Baba Metziá 30b — el Talmud en español

דאמר רב יהודה אמר רב

: כתוב:

"אפס כי

לא יהיה בך אביון".

ופשוטו של מקרא מדבר בענין שמיטת כספים בשביעית, שאסרה תורה על המלוה לתבוע את חובו אם הגיע סוף שנת השמיטה. ומבטיחנו הכתוב, שאף שהמלווים יוותרו על החובות שחייבים להם, לא ייעשו אביונים מחמת זה. אלא אדרבה, "כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה".

אלא שאם כן, מהו שאמר הכתוב "בך"? די היה לכתוב "אפס כי לא יהיה אביון"! אלא, אנו דורשים שכך מלמדנו הכתוב: לא יהיה בך, בעצמך, אביון. שלא תביא את עצמך לידי עניות. ולכן,

שלך קודם לשל כל אדם,

ואינך מצווה להציל ממונו של אחר, אם תפסיד על ידי כך.

אם כן, ודאי שאם המוצא יפסיד על ידי שישיב את האבידה, אין עליו חיוב השבה!

אלא,

על כרחך שהמקרא נצרך רק

ל

ענין

זקן

-

ואינו לפי כבודו

להשיב אבידה, ללמדנו שאינו חייב להשיב .

אמר רבה

: אם היה זקן, שאינו לפי כבודו להשיב בהמה, ואף על פי כן

הכישה,

הכה בה הכאה אחת כדי להשיבה -

חייב בה

להשיבה לבעליה, כיון שהתחיל בהשבתה .

אביי הוה יתיב קמיה דרבה. חזא להנך עיזי

דקיימו

[ראה אביי עיזים שעומדות], וניכר היה בהן שאבדו מבעליהן.

שקל קלא

-

ושדא בהו

[נטל אבן - והשליך עליהן], כדי שיתחילו ללכת אל בעליהן.

אמר ליה

רבה: לולא שהתחלת בהשבתן, היית פטור מטעם זקן ואינה לפי כבודו. אבל עתה, שהתחלת,

איחייבת בהו, קום אהדרינהו

[נתחייבת בהשבתן, לך החזירם].

איבעיא להו

: אם

דרכו

של המוצא

להחזיר בשדה,

מקום שאין בני אדם רואים אותו שם כל כך, ואינו בוש,

ואין דרכו להחזיר בעיר,

לפי שהוא בוש משכניו, ועתה מצא מציאה בשדה,

מהו,

האם חייב להשיבה אל העיר - או לא?

וצדדי הספק:

מי אמרינן

ש

השבה מעליא בעינן, וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר

-

לא לחייב

אף להתחיל את השבתה בשדה.

או דלמא: בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה

להתחיל בהשבתה, שהרי זה לפי כבודו.

וכיון דאיחייב עליה בשדה,

והזיזה ממקומה -

איחייב ליה

אף

בעיר?

ומסקינן:

תיקו

. אמר רבא: כל אופן

שב

מקרה שהיתה האבידה

שלו,

הוא היה

מחזיר

אותה אל ביתו, ולא היה בוש בכך -

בשל חבירו נמי,

אם נמצאה אבידתו באופן כזה -

מחזיר

.

וכל ש

אילו היה מדובר

ב

חמור

שלו,

שרובץ תחת משאו, הוא היה

פורק

ממנו

וטוען

עליו משא,

בשל חבירו נמי,

אם נפל חמורו תחת משאו באופן דומה -

פורק וטוען

עמו, כפי שציוותה התורה: "עזוב תעזוב עמו", "הקם תקים ".

רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא

[היה הולך בדרך].

פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא דאופי

[פגשו אדם אחד, שהיה נושא משאוי של עצים].

אותבינהו

-

וקא מיתפח

[הניחם אותו אדם, ועמד לפוש].

לאחר שסיים אותו אדם את מנוחתו,

אמר ליה

לרבי ישמעאל ברבי יוסי:

דלי לי

[הטען עלי] את העצים! לא רצה רבי ישמעאל להטעינו, לפי שלא היה זה לפי כבודו, ומצד שני לא רצה להשיב את פניו ריקם. ולכן

אמר ליה

לאותו אדם:

כמה שוין

עצים אלו?

אמר ליה: פלגא דזוזא,

חצי זוז.

יהיב ליה,

נתן רבי ישמעאל לאותו אדם

פלגא דזוזא,

וקנה ממנו את העצים, כדי שלא יפסיד אותו אדם מכך שלא הטעינו,

ואפקרה

[והפקיר רבי ישמעאל את העצים], כדי שאם יטלום בני אדם, לא יכשלו בלאו של "לא תגזול".

הדר,

חזר אותו אדם - ו

זכה בהו,

בעצים, מן ההפקר, ושוב בקשו להטעינו את העצים.

הדר, יהיב ליה,

חזר רבי ישמעאל ונתן לו

פלגא דזוזא

-

ואפקרה.

חזייה,

ראה רבי ישמעאל לאותו אדם,

דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו,

שהוא עומד לחזור ולזכות בעצים.

אמר ליה: לכולי עלמא

-

אפקרנהו, ולך

-

לא אפקרנהו!

ולכן, אינך יכול לזכות בהם.

ותמהינן:

ומי הוי הפקר כי האי גוונא?

והתנן, בית שמאי אומרים: הפקר

שהפקיר אדם רק

לעניים

הרי זה

הפקר,

ופטור מן המעשר.

ובית הלל אומרים: אינו הפקר, עד שיהא הפקר

גם

לעניים ו

גם

לעשירים,

כמו פירות השדות בשנת ה

שמיטה,

שמותרים הן לעניים והן לעשירים!

ומוכח מכאן, שהפקר שאינו לכל העולם, אינו הפקר!

אלא,

מתרצת הגמרא, שאכן

רבי ישמעאל ברבי יוסי

-

לכולי עלמא אפקרינהו.

ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה

[בדברים בעלמא העמיד ודחאו לאותו אדם], כדי שלא ישוב לזכות בעצים.

ועוד תמהינן על מעשה זה:

והא רבי ישמעאל ברבי יוסי

-

זקן ואינו לפי כבודו הוה,

ולא היה חייב כלל להטעינו, ולמה הוצרך לטרוח בדבר!?

ומבארת הגמרא: מה שעשה

רבי ישמעאל ברבי יוסי

-

לפנים משורת הדין הוא דעבד.

ומביאה הגמרא ראיה, שיש לנהוג לפנים משורת הדין.

דתני רב יוסף

: כך אמר יתרו למשה, "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון". וכך דורשים את המקרא:

"והודעת להם"

-

זה בית חייהם.

ללמד אותם אומנות להתפרנס בה [ולמדים זאת מהמילה "להם", שמשמע דבר הנוגע לגופם ולעצמם].

"את הדרך"

-

זו גמילות חסדים.

"ילכו"

-

זה ביקור חולים

[ודורשים כך מלשון "ילכו", משום שדרכו של החולה לשכב, והמבקר הולך לבקר אצלו].

"בה"

-

זו קבורה

[ודורשים כך מלשון "בה", דהיינו בתוכה, בתוך הדרך, באדמה].

"ואת המעשה"

-

זה הדין.

ומה שהוסיפה התורה לכתוב:

"אשר יעשון"

\-

זו לפנים משורת הדין.

אמר מר: "ילכו"

-

זה ביקור חולים.

ויש לתמוה, הרי בקור חולים

היינו גמילות חסדים,

שנלמדה כבר ממה שכתוב "את הדרך"!

ומתרצינן:

לא נצרכה

-

אלא לבן גילו

של החולה [שנולדו שניהם בזמן אחד ובמזל אחד], שאף הוא חייב לבקרו, אף שפעמים שביקור זה עלול לגרום לו רעה.

דאמר מר: בן גילו, נוטל אחד מששים בחליו

של החולה.

ואפילו הכי, מבעי ליה למיזל לג ביה.

עוד יש לתמוה על מה ששנה רב יוסף:

"בה"

\-

זו קבורה,

הרי

היינו גמילות חסדים!

ומתרצינן:

לא נצרכה

-

אלא לזקן ואינו לפי כבודו,

שאף הוא חייב בקבורה .

"אשר יעשון"

-

זו לפנים משורת הדין.

דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים

-

אלא על שדנו בה דין תורה.

ולכאורה דבריו תמוהים, וכי באילו דינים ידונו,

אלא דיני דמגיזתא

[דינים של גוזאי, שדנים ביסורין ובחזקה]

לדיינו?!

אלא אימא

כך: לא חרבה ירושלים, אלא על

שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.

מתניתין:

אי זו היא אבידה?

היאך אפשר להבחין אם זו אבידה, או הנחה מדעת?

אם

מצא

אדם

חמור או פרה רועין בדרך

-

אין זו אבידה,

ואינו חייב להחזירם, שבעליהם הניחם שם מדעתו.

אבל אם מצא

חמור

-

וכליו הפוכין

[שאוכפו הפוך, שאינו מונח על גבו], או שמצא

פרה

ש

רצה בין הכרמים,

שהיא מתקלקלת על ידי כך -

הרי זו אבידה,

כי ניכר שברחו או אבדו מבעליהן.

החזירה

המוצא [את האבידה] -

וברחה,

ושוב

החזירה

-

וברחה, אפילו

אם קרה כך

ארבעה וחמישה פעמים

-

חייב להחזירה. שנאמר: "השב תשיבם",

שמשמע, צריך להשיב אפילו פעמים הרבה .

היה

המוצא

בטל

על ידי שעסק בהשבת אבידה

מ

ריווח של

סלע,

שהיה יכול להרויח אילו היה עוסק במלאכתו, ולא היה משיב את האבידה,

לא יאמר לו

לבעל האבידה:

תן לי סלע! אלא, נותן לו

בעל האבידה

שכרו כפועל

[בגמרא יתבאר מה הכוונה שמשלם לו שכרו כפועל]. והטעם, משום שאומר לו בעל האבידה, אילו היית עוסק במלאכתך, הרי היה עליך לטרוח הרבה! ועתה, לפי מה שטרחת - טול!

ואם עדיף למוצא לטרוח במלאכתו, משום שמרויח בכך, ואינו רוצה ליבטל ממלאכתו ולהרויח פחות, אזי,

אם יש שם

שלשה בני אדם, שראויין להיות

בית דין, מתנה בפני בית דין,

ואומר: ראו, אני משתכר כך וכך, ואי איפשי ליבטל על מנת ליטול שכר מועט, אני אשיב את האבידה - אם תאמרו שאטול שכר שלם. ואז יכול באמת ליטול שכר שלם.

ו

אם אין שם בית דין

-

בפני מי יתנה?

כיון שאין לו בפני מי להתנות -

שלו קודם,

ויעסוק במלאכתו. שהרי אם יעסוק בהשבת האבידה - יפסיד, והכלל הוא, ששלו קודם לכל אדם.

גמרא:

ותמהינן: מה שואלת משנתנו "איזו היא אבידה",

אטו כל הני דאמרינן

, כל מה שדברנו עד כה במשניות שלעיל -

לאו אבידה הוו?

אמר רב יהודה: הכי קאמר, אי זו היא כלל אבידה,

מהי סתם אבידה, שמוכח שהיא נמצאת שם שלא מדעת הבעלים,

שהוא חייב בה

להשיבה?

מצא חמור ופרה רועין בדרך, אין זו אבידה, ולא מיחייב בה.

חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים, הרי זו אבידה

-

ומיחייב בה.

ותמהינן:

ולעולם

אם ימצא חמור ופרה רועים, אין זו אבידה, וכי הדרך היא שלא להכניסם חזרה לעיר?

אמר רב יהודה אמר רב

: אם הם רועים

עד שלשה ימים

אין חייב להחזיר. אבל אם רועים יותר מכך - חייב להחזיר.

והוינן בה:

היכי דמי?

אי

מדובר שהם רועים

בלילותא

[בלילה] -

אפילו

אם רועים רק

חדא שעתא

[שעה אחת]

נמי

חייב להחזיר, שהרי אין דרך הבעלים להשאיר את בהמתם לרעות בלילה אפילו לשעה אחת!

ו

אי

מצאם רועים בשדה רק

ביממא,

ובלילות לא -

אפילו טובא

[יותר] משלשה ימים

נמי לא

יהא חייב להחזיר, שהרי כך היא הרגילות, להניחן בשדה ביום, ולהחזירם בלילה!

ומבארת הגמרא:

לא צריכא,

במשנתנו מדובר

דהוה חזי לה

המוצא

בקדמתא

[לפני עלות השחר],

ובחשכתא

[או לאחר שהחשיך היום], אבל לא ראה אותה בשאר שעות הלילה.

תלתא יומי אמרינן: איתרמויי אתרמי לה

-

ונפקא

[קרה מקרה, ויצאה לחוץ בשעות אלו], ומדעת בעליה יצאה.

אבל אם ראה אותה כך

טפי

משלשה ימים -

ודאי אבידה היא,

לפי שאין דרך להניחם לרעות בשעות החשיכה, שמא יינזקו או יגנבו.