Baba Metziá 42a — el Talmud en español

מתניתין:

המפקיד מעות אצל חבירו, צררן

הנפקד בסודרו

והפשילן לאחוריו

ונגנבו,

מסרן

[או מסרן]

לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם

[בפני אותם הקטנים]

שלא כראוי

שלא יצאו לחוץ ויאבדו את המעות, והם יצאו ואיבדו את המעות:

הרי זה

חייב

, משום

שלא שימר כדרך השומרים

.

ואם שימר כדרך השומרים

, הרי זה

פטור

.

גמרא:

שנינו במשנה: המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו, או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי, חייב, שלא שימר כדרך השומרין:

ותמהינן:

בשלמא כולהו

דהיינו "או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי", אכן ניחא מה ששנינו:

שלא שימר כדרך השומרים

-

אלא צררן והפשילן לאחוריו

למה מיקרי: "שלא שימר כדרך השומרין", הרי צררן ו

מאי הוה ליה למיעבד

[מה היה לו לעשות שמירה אחרת]!?

אמר

תירץ

רבא אמר רבי יצחק

:

כי

אמר קרא

גבי מעות מעשר שני שנוטל אותם הבעלים לירושלים: "

וצרת הכסף בידך

", ודרשינן:

אף על פי שצרורים, יהיו בידך

, כלומר: לא היה לו להפשילן לאחוריו, אלא לפניו, כדי שיהיו לנגד עיניו.

ואמר רבי יצחק: לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו

ולא יפקידם לאחרים, כדי שאם יזדמן לו לקנות סחורה לעשות בה ריוח, יהיו מזומנים תחת ידו,

שנאמר

: "

וצרת הכסף בידך

"!

ואמר רבי יצחק

:

לעולם ישליש אדם את מעותיו, שליש

ישקיע

בקרקע

,

שליש

ישקיע

בפרקמטיא

[בסחורה],

ושליש

יהיה

תחת ידו

, שיהיו מזומנים בידו, לצורך ריוח הבא פתאום.

ואמר רבי יצחק

:

אין הברכה מצויה

, שיתברך הדבר ויתרבה מאליו,

אלא בדבר הסמוי מן העין

,

שנאמר

: "

יצו ה'

אתך את הברכה באסמיך

", ודרשינן לשון "אסמיך" מלשון סמוי מן העין.

תנא דבי רבי ישמעאל

:

אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו

,

שנאמר

: "

יצו ה'

אתך את הברכה באסמיך

", ודרשינן לה מלשון גנזים.

תנו רבנן

:

ההולך למוד את גורנו, אומר

: "

יהי רצון מלפניך ה'

אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו

", כלומר: שיתברך ויתרבה גורנו.

התחיל למוד, אומר

: "

ברוך

[אתה ה' אלהינו מלך העולם]

השולח ברכה בכרי הזה

".

מדד ואחר כך בירך: הרי זה תפילת שוא

,

לפי שאין הברכה מצוייה

:

לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר

: "

יצו ה'

אתך את הברכה באסמיך

".

אמר שמואל

:

כספים אין להם שמירה אלא בקרקע

, ואם לא שמרן שם, ונגנבו, פשיעה היא וחייב.

אמר רבא: ומודה שמואל

שאם הופקדו אצלו מעות

בערב שבת בין השמשות

, שאינו צריך להטמינם בקרקע,

דלא אטרחוהו רבנן

.

ו

אולם

אי שהא למוצאי שבת שיעור למקברינהו ולא קברינהו

[אם נשתהה כדי שיעור קבורה, ולא קבר], ונגנבו,

מחייב

הנפקד, שהיה לו לקוברם מיד בצאת השבת.

ואי צורבא מרבנן הוא

המפקיד שהוא חרד למצות הבדלה, כי אז אינו חייב הנפקד אם לא קברם מיד בצאת השבת, כי

סבר

הנפקד:

דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא

[שמא יצטרך המפקיד כסף לקנות יין להבדלה], ולכן לא קברם.

מוסיפה הגמרא על דברי שמואל, שאמר: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע:

והאידנא דשכיחי גשושאי

[בזמננו שמצויים גנבים המגששים בקרקע לידע היכן יש חלל והטמינו בו מעות],

אין להן שמירה

לכספים

אלא בשמי קורה

[בגג].

והאידנא דשכיחי פרומאי

[ובזמננו שיש גנבים שוברי תקרה],

אין להן שמירה אלא ביני אורבי

[בין שורות הבנין שבכותל].

