Baba Metziá 45b — el Talmud en español

א

חד

מהם

אמר: מחלוקת

בית שמאי ובית הלל

בסלעין על דינרין

דוקא,

דבית שמאי סברי: גזרינן

שמא ישהה

את

עליותיו

לרגל.

ד

אם הוא יתרגל לחללם על דינרי זהב,

זימנין, דלא מלו זוזי

בדינרא

[לפעמים לא יהיו לו מספיק סלעים כדי לחללם על דינר זהב]

ולא מסיק להו,

הוא יתעכב מלהעלותם לירושלים, עד שיהיו לו בשנה הבאה פירות מעשר שני, שיחלל אותם על סלעים נוספים, ובצירוף מה שכבר בידו, יגיעו הסלעים לדמי דינר זהב.

על כן גזרו ואמרו: לא יחלל אדם את סלעיו על דינרי זהב.

ובית הלל סברי: לא גזרינן,

אין חשש,

שמא ישהה

את

עליותיו,

כאשר לא יהיו לו מספיק סלעים, כדי לחללם על דינר זהב.

דכי לא מלו נמי

זוזי

בדינרא, אסוקי מסיק להו,

שהרי אין משאן של כמה סלעים כבד כל כך, וזה לא ימנע אותו מלעלות לרגל, ולהעלות את הסלעים שבידו לירושלים.

אבל בפירות על דינרין, דברי הכל,

אף לדעת בית שמאי,

מחללינן,

ואין שום חשש בדבר,

ד

אף אם לא יהיו לו אלא מעט פירות שלא יוכל לחללם על דינרי זהב,

כיון דמרקבי

[הפירות עשויים להרקב],

לא משהי להו.

וחד

[רבי יוחנן או ריש לקיש]

אמר: אפילו בפירות על דינרין נמי מחלוקת

בית שמאי ובית הלל.

בית שמאי סוברים: אף בפירות יש לחשוש, שמא ישהה אותם עד שיוכל לחללם על דינר זהב.

ובית הלל סוברים: אין חשש בדבר, לא בפירות ולא בדינרים.

ותמהינן:

בשלמא להך לישנא

אחרונה,

דאמרת דמדאורייתא משרא שרי,

לחלל סלעים על דינרים,

ורבנן הוא דגזרי ביה.

היינו

, אתי שפיר,

דקתני

המשנה בלשון:

יעשה ולא יעשה,

כמו ששנינו: בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב, ומשמע שבדיעבד חילולו חילול.

ולא נשנתה המשנה בלשון "חילול": אין סלעין מתחללים על דינרי זהב.

כי היות ואין כאן אלא גזירה דרבנן, על כן בדיעבד, אם עבר וחילל סלעים על דינרי זהב, נתפסה קדושת מעשר שני בדינרי הזהב, ומה שעשה עשוי.

אלא להך לישנא, דאמרת דמדאורייתא פליגי,

וטעמם של בית שמאי הוא, היות ודהבא "פירא" הוא, וטיבעא אפירי לא מחללינן, או היות ודרשינן: כסף ראשון ולא כסף שני.

אם כן,

מחללינן ולא מחללינן

מבעי ליה,

כי לשון "אין מתחללים" משמע שאף בדיעבד לא נתפסת קדושת מעשר שני בדינרי הזהב.

ואם אכן, מדין תורה אי אפשר לחלל סלעים על דינרי זהב, היה ראוי לשנות את המשנה בלשון "אין מתחללים", כדי שלא יבואו לטעות בדין זה!?

ומסקינן: אכן,

קשיא,

להנך לישני דמדאורייתא פליגי.

א. במגילת רות [ד ז] נאמר: "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל. " ונאמר [שם ח] "ויאמר הגואל לבועז קנה לך [בועז קנה מן הגואל], וישלוף נעלו. "

ב. מפסוקים אלו למדו חכמים על "קנין סודר" ועל "חליפין".

"קנין סודר" היינו שמכר לו המוכר מכירה גמורה בדמים, ועדיין לא משך הקונה, ולא נתן מעות למוכר, ובאים הם לקיים דבר מכירתם על ידי קנין. קנין זה קרוי "קנין סודר" היות שבמסירת הסודר מזה לזה נתקיים הדבר - החפץ נקנה ללוקח, והוא נתחייב דמים למוכר.

"חליפין" היינו שמחליף כלי אחד בחפץ שכנגדו, ובמשיכת האחד נקנה משנהו לחבירו.

ג. בסוגיות הבאות יתבארו כמה פרטים בקניינים אלו: מה הוא החפץ שבו נעשה הקנין, מה קונים בקנין זה, מי מוסר למי את ה"סודר" שעל ידו חל הקנין וכו', כפי שיבואר להלן.

איתמ ר

:

במשנתנו למדנו שאין מעות קונות, ואם נתן הקונה מעות למוכר, הוא לא קנה את הפירות, ויכולים הוא והמוכר לחזור בהם מן המקח.

