Baba Metziá 48b — el Talmud en español

אלא קשיא

ברייתא זו,

לריש לקיש!

ומתרצת הגמרא:

אמר לך ריש לקיש: הא,

ברייתא זו

מני,

בשיטת מי אמורה? בשיטת

רבי שמעון היא!

שהרי רבי שמעון אומר במשנתנו שהלוקח אינו יכול לחזור בו, וטעמו של דבר, כי הוא סבור שמעות קונות דבר תורה. אבל רבנן חלוקים עליו, וסוברים שמשיכה קונה, וכמותם פוסק ריש לקיש.

שנינו במשנה: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו,

אבל אמרו: מי שפרע

מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו.

איתמר

:

אביי אמר

: כשאומרים לו ש"מי שפרע" וכו', אין כוונתם לקלל אותו בפיהם, כדמפרש טעמא בסמוך, אלא

אודועי מודעינן ליה,

ואומרים לו: דע לך שעבירה היא, ואם תחזור בך מן המקח, סופך שיפרעו ממך על הדבר הזה.

רבא אמר: מילט לייטינן ליה,

אמירה זו, לשון קללה היא; ומקללים אותו שיפרע ממנו הבורא ויעניש אותו, על מה שהוא חוזר בו, ואינו עומד בדיבורו.

אביי אמר: אודועי מודעינן ליה

ואין מקללים אותו,

דכתיב

[שמות כב כז]: "אלהים [דיין] לא תקלל,

ונשיא בעמך לא תאור"

, ולא רק דיין ונשיא אסור לקלל, אלא כל שהוא "בעמך" נכלל באיסור זה.

אם כן, אי אפשר לקלל אותו שיענש על מה שאינו עומד בדיבורו, ובעל כרחך, אמירה זו, אינה אלא הודעה בעלמא: דע שהעושה כמותך נענש.

רבא אמר: מילט לייטינן ליה,

ואף על פי שאסור לקלל אף אחד מישראל, את מי שאינו עומד בדיבורו מותר לקלל,

ד

הא

כתיב "בעמך",

משמע, אין איסור קללה אלא

ב

אדם ש

עושה

ונוהג כ

מעשה עמך.

והרי אדם זה אינו נוהג כמנהג ישראל הכשירים, דכתיב [צפניה ג יג]: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב".

אם כן, אין איסור לקללו ולומר לו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה, הוא יפרע ממנו על שאינו עומד בדיבורו.

אמר רבא: מנא אמינא לה,

מנין אני אומר, שאמירה זו קללה גמורה היא, ולא הודעה בעלמא?

ממעשה שאירע עם רבי חייא בר יוסף:

דרבי חייא בר יוסף,

מכר מלח ו

יהבו ליה זוזי אמלחא

[שילמו לו על המלח],

לסוף, אייקר מלחא,

ורצה רבי חייא בר יוסף לחזור בו מן המקח, ולא למכור את המלח במחיר שסוכם עם הלקוחות מתחילה.

אתא

, בא, רבי חייא בר יוסף

לקמיה דרבי יוחנן

, ואמר לו שרוצה הוא לחזור בו מן המקח.

אמר ליה

רבי יוחנן לרבי חייא בר יוסף:

זיל, הב

[תן]

להו

את המלח, היות והלקוחות כבר שילמו עליו.

ואי לא,

אם אינך רוצה לעמוד בדבורך,

קביל עליך מי שפרע.

ו

מכאן, סובר רבא, שיש להוכיח כדבריו, שאמירת "מי שפרע" קללה ממש היא:

כי

אי אמרת

"מי שפרע" אינה קללה, אלא ד

אודועי מודעינן ליה,

תיקשי: וכי אטו

רבי חייא בר יוסף בר אודועי הוא!?

הרי תלמיד חכם היה, ובודאי יודע הוא שהקדוש ברוך הוא נפרע מן השקרנים, ואינו צריך הודעה על כך.

אלא, על כרחך, יש ללמוד מכאן דמילט לייטינן ליה.

ודחינן:

ואלא מאי,

לדעתך,

מילט לייטינן ליה,

הרי גם זה אינו מיושב, דוכי אטו

רבי חייא בר יוסף אתי לקבולי עליה לטותא

דרבנן

[וכי רבי חייא בר יוסף עשוי להסכים לקבל על עצמו קללת חכמים]!?

אם כן, אף לשיטתך, לא יתכן שרבי חייא בר יוסף רצה לחזור בו מן המקח, ועלינו לפרש כיצד היה המעשה.

אלא,

כך היה המעשה:

רבי חייא בר יוסף, ערבון,

"מקדמה", על חשבון התשלום עבור המלח,

הוא דיהבי ליה

לקוחות.

הוא,

רבי חייא,

סבר

והסתפק לומר שכאשר אדם נותן "מקדמה" אין אנו אומרים שכל החפץ נקנה לו מיד ושאר התשלום נזקף עליו בחוב, אלא ערבון

כנגדו

בלבד

הוא קונה,

כפי ערך ה"מקדמה" שנתנו הלקוחות, כך קונים הם בחפץ הנקנה. אם במכירת קרקע, כדי לקנות קנין גמור, ואם במכירת מטלטלין, כדי לחייב ב"מי שפרע" את מי שיחזור בו מן המקח.

ועל אותו חלק שהלקוחות עדיין לא שילמו שאל רבי חייא את רבי יוחנן, אם הוא יכול לחזור בו מן המקח, כי אם נאמר שערבון כנגדו הוא קונה, לא זכו הלקוחות במלח אלא כנגד מעותיהם.

ואמר ליה רבי יוחנן

: אינך יכול לחזור בך כלל וכלל, כי הערבון - המקדמה, שקיבלת

כנגד כולו הוא קונה,

ובנתינת חלק מן המעות נקנה כל המקח ללוקח, ושאר המעות הפכו למלוה וחוב.

עתה דנה הגמרא בדין ערבון, ומביאה מחלוקת אם ערבון כנגדו בלבד הוא קונה, או כנגד כולו:

אתמר: ערבון,

מי ששילם חלק ממעות המקח, כערבון על התשלום עבור קניית כל המקח.

רב אומר: כנגדו

בלבד

הוא קונה,

כי המעות הם תשלום רק על חלק מן החפץ הנקנה.

ורבי יוחנן אמר: כנגד כולו הוא קונה,

המעות שנתן, קונות את כל החפץ, ושאר המעות נזקפות עליו בחוב.

מיתיבי

מברייתא על דברי רב:

"אסמכתא", היא התחייבות שמתחייב אדם לחבירו, אם לא אעשה דבר פלוני [וכן להיפך - אם אעשה], הריני מתחייב לתת לך חפץ פלוני. ונחלקו בה תנאים: רבי יוסי אומר "אסמכתא" קונה ומחייבת, ורבי יהודה אומר "אסמכתא" אינה קונה, היות ולא גמר בלבו להתחייב, כי סבור היה שיתקיים תנאו.

הנותן ערבון

ומשכון

לחבירו,

על מקח שהסכימו עליו שניהם,

ואמר לו: אם אני חוזר בי

מן המקח, יוטל עלי קנס - שיהיה

ערבוני

קנוי ו

מחול לך.

והלה,

המוכר שקיבל את הערבון והמשכון,

אמר לו: אם אני אחזור בי

מן המקח, יוטל עלי קנס, ואני מתחייב ש

אכפול לך

את

ערבונך

, כלומר עבור הערבון שנתת, אתן לך מן המקח כפליים מערך הערבון שנתת.

נתקיימו התנאים,

אם חזר בו הלוקח, הפסיד ערבונו, ואם חזר בו המוכר, יכפול ערבונו, אלו הם

דברי רבי יוסי.

ומפרשת הגמרא:

רבי יוסי לטעמיה,

הולך לשיטתו,

דאמר

בבבא בתרא קסח א:

"אסמכתא" קניא.

רבי יהודה

חולק על רבי יוסי ו

אומר

: "אסמכתא" אינה קונה; לא ימחול הקונה על ערבונו אם הוא חזר בו, ולא יכפול המוכר.

דיו שיקנה

הלוקח

כנגד ערבונו

, ואין המוכר ולא הלוקח יכולים לחזור בהם מלקיים את המקח כנגד ערך הערבון, ועל השאר, יכולים הם לחזור בהם.

אמר רבן

שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים,

שאינו קונה אלא כנגד ערבונו,

בזמן שאמר לו

הלוקח:

ערבוני יקון

[יקנה], את הכל, כי היות ומתחילה פסק לתת לו יותר, על כן לא קנה את הכל בערבונו.

אבל, מכר לו בית או שדה באלף זוז, ופרע לו מהם,

מתוך האלף,

חמש מאות זוז

לשם תחילת פרעון, או שסתם דבריו ולא אמר: "ערבוני יקון",

קנה

מיד את כל הבית והשדה.

ושאר המעות נזקפים עליו במלוה,

ומחזיר

הלוקח

לו,

למוכר,

את השאר, אפילו לאחר כמה שנים.

מאי לאו,

בקרקע קנה הערבון כנגד כולו, קנין גמור, כאשר נתן לו מקצת דמיו בסתמא, ו

הוא הדין למטלטלין בדסתמא קני להו לכולהו,

לענין "מי שפרע", כדעת רבי יוחנן, ותיקשי לרב האומר אין ערבון קונה אלא כנגדו!?

ודחינן:

לא

דמי מטלטלין לקרקע, וב

מטלטלין בדסתמא לא קני

את כולו, אלא כנגד מעותיו בלבד הוא קונה.

ותמהינן:

ומאי שנא

קרקע ממטלטלין!? ומשנינן:

קרקע דבכספא,

אם שילם הלוקח את דמי המקח, הרי

קני ליה ממש,

היות וקרקעות נקנים בכסף.

על כן יפה כחו של הערבון ואפילו אם לא פירש בהדיא

קני ליה

מעותיו בסתמא,

לכולה

, את כל הקרקע.

אבל

מטלטלי, דלא קני

להו במה ששילם את מחירם,

אלא

לענין

לקבולי

עליו

"מי שפרע",

היות ומטלטלים אינם נקנים אלא במשיכה, ולא בקנין כסף.

על כן אין כוחו של הערבון יפה, ואם לא פירש בהדיא שרוצה הוא לקנות את הכל.

לא קני ליה

ל

כוליה

בסתמא, אלא כנגד מעותיו.

שואלת הגמרא:

לימא כתנאי?

האם נאמר שכבר נחלקו התנאים במחלוקת רב ורבי יוחנן, ודברי רב אינם אלא כדעתו של אחד התנאים, וכן, דעתו של רבי יוחנן אינה אלא כדעת התנא השני בברייתא?

א. חוב שעברה עליו שביעית, הרי הוא נשמט, ואסור למלוה לתבוע את הלוה לשלמו, שנאמר [דברים טו ב - ג]: "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'. את הנכרי תגוש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. "

ב. המלוה על המשכון [הלוה נתן למלוה משכון עבור חובו], אין שביעית משמטת את החוב, שאין אני קורא בו: "לא יגוש את רעהו", שהרי אינו תובעו כלום.

שנינו בברייתא:

המלוה את חבירו על המשכון, ונכנסה השמיטה,

אף על פי ש

המשכון

אינו שוה אלא פלג

[חצי] מן החוב,

אינו משמט

[החוב אינו נשמט], אלו הם

דברי רבן שמעון בן גמליאל.

רבי יהודה הנשיא

חולק ו

אומר: אם היה המשכון כנגד הלואתו

[ערך המשכון שוה להלואה]

אינו משמט, ואם לאו,

אם ערך המשכון פחות מסכום ההלואה, הרי הוא

משמט

את החוב. ומפרש ואזיל לפלוגתייהו:

מאי "אינו משמט" דקאמר רבן שמעון בן גמליאל?

אילימא,

אם נאמר, אינו משמט

כנגדו

קאמר, כנגד חצי החוב שהוא תופס עליו משכון, אבל משמט הוא את השאר.

מכלל,

משמע,

דרבי יהודה הנשיא

דאמר: אם לא היה משכון כנגד הלואתו, הרי הוא משמט,

סבר: להך פלגא

שהוא תופס עליו משכון,

נמי משמט.