Baba Metziá 43a — el Talmud en español

ו

אכן

משלם ליה

הנפקד

דמי כיסי

[דמי כישות של קוצים כפי מה שהשביח], ומכל מקום דמים מלאים אינו משלם מדין שומר, מן הטעם שאמר רב עמרם.

מתניתין:

המפקיד מעות אצל שולחני

בחינם:

אם צרורין

[קשורים] הפקידם,

לא ישתמש בהן

השולחני, שלכך קשרם כדי שלא ישתמש בהם השולחני, [ובגמרא מתבאר יותר],

לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן

, כי אינו אלא שומר חינם, ושומר חינם פטור מן האבידה.

אבל אם

מותרין

הפקידם,

ישתמש בהן

השולחני, כי היות והשולחני צריך תמיד למעות, אף המפקיד הפקיד בידו כדי שישתמש בהם,

לפיכך אם אבדו חייב באחריותן

, ובגמרא יתבאר מאיזה טעם חייב הוא.

אבל המפקיד מעות בחינם

אצל בעל הבית

[כלומר: אדם שאינו שולחני ואינו חנוני], שהוא אינו צריך למעות תדיר:

בין

שהפקידם

צרורין

, ו

בין

שהפקידן

מותרין, לא ישתמש בהן

בעל הבית,

לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן

, שהרי שומר חינם הוא.

ואם הפקידן אצל

חנוני

הרי דינו

כבעל הבית

שאסור להשתמש במעות ואינו חייב על אבידה, ומשום שחנוני אינו צריך תדיר למעות, שדרך חנוני שהוא קונה באשראי, ודי לו במיעוט מעות שבידו,

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר: חנוני כשולחני

שמותר להשתמש בהם וחייב אם אבדו, משום דלפעמים רגיל הוא להחליף כשולחני, ולפיכך דינו כשולחני.

גמרא:

שנינו במשנה: המפקיד מעות אצל שולחני, אם היו צרורין, לא ישתמש בהן:

ותמהינן: וכי

משום דצרורין

הפקידם

לא ישתמש בהן!?

והרי אין כאן גילוי דעת שאינו חפץ שהשולחני ישתמש בהן, כי דרך כל אדם לצור מעותיו.

אמר

פירש

רב אסי, אמר רב יהודה: בצרורין וחתומין שנו

, שלא ישתמש בהן.

רב מרי אמר

: משנתנו עוסקת שצררן [קשרן]

בקשר משונה

.

איכא דאמרי

, לא פירש רב מרי את משנתנו בקשר משונה.

אלא,

בעי רב מרי: קשר משונה מאי

, האם דינו כצרורין וחתומין?

ומסקינן:

תיקו

.

שנינו במשנה: המפקיד מעות אצל שולחני,

מותרין ישתמש בהן

, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן:

אמר רב הונא: ואפילו נאנסו

המעות ביד השולחני, הרי הוא חייב, ומשום שמשעת פקדון הרי הוא שואל על המעות מאחר שניתנו לו המעות כדי להשתמש בהן.

ומקשינן עלה:

והא

"

אבדו

"

קתני

במשנתנו, ומשמע: אם אבדו הרי הוא חייב כי דין שומר שכר לו מחמת זכותו להשתמש במעות, אבל אם נאנסו, לא, כי אינו שואל על המעות!? ומשנינן: זו ששנינו במשנתנו "אבדו", היינו

כד

פירש

רבה

במקום אחר,

דאמר רבה

:

"

נגנבו

" היינו שנגנבו

בלסטין מזויין

, שהוא אונס.

"

אבדו

" היינו

שטבעה ספינתו בים

, שאנוס הוא -

ואף כאן כוונת המשנה היא לאבידה באונס, כגון שטבעה ספינתו בים.

ורב נחמן

נחלק על רב הונא ו

אמר

: אם

נאנסו

המעות

לא

חייב השולחני באחריותן אפילו אם הופקדו אצלו כשהן מותרין, ומשום שאינו אלא כשומר שכר על המעות, כדמפרש לקמן.

