Baba Metziá 32b — el Talmud en español

אמר רבא

:

מדברי שניהם,

רבנן ורבי שמעון, הסוברים שחיוב פריקה עדיף מחיוב טעינה,

נלמד,

שאיסור

צער בעלי חיים

איסור

דאורייתא

הוא.

שהרי חכמים סוברים, שהיינו יכולים ללמוד מצות פריקה מטעינה בקל וחומר.

ואפילו רבי שמעון לא קאמר

שצריך לכתוב פריקה, ואי אפשר לכתוב רק טעינה, ונלמד ממנה פריקה בקל וחומר -

אלא משום דלא מסיימי קראי.

אבל,

אם היה

מסיימי קראי

הוה

דרשינן קל וחומר,

ולמדים פריקה מטעינה.

ו

משום מאי

אפשר ללמוד בלימוד של קל וחומר את דין הפריקה מדין הטעינה, כי במה פריקה חמורה יותר?

לאו,

האם לא, מחמת שבפריקה יש צד חמור

משום צער בעלי חיים

-

דרשינן

כך!

ודוחה הגמרא:

דלמא

הלימוד של קל וחומר מטעינה לפריקה אינו משום שבפריקה יש חומר של צער בעלי חיים. אלא החומר הוא

משום דאיכא

בפריקה

חסרון כיס,

הפסד ממון לבעל הבהמה, שמא היא תתמוטט לגמרי ותמות תחת משאה.

והכי קאמר: ומה טעינה, דלית בה חסרון כיס,

שאין חשש הפסד למיתת הבהמה, בכל זאת -

חייב

לעזור לבעליה להטעין את המשא.

פריקה, דאית בה חסרון כיס

-

לא כל שכן

שחייב לעזור לו לפרוק הימנה את משאה!

ותמהינן:

ו

כי

טעינה

-

אין בה חסרון כיס

לבעל הבהמה?

מי לא עסקינן

[האם לא מדובר] אף באופן שבעל הבהמה היה בדרכו לסחורה, ואז נפלה הבהמה ומשאה התפרק ונפל ממנה,

דאדהכי והכי

[שבינתיים], בזמן שהוא מתעכב מחמת נפילת המשא מהחמור -

בטיל משוקיה

[הוא מתבטל מעסקו, ומפסיד]?

אי נמי,

בכך הוא נפסד, שבינתיים, בזמן שהוא מתעכב בדרך,

אתו גנבי, ושקלי כל מה דאיכא בהדיה

[בהיותו עם הסחורה המפורקת בדרך יכולים לבוא גנבים וליטול ממנו את סחורתו].

אלא, על כרחך, החומר שיש במצות פריקה יותר מאשר בטעינה הוא רק משום איסור צער בעלי חיים, שהוא מדאורייתא, ולכן היה אפשר ללמוד פריקה מטעינה בקל וחומר.

והגמרא מביאה עוד ראיה לדבר:

תדע, דצער בעלי חיים דאורייתא,

לשיטת רבנן ורבי שמעון:

דקתני

ב

סיפא

של משנתנו,

רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו

-

אין זקוק לו

לפורקו

. שנאמר: "תחת משאו",

משמע, דוקא כשהיה טעון

משאוי שיכול לעמוד בו.

לאו, מכלל דתנא קמא

של רבי יוסי, רבנן ורבי שמעון,

סבר

שאף בכהאי גוונא

זקוק לו!

מאי טעמא?

הרי מקרה כזה אינו בכלל מצות פריקה, שהרי כתוב "תחת משאו", שמשמע דווקא משא שיכול לעמוד בו!

אלא

לאו, משום דצער בעלי חיים דאורייתא!

ודוחה הגמרא:

דלמא

אכן כולם סוברים שאיסור צער בעלי חיים לא מן התורה הוא, והכא,

ב

דרשה שדורשין ממה שנאמר

"תחת משאו" פליגי.

דרבי יוסי סבר: דרשינן

מ

"תחת משאו"

דווקא

משאוי שיכול לעמוד בו.