וכאן נחלקו

רב ולוי,

האם אפשר לקנות במטבע - מעות, בתורת קנין, כדרך שקונים בסודר.

א

חד

מהם [רב או לוי]

אמר: מטבע נעשה חליפין,

ואם נתן את המטבע בתורת חליפין, כיון שמשך זה את המעות נקנה החפץ לחבירו בכל מקום שהוא.

ו

א

חד

מהם

אמר: אין מטבע נעשה חליפין,

ובסמוך מפורש טעמו.

אמר,

פירש,

רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר: אין מטבע נעשה חליפין?

משום דדעתיה

של מקנה

אצורתא,

על הצורה שהוטבעה במטבע, היות ואין המטבע חשוב אלא על ידי הצורה שהוטבעה בו.

וצורתא עבידא דבטלא,

"צורה" הוא דבר שיכול להתבטל ולהשתנות, שהרי המלך יכול לפוסלה ולגזור לעשות צורה אחרת.

אם כן, יש לומר: כשם שאין עושים "חליפין" בדבר שאינו מסויים ושלם, כגון חצי אגוז וחצי רימון, כך אין מטבע נעשה חליפין, היות ודבר שיכול להתבטל אין לו חשיבות כדבר מסוים ושלם.

תנן

במשנתנו כמאן דאמר מטבע נעשה חליפין:

הזהב קונה את הכסף, מאי לאו

אף

בחליפין

קונה מטבע זהב את מטבע הכסף,

ושמע מינה מטבע נעשה חליפין.

ודחינן:

לא

בתורת חליפין קונה הזהב את הכסף, אלא

ב

תורת

דמים

בלבד, כלומר, אין הכסף נקנה לבעל הזהב כחליפין של הזהב, אלא היות וזהב "פירא" הוא ביחס לכסף, על כן משיכת הזהב קונה את הכסף, בתורת חיוב תשלומין על הזהב.

ותמהינן:

אי הכי,

לדבריך, שהמשנה לא דיברה בחליפין אלא בדמים.

מדוע נשנית המשנה בלשון:

הזהב "קונה" את הכסף,

הרי לשון זו לא שייכת אלא כאשר על ידי משיכת הזהב, קנה בעל הזהב את הכסף בכל מקום שהוא, ונעשה עליו בעלים גמור. ולדבריך, הזהב

מחייב

את הכסף

מבעי ליה

למיתני!?

הרי על ידי משיכת הזהב נתחייב בעל הכסף לשלם עבור הזהב שהוא משך; אין כאן "קנין" של בעל הזהב, בעצם מטבעות הכסף, אלא רק "התחייבות" שמוטלת על בעל הכסף, לשלם על הזהב שהוא קנה.

ומשנינן: אכן,

תני הזהב מחייב

את הכסף, כלומר "קונה" במשנתנו לאו דוקא קנין גמור, אלא התחייבות על הגברא, לשלם את מטבעות הכסף בתמורה לזהב שהוא משך.

ו

הכי נמי מסתברא

שבתורת דמים שנינו: הזהב קונה את הכסף, ולא בתורת חליפין, ואי אפשר להוכיח מן המשנה אם מטבע נעשה חליפין או לא.

מדקתני סיפא

דמתניתין:

הכסף אינו קונה את הזהב,

וכאן בודאי מדובר בדמים ולא בחליפין.

כי

אי אמרת בשלמא

משנתנו

בדמים

עוסקת,

היינו,

אתי שפיר,

דאמרינן: דהבא

נחשב

פירא וכספא

נחשב

טבעא, וטבעא

את ה

פירא לא קני,

שהרי מעות אינם קונות את המטלטלין.

אלא אי אמרת בחליפין

עוסקת משנתנו,

תרוייהו לקנו אהדדי,

כשם שמטבע זהב נעשה חליפין לקנות את הכסף, כך יעשה מטבע כסף חליפין לקנות את הזהב, ומדוע שנינו: אין הכסף קונה את הזהב!?

אלא, שמע מינה, אין משנתנו עוסקת בחליפין, אלא בדמים.

ועוד

ראיה, שמשנתנו עוסקת בדמים ולא בחליפין, ד

תניא

בברייתא המפרשת את משנתנו:

הכסף אינו קונה את הזהב, כיצד?

מכר

בעל הכסף

לו,

לבעל הזהב,

עשרים וחמשה דינר של כסף,

בדינר

אחד

של זהב, אף על פי שמשך

בעל הזהב

את הכסף, לא קנה,

ויכולים הם לחזור בהם,

עד שימשוך את הזהב.

והרי,

אי אמרת בשלמא

הזהב קונה את הכסף

בדמים

מיירי,

משום הכי לא קני

כסף את הזהב, כי מטבע כסף, טיבעא הוא ביחס למטבע זהב, וטיבעא אינו קונה "פירא".

