ההקדש והחולין?

אילימא בכדי אונאה,

היינו פחות משתות, האם יתכן ש

בהא לימא ריש לקיש, צריך לעשות לו דמים דבר תורה,

ונמצא שסבור הוא שיש אונאה להקדש.

והתנן

[לעיל נו א],

אלו דברים שאין להם אונאה: הקרקעות והעבדים והשטרות

וההקדשות.

ואם כן, אי אפשר להעמיד את המשנה במסכת תמורה שההפרש הוא פחות משתות, שכן במקרה זה ודאי שאין אונאה להקדש, ואינו צריך להוסיף דמים כלל.

אלא,

שמא תאמר, שההפרש היה בכדי

ביטול מקח,

היינו ביתר על שתות, ועל כך נאמר, שצריך להוסיף לו דמים.

הרי דבר זה לא יתכן, כי האם

בהא לימא רבי יוחנן "צריך לעשות לו דמים מדבריהם",

אבל מן התורה אינו צריך להוסיף משום שאין אונאה להקדש אפילו ביתר משתות.

והאמר רבי יונה

את האמור להלן

אהקדשות, ורבי ירמיה אמר

דין זה

אק רקעו ת,

ותרוייהו

אמרו דבר זה

משמיה דרבי יוחנן: אונאה אין להם

אבל

ביטול מקח יש להם.

ונמצא שלדעת רבי יונה, סובר רבי יוחנן שהקדשות יש להם ביטול מקח ביתר משתות, וזה סותר למה שאמר רבי יוחנן, שצריך להוסיף דמים רק מדבריהם?

ומתרצינן:

לעולם

הנאמר במשנה שצריך לעשות לו דמים, הוא

בביטול מקח,

היינו שההפרש היה יתר משתות,

ואיפוך דרבי יוחנן לריש לקיש, ודריש לקיש לרבי יוחנן.

היינו, שלדעת רבי יונה המחלוקת היא הפוכה, רבי יוחנן סובר שצריך להוסיף מן התורה, וריש לקיש סובר שאינו צריך להוסיף אלא מדבריהם, ואין סתירה בדברי רבי יוחנן.

ומבארת הגמרא:

במאי קמיפלגי

רבי יוחנן וריש לקיש,

בדשמואל.

דאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל,

ואף על פי שיש כאן אונאה ביותר משתות, הרי שנתמעט הקדש מאונאה אפילו היתה האונאה בכדי ביטול מקח.

מר,

ריש לקיש, הסובר שצריך להוסיף דמים מדבריהם,

אית ליה דשמואל,

שאין אונאה להקדש כלל.

ומר,

רבי יוחנן, הסובר צריך להוסיף דמים מן התורה,

לית ליה דשמואל

אלא סובר שאף בהקדש המיעוט אינו אלא מאונאה אבל ביטול מקח יש להם.

איבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל,

ואמנם אין אונאה להקדש כלל,

והכא, בהא קמיפלגי

:

מר,

הסובר שצריך להוסיף דמים מן התורה,

סבר,

דוקא

שחיללו, אין,

רק אם כבר חילל על שוה פרוטה הרי הוא מחולל, בדיעבד, כיון שאין אונאה להקדש.

אבל

לכתחילה,

כשבא לחללו על פחות מערכו,

לא.

כיון ש"ערכך" הנאמר בתורה משמעו בשוויו, ולכן, למרות שהחילול תופס, חייב הוא להוסיף דמים מן התורה.

ומר סבר

שאין צריך להוסיף אלא מדבריהם, משום שהוא סובר שדינו של שמואל הוא

אפילו לכתחילה,

ומה שנאמר במקרא "ערכך", משמעו בשווי כל שהוא, ורק מדרבנן צריך להוסיף.

איבעית אימא, לעולם

מה שנאמר במשנה שצריך לעשות לו דמים, היינו כשההפרש הוא

בכדי אונאה, ולא תיפוך

שיטת רבי יוחנן לדריש לקיש כמו שתרצנו לעיל, אלא ריש לקיש הוא שסובר שצריך לעשות לו דמים מן התורה.

ומה שהקשינו מהמשנה שאין אונאה להקדש, ומדוע צריך להסיף דמים מן התורה.

התשובה על כך היא:

ובדרב חסדא קמיפלגי.

דאמר רב חסדא: מאי "אין להם אונאה"

הנאמר בהקדשות?

אין פירושו כמו בקרקעות, שאינו מחזיר את האונאה, אלא שההקדשות

אינן בתורת אונאה,