ורבנן סברי: לא דרשינן

מ

"תחת משאו"

שחייב לפרוק דווקא משאוי הראוי לו, משום שהם סוברים ש"תחת משאו" משמע כל משא שעליו, אף שהיה טעון במשא שאינו יכול לעמוד בו.

ועתה מביאה הגמרא ראיה לאידך גיסא:

תדע

שכך הוא, כפי שדחינו,

דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, דקתני רישא: הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק

-

פרוק, פטור, שנאמר "עמו".

ואי סלקא דעתך

ש

צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי איתיה למריה בהדיה

[מה לי אם הבעלים עמו],

ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה?

סוף סוף הבהמה מצטערת תחת המשא! ודוחה הגמרא:

לעולם

אפשר לומר ש

צער בעלי חיים דאורייתא.

כי

מי סברת

שהדין אשר שנינו שאם אין הבעלים עמו

פטור,

הכוונה היא ש

פטור לגמרי

מלפרוק?

ודלמא, פטור

מלעשות זאת

בחנם, וחייב

לפרוק

בשכר,

ומשום צער בעלי חיים.

והכי קאמר רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה

-

עבד גביה

[עשה עמו]

בחנם. וכי ליתיה למריה בהדיה

-

עבד גביה,

משום צער בעלי חיים, ו

בשכר

[שבעל הבהמה יתן לו שכרו בעל כרחו].

ולעולם צער בעלי חיים דא ורייתא.

[

סימ"ן: בהמ"ת בהמ"ת אוה"ב שונ"א רבצ"ן

]

לימא מסייע ליה

לרבא, שאמר צער בעלי חיים דאורייתא, מברייתא.

שכך שנינו בברייתא: הרואה

בהמת נכרי

רובצת תחת משאה,

מטפל בה

לפרוק משאה -

כ

פי שהוא מטפל ב

בהמת ישראל.

אי אמרת בשלמא

ש

צער בעלי חיים דאורייתא, משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל,

שהרי סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים .

אלא, אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא, אמאי מטפל בה כבהמת ישראל?

ודוחה הגמרא:

התם,

מה שמטפל לפרוק אף בבהמת נכרי, היינו

משום איבה.

כדי שלא תהיה לנכרי איבה עליו.

ומוכיחה הגמרא:

הכי נמי מסתברא,

שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, והטעם הוא משום איבה,

דקתני

בסיפא של הברייתא:

אם היתה

בהמת הנכרי

טעונה יין נסך

-

אין זקוק לה.

אי אמרת בשלמא

צער בעלי חיים

לאו דאורייתא,

והטעם הוא משום איבה -

משום הכי

בכהאי גוונא

אין זקוק לה,

משום שיכול הוא להשמט מהנכרי ולומר: דבר איסור הוא לנו.

אלא אי אמרת

צער בעלי חיים

דאורייתא

-

אמאי אין זקוק לה?

סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים!

ודוחה הגמרא: אין מכאן ראיה, משום שאפשר לומר, שבסיפא מדובר בטעינה, ו

הכי קאמר: ולהטעינה יין נסך

-

אין זקוק לה,

שהרי אין כאן צער בעלי חיים, ואף אין כאן איבה.

ואילו ברישא, ששנינו מטפל בה, מדובר בין בפריקה ובין בטעינה. בפריקה - משום צער בעלי חיים, ובטעינה - משום איבה.

תא שמע

שצער בעלי חיים לאו דאורייתא. ממה ששנינו בברייתא: דתניא: אם היתה הבהמה הנופלת תחת משאה

בהמת נכרי, ו

ה

משאוי

שעליה של

ישראל,

על זה אנו דורשים את מה שכתוב בפרשה של מצות פריקה -

"וחדלת

מעזב לו". שאינו צריך לעזור לו.

ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, אמאי "וחדלת"?

הרי סוף סוף יש צער לבהמה, ואם כן, את מצות

"עזב תעזב

עמו"

מבעי ליה

לקיים, שצריך לעזור לו!

ודוחה הגמרא:

לעולם

אפשר לומר ש

צער בעלי חיים דאורייתא,

ו

התם

בברייתא מדובר

בטעינה,

שאין לבהמה צער.

ומקשינן:

אי הכי, אימא סיפא

של הברייתא: אם היתה הבהמה

בהמת ישראל, ו

ה

משאוי

של

נכרי,

צריך לקיים את מה שנאמר

"עזב תעזב",

לסייע לו.

ואי

מדובר

בטעינה, אמאי

צריך לקיים

"עזב תעזב"?

הרי ההפסד הוא של נכרי!

ומבארת הגמרא: מה שצריך לסייע לו, היינו

משום צערא דישראל.

כיון שאינו יכול להקים את הבהמה, הוא נאלץ להתעכב שם.

ומקשינן:

אי הכי, אפילו

ב

רישא,

שהחמור של נכרי, והמשא של ישראל,

נמי

יהא חייב לטעון, משום שהישראל מתעכב שם! ומבארת הגמרא: ב

רישא

מדובר

בחמר

[האדם המנהיג את החמור]

נכרי,

והישראל בעל המשא אינו שם, שאז הטעינה מוטלת על החמר הנכרי, ולכן אין מצוה לסייע לו.

ואילו ב

סיפא

מדובר

בחמר ישראל.

ותמהינן:

מאי פסקת?

היאך קבעת דבר זה, שבכל מקרה, החמר של בהמת נכרי הוא נכרי, והחמר של בהמת ישראל הוא ישראל!?

ומבארת הגמרא:

סתמא דמלתא,

בדרך כלל,

איניש בתר חמריה אזיל

[אדם הולך אחרי חמורו, ואינו מוסרו לאחרים]. ולכן, ברישא שמדובר בה בחמור של נכרי, מסתבר שגם החמר נכרי. ואילו בסיפא, שמדובר בה בחמור של ישראל, מסתבר שאף החמר ישראל הוא.

ומקשינן: היאך העמדת את הברייתא בטעינה?

והא

המקראות

"וחדלת" ו"עזב תעזב"

-

ב

עניין

פריקה הוא דכתיבי!

שהרי כך כתוב שם: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת"!

אמר ליה

: אכן, אי אפשר ליישב את הברייתא למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא.

ו

הא מני

ברייתא זו -

רבי יוסי הגלילי היא, דאמר

במשנתנו שאם היה עליה יתר מכדי משאה - אינו חייב בפריקה, ומוכח שהוא סובר ש

צער בעלי חיים לאו דאורייתא.

תא שמע

: אם היה לפניו חמור של

אוהב

[אוהבו] שצריך

לפרוק, ו

היה לפניו גם חמור של

שונא

שצריך

לטעון, מצוה

לעסוק

ב

חמורו של ה

שונא

-

כדי לכוף את יצרו,

שהרי ודאי יצרו אומר לו לסייע לאוהב, ולא לשונא.

ואי סלקא דעתך

ש

צער בעלי חיים דאורייתא, הא

לפרוק את חמורו של האוהב

עדיף ליה,

משום צער בעלי חיים!

ודוחה הגמרא:

אפילו הכי,

למרות שיש כאן צער בעלי חיים,

כדי לכוף את יצרו

-

עדיף

.

תא שמע: שונא שאמרו

-

שונא ישראל, ולא שונא נכרי.

וסוברת הגמרא עתה, שמה שאומרת הברייתא "שונא שאמרו", הכוונה לשונא שאמרו במקרא, כפי שנאמר: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וגו'". ואם כן, מדובר בפריקה. ועל זה אומרת הברייתא, שאם השונא נכרי, אין צריך לסייע לו.

ו

אי אמרת

ש

צער בעלי חיים דאורייתא

-

מה לי שונא ישראל, ומה לי שונא נכרי,

סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים!

ודוחה הגמרא:

מי סברת

מה שנאמר בברייתא "שונא שאמרו" -

אשונא דקרא קאי

[על השונא של המקרא נאמר]?

לא כן הוא, אלא

אשונא דמתניתין קאי

[על השונא המוזכר בברייתא דלעיל: "אוהב לפרוק ושונא לטעון"], שמדובר בטעינה. ולכן, אם השונא נכרי, אין זקוק לו.