אלא אי אמרת

הזהב קונה את הכסף

בחליפין, נקני

נמי כסף לזהב!?

כי כשם שמטבע זהב נעשה חליפין לקנות את הכסף, כך מטבע כסף יעשה חליפין לקנות את הזהב, ומדוע לא קנה את הזהב במשיכת הכסף!?

ותמהינן:

אלא מאי,

במה עוסקת הברייתא לדעתך, וכי אטו

בדמים

היא עוסקת?

אי הכי,

אם כדבריך שבדמים עוסקת הברייתא,

אימא רישא

דברייתא:

הזהב קונה את הכסף, כיצד?

מכר לו דינר

אחד

של זהב, בעשרים וחמשה דינר

ים

של כסף, כיון,

מיד כ

שמשך את

דינר

הזהב נקנה

ה

כסף

[דינרי הכסף]

בכל מקום שהוא.

קא סלקא דעתין: "בכל מקום שהוא", היינו, בכל מקום בעולם, בו נמצאים מטבעות הכסף, הרי הם נקנים לבעל הזהב.

אם כן,

אי אמרת בשלמא,

הברייתא מדברת

בחליפין, היינו

, אתי שפיר,

דקתני: נקנה

כסף

בכל מקום שהוא,

כי על ידי משיכת הזהב, קנה בעל הזהב את הכסף וזכה בו, אף על פי שלא משך אותו ואינו נמצא לפנינו.

אלא אי אמרת

הברייתא מדברת

בדמים,

אם כן,

האי,

וכי אטו

נקנה

ה

כסף בכל מקום שהוא!?

הרי משיכת הזהב אינה מקנה את המעות לבעל הזהב, אלא חיוב גברא יש על בעל הכסף, שמחוייב הוא לתת לבעל הזהב את תמורתו, ו

נתחייב גברא מיבעי ליה

למיתני!?

אמר רב אשי: לעולם

מדובר

בדמים

ונתחייב גברא לשלם את הכסף.

ומאי בכל מקום שהוא

דקתני? לאו בכל מקום שבו נמצא הכסף, אלא

כמות שהוא,

הגברא התחייב לתת את הכסף,

כדאמר ליה,

כמו שהתנה בעל הזהב עם בעל הכסף.

כיצד?

אי אמר ליה

בעל הכסף

מארנקי חדשה,

סלעים חדשים,

יהבינא לך

[אתן לך], חייב הוא לתת לו דוקא סלעים חדשים, ו

לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה

[סלעים ישנים].

ו

אף על גב ד

סלעים ישנים

עדיפי מינייהו,

מסלעים חדשים, מכל מקום עליו לתת לו סלעים חדשים כמו שהוא התחייב לתת.

ו

מאי טעמא,

מחוייב הוא לתת סלעים חדשים, הלא הישנים מעולים מן החדשים!?

משום דאמר ליה

: לי עדיף מטבעות חדשים דוקא, כי

לישנן קא בעינא להו,

רוצה אני להניחם אצלי זמן מרובה, ונוח לי בחדשים, כדי שלא יהיו שחורים יותר מדאי, כאשר אניח אותם אצלי זמן רב.

אמר רב פפא: אפילו למאן דאמר: אין מטבע נעשה חליפין, מיעבד הוא דלא עביד חליפין,

אבל

אקנויי, מיקנו בחליפין.

כלומר, אפילו מי שסובר: אי אפשר לפעול קניין חליפין על ידי מטבע, מכל מקום, מודה הוא שאפשר לקנות מטבע על ידי סודר. וראייה לכך:

מידי דהוה אפירא לרב נחמן.

הרי

פירא לרב נחמן, לאו, אף על גב דאינהו,

פירי,

לא עבדי חליפין,

לא עושים בהם קנין חליפין.

מכל מקום,

אקנויי מקנו בחליפין.

טבעא נמי, לא שנא

מפירא, וכשם שפירא נקנים בחליפין כך טיבעא נקנה בחליפין, אף על פי שאינם נעשים חליפין, לקנות בהם דבר אחר.

מיתיבי

ממשנה [מעשר שני פרק ד משנה ה]: א. הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש על שויו של המעשר שנאמר [ויקרא כז לא]: "אם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו".

ב. הפודה מעשר שני של אחרים, פודה את המעשר בשויו ואינו מוסיף חומש, שהרי נאמר [שם]: "ממעשרו" - על מעשר שלו הוא מוסיף חומש ולא על של אחרים.

ג. מותר להערים בפדיון זה, להקנות את פירותיו לאחרים, ולפדותם בלא חומש. אדם ש

היה עומד בגורן

של פירות מעשר שני, ורוצה הוא לפדות את פירותיו בלא להוסיף חומש,

ואין בידו מעות

כדי לתת אותם לחבירו, ויחזור חבירו ויפדה את הפירות בלא חומש.

אומר לחבירו

הרי פירות הללו נתונים לך במתנה.