אמר

תמה

ליה רבא לרב נחמן

:

לדידך דאמרת

אם

נאנסו לא

חייב הוא באחריותן,

אלמא לא הוי שואל עלייהו

-

ואם כן

אי שואל לא הוי

, אף

שומר שכר נמי לא הוי!?

כלומר: והרי ממה נפשך, אם אומר אתה ששומר שכר הוא אף שלא נטל שכר אחר על השמירה, אלא מה שמותר לו להשתמש במעות, אם כן מטעם זה עצמו יש לו להיות שואל, שהרי כל הנאת המעות שלו הם, כשואל; ואם אינו שואל משום היתר התשמיש, למה יהא שומר שכר מחמתו.

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

בהא מודינא לך

, כלומר: לענין להיות שומר שכר מודה אני לך שהיתר התשמיש במעות עושהו לשומר שכר,

דהואיל ונהנה

שיכול להשתמש בהם

מהנה

הוא את המפקיד, ד

בההוא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית בה רווחא זבן בהו

[בהנאה זו שאם יזדמן לו איזה עסק שיש בו ריוח ויהיה זקוק למזומנים, יכול הוא ליטול ממעות אלו; בשכר זה]

הוי עלייהו שומר שכר

.

איתיביה רב נחמן לרב הונא

הסובר שהשולחני חייב אפילו באונסין, מהא דתנן במסכת מעילה:

גזבר

המפקיד מעות

של הקדש בשוגג

אצל שולחני, אם צרורין לא ישתמש בהן

השולחני,

לפיכך אם הוציא

השולחני את המעות

לא מעל הגזבר

, שהרי לא אמר לו להוציאן.

ואם מותרין

הפקידן הגזבר,

ישתמש בהן

השולחני,

לפיכך אם הוציא

השולחני

מעל הגזבר;

כי בשעה שהפקיד אצלו הגזבר הרי זה כנותן רשות לשולחני להוציאם, ונעשה השולחני כשלוחו של הגזבר, וקיימא לן דבמעילה חייב אדם על מעשה שלוחו, ואף ששליחות לדבר עבירה היא.

ואי אמרת

שבהפקידן מותרין חייב המפקיד

אפילו

אם

נאנסו

המעות ביד הנפקד, אם כן

מאי איריא

באותה משנה - שהגזבר מעל כשהפקידן מותרין - אם

הוציא

השולחני את המעות, והרי לדבריך

אפילו

אם עדיין

לא הוציא

השולחני את המעות,

נמי

יש לגזבר המפקיד למעול!? שהרי משעה שהפקידו אצלו הגזבר, יצאו מרשות הקדש, ובאו לרשות שולחני, ונעשה כמו שהלוה לו, ואין לך הוצאה גדולה מזו.

אמר ליה

רב הונא לרב נחמן:

אכן

הוא הדין

דכשמסרן מותרין מעל הגזבר

אף על גב ד

עדיין

לא הוציא

השולחני את המעות,

ו

מה ששנינו: הוציא, הוא

איידי דתנא

ב

רישא

כשהוציא השולחני את המעות הצרורין שהפקדו בידו - "

הוציא

", לפיכך

תנא סיפא נמי

: "

הוציא

". גזלן נפטר בהשבת הגזילה עצמה, אפילו אם פחת ערכה משעת גזילה ועד שעת השבה, אלא אם כן "השתנתה" הגזילה.

אבל אם אין הגזילה בעין, או שהשתנתה, והוא בא לשלם את דמיה, הרי הוא משלם כערך הגזילה בשעת הגזילה, ולא כערכה בשעת תשלומין, בין אם הוזלה הגניבה ובין אם הוקרה הגניבה. משנתנו עוסקת בדין תשלומי השולח יד בפקדון, כשאין הפקדון בעין, והוא חייב בתשלומיה כמו גזלן, כיצד משלם הוא אם הוזל הפקדון בין שליחות היד לתשלומין.

מתניתין:

השולח יד בפקדון

, ואחר כך הוציאו מן העולם:

בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר

, כלומר: אם חסרו דמי הפקדון משעת שליחות יד, ישלם כערכו בשעת תשלומין, ואם הוקר הפקדון, ישלם כשעת הוצאה מן העולם, ויתבאר בגמרא למה הוא משלם כשעת הוצאה מן העולם.

ובית הלל אומרים: כשעת הוצאה

, יתבאר בגמרא, אם הכוונה כשעת הוצאה מן העולם או כשעת הוצאה מבית בעלים, ועל איזה פרט מדברי בית שמאי נחלקו בית הלל.

רבי עקיבא אומר

: משלם הוא

כ

ערך הפקדון ב

שעת התביעה

שיתבע המפקיד את הנפקד לשלם, ובגמרא יתבאר הטעם.

גמרא:

אמר רבה: האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה

וכבר אין היין בעין, ודמים הוא בא לשלם,

מעיקרא שויא זוזא

, ו

השתא שויא ארבעה

זוזי, [מי שגזל חבית יין מחבירו, שהיתה שוה זוז אחד בשעת הגזילה, ועכשיו בשעה שנשברה שוה היא ארבעה]; כיצד הוא משלם את דמי היין:

אם

תברה או שתייה

[שבר את החבית בידים ונשפך יינה, או ששתה את היין], הרי זה

משלם ארבעה

זוז, כפי שהיא שוה בשעה זו.

אבל אם

איתבר ממילא

[נשברה החבית מאליה] ונשפך היין, אינו

משלם

אלא

זוזא

, כשויה בשעת הגזילה.

ומפרשת הגמרא את טעם שני חלקי דינו של רבה: תברה או שתייה משלם ארבעה

מאי טעמא?

כיון דאי איתה הדרא למרא בעינא, ההיא שעתא דקא שתי ליה או דקא תבר לה, קא גזל מיניה

. כלומר, כיון שעד ששברה או ששתה את יינה, אמורה היא לחזור כמות שהיא לבעלים, אם כן שעת השבירה או השתיה, היא שעת הגזילה,

ו

הרי

תנן: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה

.

איתבר ממילא משלם זוזא, מאי טעמא?

כי

השתא

, בשעת השבירה, הרי הוא עצמו

לא עביד לה ולא מידי

, ואין אתה מחייבו על שעה זו, ו

אמאי

[על מה]

קא מחייבת ליה?

הלוא רק

אההיא שעתא דגזלה

, והרי

ההיא שעתא זוזא הוא דשויא

[הלוא עכשיו אינו עושה כלום, וחיובו הוא על שעת הגזילה הראשונה, ואותה שעה הרי זוז אחד בלבד היתה שוה].

ומקשה הגמרא על רבה המחייב את הגזלן לשלם כשעת שבירה.

תנן

במשנתנו: השולח יד בפקדון, בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר, ו

בית הלל אומרים: כשעת הוצאה

.

והרי

מאי

, מהי כוונת בית הלל באומרם "

כשעת הוצאה

"?

אילימא כשעת הוצאה מן העולם

, הרי כך אי אפשר לומר, משום דתיקשי:

ובמאי

, כלומר: על איזה פרט מדברי בית שמאי שאמרו: "ילקה בחסר וביתר" נחלקו בית הלל?

אי בחסר

דהיינו שהוזל הפקדון משעת שליחות יד ועד שעת הוצאה מן העולם - הוא שאמרו בית שמאי "ילקה", והיינו שמשלם כשעת שליחות יד, ותאמר שנחלקו בית הלל לומר שמשלם כשעת הוצאה מן העולם -

כך הרי אי אפשר לומר, כי:

מי איכא למאן דאמר

[וכי יש מי שיסבור כדבר הזה]!?

והתנן: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה

, ושעת שליחות יד היא שעת הגזילה, וודאי משלם הוא כיוקר שבשעת הגזילה, וכאשר אמרו בית שמאי.

ואי ביתר

שהתייקר הפקדון עד שעת הוצאה - הוא שנחלקו בית הלל לומר: כיוקר שבשעת הוצאה מן העולם הוא משלם,

הרי אף כך אי אפשר לומר, כי: אם כן

היינו בית שמאי

שאמרו: "ילקה ביתר", והיינו שהוא משלם כשעת הוצאה מן העולם, ובמה נחלקו בית הלל עם בית שמאי!?