Baba Metziá 2a — el Talmud en español

מתניתין:

שנים

אנשים, שבאו לדין בפני בית דין, כאשר שניהם

אוחזין

בטלית,

וטוען כל אחד מהם לבעלותו עליה:

זה,

האחד מהם,

אומר

: הטלית כולה שלי, כי

אני מצאתיה,

הגבהתיה, קודם שהגבהת אתה.

ו

אילו

זה,

השני,

אומר

: הטלית כולה שלי היא, משום ש

אני

הוא זה ש

מצאתיה

והגבהתיה תחילה, ואתה חטפת מידי לאחר שזכיתי בה. וכמו כן, אם באו לפני בית דין שני אנשים כשהם אוחזין בטלית אחת -

זה אומר כולה שלי,

שאני קניתיה מידי המוכר,

וזה אומר כולה שלי,

אני הוא זה שקניתיה, ואתה חטפת מידי לאחר שקניתי -

יחלקו את הטלית ביניהם, בשבועה. ולכן -

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה.

צריך הוא להישבע שיש לו חלק בטלית זו, ושבעלותו זו היא, לכל הפחות, על חצי טלית ,

וזה ישבע שאין לו בה פחות

מחציה

-

ויחלוקו!

ואולם, אם

זה אומר "כולה שלי", וזה אומר "חציה שלי"

הרי כיון שהדין ודברים ביניהם אינו אלא על חצי טלית, כי זה שאומר "חציה שלי" מודה שהחצי הנותר שייך להאומר "כולה שלי", נמצא שהדיון ביניהם הוא רק על חצי טלית, לכן עליהם לחלוק את אותו החצי שעליו הם דנים.

ומשום כך,

האומר "כולה שלי",

שהוא נוטל שלושת רבעי הטלית [החצי שאין עליו עוררים שייך לו בודאות, ועוד חצי מן החצי [רבע], שעליו הם חלוקים, הוא נוטל מדין "יחלוקו"],

ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים,

והיינו, שלכל הפחות שלשה רבעים מן הטלית הם שלו,

והאומר "חציה שלי" ישבע שאין לו בה פחות מרביע,

שלכל הפחות רבע מן הטלית, הוא שלו.

ולאחר השבועה:

זה

האומר כולה שלי

נוטל

שלשה חלקים

מהטלית [החצי שאין עליו עוררים, וכן הרבע שמקבל מדין יחלוקו שנפסק על חציה השני של הטלית],

וזה

האומר חציה שלי

נוטל רביע,

שהוא חצי מחציה של הטלית שאותו תבע.

היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב

על גבי הבהמה

ואחד מנהיג

את הבהמה ואינו רוכב על גביה,

זה אומר

הבהמה

כולה שלי, וזה אומר

הבהמה

כולה שלי

-

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה

-

ויח לוקו!

[דין זה דומה לדין הראשון של המשנה, ובגמרא יתבאר מה חידשה לנו המשנה בדוגמא זו יותר מהרישא].

ומוסיפה המשנה דין נוסף:

בזמן שהם מודים

שלכל אחד מהם יש לו חצי טלית,

או שיש להן עדים

שלכל אחד מהם מגיע חצי טלית -

חולקין בלא שבועה.

ובגמרא יתבאר מה החידוש בזה, הרי פשיטא שאם אין ויכוח ביניהם או שיש עדים, שאין צורך בשבועה!

גמרא:

הגמרא דנה:

למה לי למתנא,

מדוע לו לתנא לכפול ולשנות במשנה, גם "

זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה",

וגם "

זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.

ליתני חדא,

היה די לו לשנות רק דוגמא אחת מביניהם!?

ומתרצינן:

חדא קתני!

אין כאן שתי דוגמאות נפרדות, אלא הוא מקרה אחד ש

זה

אומר אני מצאתיה ו

לכן

כולה שלי, וזה אומר אני מצאתיה ו

לכן

כולה שלי.

ומקשינן: אם אמנם יש כאן רק טענה אחת, מדוע כפלה המשנה בלשונה 'אני מצאתיה, וכולה שלי'?

וליתני "אני מצאתיה",

היה לו לתנא לשנות את מה שטוען "אני מצאתיה בלבד", ו

אנא ידענא,

וממילא היינו יודעים,

ד

טוען

כולה שלי.

שהרי אם הוא מצא את הטלית, ודאי היא שלו.

ומתרצינן:

אי תנא,

אם היה התנא שונה "

אני מצאתיה"

בלבד [בלי 'כולה שלי'],

הוה אמינא,

הייתי אומר, "

מאי" מצאתיה

שהטוען "אני מצאתיה, אין כוונתו לומר שמצא ועשה בה קנין, אלא כוונתו לומר - "

ראיתיה",

בלבד, ולא עשה בה מעשה קנין. ואם היה נאמר במשנה כך, היינו למידים מזה, ש

אף על גב דלא אתאי לידיה,

שלא הגיעה הטלית לידו ולא עשה בה קנין, בכל זאת,

בראיה בעלמא קני.

לכן

תנא "כולה שלי",

שמלשון זה משמע שהוא טוען על הטלית שהיא שלו בחזקה גמורה, לפי שעשה בה קנין, ללמדינו -

דבראיה, לא קני!

ומקשינן:

ומי מצית אמרת,

היאך יכול אתה לומר, שהיה מקום להעלות על הדעת לפרש את כוונת המשנה כך, ולומר,

מאי "מצאתיה"

-

ראיתיה

בלבד, בלא מעשה קנין!?

והא,

הרי

אמר רבנאי,

במקום אחר, שמשמעות המילה "

ומצאתה", דאתאי לידיה משמע,

שהגיעה לידו ממש, והיינו, שעשה בה מעשה קנין, ולא שקנאה בראיה בעלמא.

דברי רבנאי נאמרו לגבי הכתוב בפרשת השבת אבידה [דברים כב, ג], "וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו, ומצאתה. לא תוכל להתעלם".

ובמסכת בבא קמא [קיג ב] דורשת הגמרא מפסוק זה שאין חיוב להשיב לגוי את אבידתו, שהרי נאמר "לכל אבידת אחיך", ללמדנו שרק לאחיך אתה מחזיר אבידתו, ואין אתה מחזיר לכנעני!

ומקשה שם הגמרא, מנין לנו שבא הכתוב למעט שאין להשיב לגוי את אבידתו, ואולי המיעוט של "אחיך" בא רק לומר שאין צורך לטרוח ולהרים את אבידת הגוי כדי להשיב לו, אבל אם באה כבר האבידה לידו של הישראל, יתכן והוא חייב להחזיר לו אותה!?

ומתרץ על כך רבנאי, שבהכרח הפסוק הזה שממעט גוי, מדבר על אבידה שכבר באה לידו. שהרי נאמר שם, "ומצאתה", ומשמעותה של מילה זו - דאתאי לידיה משמע, שכבר הגיעה האבידה לידו. וכיון שמפסוק זה נתמעט גוי, בהכרח שגם אם באה אבידת גוי לידו, אינו צריך להשיב לו.

נמצינו למדים מדברי רבנאי, שפירוש המילה "מציאה", הוא דבר שכבר בא לידו, ואם כן קשה, האיך יתכן היה לפרש בכוונת המשנה שאמרה "אני מצאתיה", שהכוונה ל"אני ראיתיה" אך לא באה לידי?

ומתרצינן:

אין,

אכן "

ומצאתה

"

דקרא,

שנאמר בפסוק -

דאתא לידיה משמע!

משמעותו היא, שכבר הגיעה המציאה לידו [וכמו שאמר רבנאי].

ומיהו,

ה

תנא

במשנתנו, אם לא היה מוסיף ואומר "כולה שלי", היינו אומרים כי מה שאמר "אני מצאתיה", הכוונה ל"אני ראיתיה", ואף על פי שבלשון התורה "מציאה" משמעותה היא שכבר הגיע לידו, מכל מקום היינו אומרים שהתנא,

לישנא דעלמא נקט

[נקט כלשון העולם] ולא כלשון התורה, והרבה בני אדם שראו מציאה, הרי הם מכנים אותה מיד משעת הראיה בשם "מציאה".

ולכן, היינו מפרשים את המשנה כך:

מדחזי ליה, אמר "אנא אשכחית",

כיון שראה את המציאה, הוא טוען אני מצאתיה,

ואף על גב דלא אתאי לידיה,

שלא הגיעה לידו ולא עשה בה קנין, ובכל זאת,

בראיה בעלמא,

ללא מעשה קנין -

קני!

משום כך

תני

הוסיף התנא ושנה בדבריו "

כולה שלי",

ללמדך

דבראיה בעלמא לא קני לה!

ומקשינן:

וליתני

רק "

כולה שלי", ולא בעי "אני מצאתיה"?

מדוע לא אמרה המשנה רק "כולה שלי", ושוב אין צורך לשנות גם "אני מצאתיה" [כי אם היה כתוב רק "כולה שלי", לא היינו טועים לומר שכוונתו לומר שקנה בראיה ללא קנין, משום שלשון "כולה שלי" משמעותו היא שהחפץ הה הוא שלי בחזקה גמורה, בקנין ].

ומתרצינן:

אי תני "כולה שלי",

ולא היה התנא שונה "אני מצאתיה",

הוה אמינא,

ש

בעלמא,

בכל מקום

דקתני "מצאתיה",

היכן ששונה המשנה לשון "מציאה", אין הכוונה לקנין גמור, אלא

בראיה בעלמא קני,

ואין צורך לעשות במציאה קנין גמור -

משום כך

תנא,

שנה התנא במשנתנו "

אני מצאתיה

",

והדר תנא,

וחזר ושנה עוד "

כולה שלי

", שלשון זה מגלה שהכוונה ב"אני מצאתיה" הוא "קניתיה", ולא ראיתיה בלבד.

דממשנה יתירה אשמעינן,

מכפילות הלשון במשנה, שלמדנו ממנו כי "מצאתיה" פירושו "קניתיה בקנין גמור", נלמד שבכל מקום שנאמר במשניות לשון "מציאה", אין הכוונה לראיה בלבד, אלא למעשה קנין. היות

דראיה

בלבד,

לא קני,

עדיין לא נקנית המציאה בכך.

הגמרא ביארה לעיל, כי מה ששנינו במשנה 'זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי' אין אלו שני מקרים, אלא הוא מקרה אחד שטוען אני מצאתיה וכולה שלי.

ומקשינן:

ומי מצית אמרת,

כיצד יתכן לומר, ש

חדא קתני

ואין כאן שני מקרים נפרדים אלא הוא מקרה אחד שטוען אני מצאתיה וכולה שלי -

והא "זה וזה" קתני

, והרי ברישא שנינו בלשון "

זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה",

וגם בכולה שלי שנינו בלשון "

זה

"

אומר כולה שלי וכו',

ומשמע שזהו חלק נוסף במשנה, כי אם הוא המשך לטענת "אני מצאתיה", לא היה לתנא להוסיף את המילה 'זה', אלא לכתוב 'זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי'. וכיון שכתוב 'זה' אומר כולה שלי, משמע שהוא מקרה נוסף, ולא המשך למקרה של זה אומר אני מצאתיה.

ומשום כך דוחה הגמרא שאין כאן מקרה אחד, אלא הם שני מקרים נפרדים ! -

אמר רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי, ואמרי לה,

ויש אומרים מימרא זו בשם

כדי

[שם חכם] -

רישא,

שנאמר בה "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה", מדברת

במציאה,

שמתווכחים ביניהם מי מצא ראשון את המציאה -

וסיפא,

שנאמר בה "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" - מדברת

במקח וממכר,

שמתווכחים ביניהם מי קנה את החפץ.

וצריכא

וצריך היה התנא לשנות את דינו גם במציאה וגם במקח וממכר, ולא יכלנו ללמוד מקרה אחד מחבירו.