אמר רבא

:

ומודה שמואל

, שהכספים יש להם שמירה

בכותל

.

והאידנא דשכיחי טפוחאי

[בזמננו שמצויים גנבים המטפחים בכותל, לידע היכן יש חלל, והטמינו בו מעות],

אין להן שמירה אלא ב

תחתית הכותל ב

טפח הסמוך לקרקע, או

בגובה הכותל

בטפח הסמוך לשמי קורה

.

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי

:

הנה

התם

במסכת פסחים

תנן

:

חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו; ותנא

בברייתא:

כמה

היא

חפישת הכלב: שלשה טפחים

.

הכא

לענין שמירת כספים בקרקע -

מאי

הוא שיעור העמקת הכספים בקרקע לררבן שמעון בן גמליאל שהלכה כמותו?

מי בעינן

אף כאן שיטמינם בעומק

שלשה טפחים, או לא

צריך?

אמר ליה

רב אשי לרב אחא בריה דרב יוסף:

התם משום ריחא

הוא [שהכלב מריח את החמץ ומוציאו], לכך

בעינן שלשה טפחים

-

אבל

הכא משום איכסויי מעינא

הוא [כדי שיתכסו המעות מעין רואה], ו

לא בעינן שלשה טפחים

, כי אף בפחות מכך אין המעות גלויים.

וכמה

הוא השיעור שצריך להעמיק בקרקע להטמנת הכספים?

אמר רפרם מסיכרא: טפח

.

מעשה ב

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אותבינהו

הנפקד

בצריפא דאורבנא, ואיגנוב

, [מעשה באדם שהפקיד אצל חבירו מעות, ונתנם הנפקד בצריף של עצי ערבה, ונגנבו המעות משם].

אמר רב יוסף

:

אף על גב דלענין גנבי, נטירותא היא

, [אם כי שמירה היא לענין גנבים, ואף שלא קברם, ומשום שאין דרך גנבים לחפש מעות בצריף כזה], מכל מקום

לענין נורא

הרי

פשיעותא היא

[לענין שריפה אינו שמור, ופשיעה היא שפשע השומר ביחס לשריפה], ואם כן:

הוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס

, כלומר: אפשר שעל ידי פשיעתו בא האונס, כי שמא אם היו המעות במקום אחר, לא היו הגנבים באים לשם לגונבם,

ו

לכן הוא

חייב

.

ואיכא דאמרי

כך אמר רב יוסף:

אף על גב דלענין נורא פשיעותא היא, לענין גנבי

הרי

נטירותא היא, ותחילתו בפשיעה וסופו באונס, פטור

.

והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב

.

מעשה ב

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אמר: הב לי זוזאי, אמר ליה: לא ידענא היכא אותבינהו; אתא לקמיה דרבא

[מעשה באדם שהפקיד מעות ביד חבירו, וכשבא המפקיד לתבוע את פקדונו אמר השומר שאינו יודע היכן הטמינם; ובא הנפקד לפני רבא לשאול בדינו] -

אמר ליה

רבא לנפקד:

כל

"

לא ידענא

"

פשיעותא היא, זיל שלים

[צא ושלם למפקיד] את מעותיו.

לעיל דף לו נחלקו רב ורבי יוחנן, בדין "שומר שמסר לשומר" אם הראשון חייב אפילו אם נאנס הפקדון ביד השומר השני; ונחלקו שם אמוראים בטעמו של רבי יוחנן המחייב את השומר הראשון אפילו באונסין, ולדעת רבא שם, הטעם הוא: משום שהמפקיד אומר לנפקד: "אנת מהימן לי בשבועה, איהו לא מהימן לי בשבועה", כלומר: אני איני מאמינו לשומר השני אפילו כשנשבע, ואני אומר: שמא אכן פשע בה.

מעשה ב

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אשלמינהו לאימיה, ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב

, [מעשה באדם שהפקידו בידו כסף, והוא נתנם לאמו ולא הודיעה שפקדון הם בידו, והיא הניחה את הכסף בארגז - שהוא איננו מקום שמירה מגניבה - משום שחשבה כי המעות של בנה הם, ולבסוף נגנבו].

אמר רבא: היכי נדיינו דייני להאי דינא

[האיך ידונו הדיינים את הדין הזה]!?

שהרי אם

נימא ליה לדידיה: זיל שלים

, [נאמר לנפקד לשלם] ומשום שהשומר שמסר לשומר הרי הוא חייב,

אמר

[יאמר] לזכותו: