Baba Metziá 26b — el Talmud en español

דאמר רב נחמן: אם אדם

ראה סלע

שנפל משנים

[מבין שני בני אדם] -

חייב להחזיר.

מאי טעמא?

משום ש

ההוא דנפל מיניה

-

לא מיאש

. לפי ש

מימר אמר

המאבד בליבו:

מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי

-

אלא האי

[הרי לא היה עמי שום אדם חוץ מזה שנלוה אלי], אם כן,

נקיטנא ליה

[אתפסנו לאדם זה],

ואמינא ליה: אנת הוא דשקלתיה!

[ואומר לו: אתה הוא שנטלת את הסלע!] ואשביענו על כך שבועת היסת .

לכן אין המאבד מתייאש מיד כשגילה את דבר האבידה.

ואם כן, כשהגביהה המוצא, נתחייב להשיבה [ואף שלבסוף יתייאש המאבד, הרי הלכה כאביי, שיאוש שלא מדעת - לא הוי כייאוש ].

אבל

ב

מקרה שראה אבידה שנפלה מבין

שלשה

בני אדם, אף אם יש בה סימן,

אינו חייב להחזיר.

מאי טעמא?

משום ש

ההוא דנפל מיניה

-

ודאי מיאש. מימר אמר

בליבו:

מכדי תרי הוו בהדאי

[הרי שנים היו עמי],

אי נקיטנא להאי,

לאחד מהם,

אמר

[יאמר הוא לי]:

לא שקלתיה

[לא נטלתי את האבידה].

ואי נקיטנא להאי,

לשני

\-

אמר

גם הוא:

לא שקלתיה.

ואם כן, אינו יכול להשביעם שבועת היסת, לפי שאינו יכול לתבוע אף אחד מהם בטענת ודאי, אלא רק בטענת ספק: שמא אתה הוא זה שנטלת. ואין נשבעין על טענת שמא, אלא במקרים מסויימים [השנויים במסכת שבועות].

והיינו מה שאמרנו "ואזדא רב נחמן לטעמיה", שדבריו כאן גבי אבידה שנפלה משלשה, מתאימים לסברתו לעיל גבי מצא בפונדק.

אמר רבא: האי דאמרת

ש

בשלשה

בני אדם

אינו חייב להחזיר, לא אמרן

-

אלא דלית

ביה

באבידה כדי

שוה פרוטה לכל חד וחד

מהם.

אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד,

שהאבידה שוה שלש פרוטות -

חייב להחזי ר.

מאי טעמא?

משום ש

אימור

ש

שותפי נינהו

באבידה זו, ונאמנים הם זה על זה, ואין האחד חושד את חבירו שיגנוב ממנו את חלקו. וכשמשמש המאבד בכיסו ולא מצא - לא נתייאש, משום שאומר הוא בליבו: ודאי אחד מן השותפים מצאה, ולצערני הוא שותק ואינו אומר לי, אבל בודאי שלבסוף יחזיר לי את חלקי . ולכן

לא מיאשו

מיד כשנודע להם דבר האבידה. אם כן, נמצא שכשבאה האבידה ליד המוצא, לפני יאוש באה לידו, ולכן חייב להחזיר.

אבל אם אין באבידה שיעור שלש פרוטות, אין חייב להחזיר, שהרי ממה נפשך:

אם כל השלשה שותפין בה, אין כאן משום השבת אבידה, שהרי אין שיעור פרוטה להחזיר לכל אחד .

ואם של אחד או שנים מהם היא, ודאי נתייאשו בעלי האבידה. שאם של אחד היא, נתייאש ממנה, משום שהוא סבור שאחד מחבריו מצאה. והרי ביקשה כבר מהם כמה פעמים - ולא השיבוה לו.

ואם האבידה של שנים מהם, גם כן ודאי נואשו ממנה, שסבורים שכשיבואו אל השלישי וידרשו ממנו את האבידה, יאמר להם: לא אני לקחתיה, אלא אחד מכם גנב מחבירו.

איכא דאמרי,

שלא בא רבא לפרש את דברי רב נחמן, אלא לחלוק עליו. וכך

אמר רבא: אף על גב דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות,

כך שאין בה שוה פרוטה לכל אחד מהן - בכל זאת

חייב להחזיר.

מאי טעמא?

משום ש

אימור

שאכן שלשתם

שותפי נינהו

במציאה,

ו

לאחר מכן

חד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה

[ואחד מהם מחל על חלקו לחבירו], ואם כן, הרי יש לכל אחד מהשותפין שוה פרוטה. וכיון שכן, שמתחילה היו שלשתם שותפין, הרי הם נאמנים זה על זה, ואינם חושדין זה בזה, ונמצא שבאה האבידה ליד המוצא לפני ייאוש .

ואמר רבא

: אם

ראה

אדם

סלע שנפלה

מאדם, אם

נטלה לפני יאוש

[שלא שהה מעט זמן כדי שהמאבד ימשמש בכיסו ויגלה את דבר האבידה ]

על מנת לגוזלה

-

עובר בכולן

[בכל חיובי הלאוין והעשין דלהלן]:

משום

מה שנאמר:

"לא תגזול",

שהרי נתכוין לגזלה.

ומשום

העשה של

"השב תשיבם"

שנאמר באבידה, שהרי נטלה שלא על מנת להשיבה.

ומשום

הלאו של

"לא תוכל להתעלם"

שנאמר באבידה, שהרי הכוונה בלאו היא שלא יתעלם מלהשיבה, וזה הרי נטלה על מנת לגזלה.

ואף על גב דחזרה

[שהחזיר המוצא את האבידה] לבעליה

לאחר יאוש

-

מתנה

בעלמא

הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד

-

עבד

[האיסור כבר נעשה] .

ואם

נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה

לבעליה,

ולאחר יאוש

-

נתכוין לגוזלה, עובר

רק

משום "השב תשיבם"

. אבל אינו עובר משום "לא תגזול", שהרי כשהגביהה - נתכוין להחזירה.

ואף אינו עובר משום "לא תוכל להתעלם", שהרי לא התעלם מהאבידה, אלא הגביהה על מנת להשיבה.

ואם

המתין לה

לאבידה, ולא נטלה,

עד שנתיאשו הבעלים

-

ו

אז

נטלה, אינו עובר אלא משום "לא תוכל להתעלם"

בלבד,

שהרי הוא התעלם מהאבידה, ולא נטלה מיד כשראה אותה . אבל אינו עובר משום "לא תגזול" ומשום "השב תשיבם", שהרי כבר נתייאשו הבעלים מן האבידה, והרי היא כהפקר.

אמר רבא: האי מאן דחזי

[מי שראה]

דנפל זוזי מחבריה בי חלתא

[בין החולות],

ואשכחיה ושקליה

[ומצאו ונטלו] -

לא

מיחייב לאהדורי ליה.

מאי טעמא?

משום ש

ההוא דנפל מיניה

-

מיאש הוא

[ודאי נתייאש מהאבידה] .

ו

אף על גב דחזייה

המוצא את בעל האבידה

דאייתי ארבלא וקא מרבל

[שהביא מסננת, ומסנן בה את החול], בכל זאת אינו חייב להחזיר, משום שאנו אומרים שאכן המאבד נתייאש מאבידתו, אלא ש

מימר אמר

בליבו:

כי היכי דנפול מינאי דידי, הכי נפול מאיניש אחרינא, ומשכחנא מידי

[כפי שאבדה ממני אבידה, כך אבדה גם לאדם אחר אבידה, ושמא אמצאנה אני].

מתניתין:

אם

מצא

אדם דבר שאין בו סימן

בחנות

השייכת לאדם אחר -

הרי אלו שלו

. לפי שהבעלים מתייאשין, משום שהרבה בני אדם נכנסים לשם.

ואם מצא

בין התיבה ולחנוני

[החנוני יושב לפני התיבה, ונוטל מתוכה את סחורתו, ונותנה לפניו על גביה - ומוכר. וגם את הדמים שמשלמים לו - נותן הוא בתיבה] - הרי המציאה

של חנוני.

שכיון שכל מה שנופל בין התיבה לחנוני - מידי החנוני נפל, ודאי של החנוני הוא. ואינו מתייאש, משום שאין בני אדם אחרים נכנסים לחלק זה של החנות, וברור לו שימצא את אבידתו לפני האחרים .

[וברישא מדובר שמצא את האבידה בחלק החנות שלפני התיבה, ששם עומדים הלקוחות].

וכן הדין במוצא מעות

לפני שולחני

[אדם שמחליף מעות]. אם מצאם לפני השולחן שעליו מניחים השולחני והלקוחות את מעותיהם -

הרי אלו שלו.

שהרי השולחן מפסיק בין השולחני לבין לקוחותיו, ואם היו המטבעות של השולחני, היה להם להמצא במקום שהוא עומד, בינו לבין השולחן.

אבל אם מצא מעות

בין הכסא

[הבסיס שעליו מונח לוח השולחן] -

ולשולחני, הרי אלו של שולחני.

שבכהאי גוונא, ודאי ממנו נפלו.

הלוקח פירות מחבירו, או ששילח לו חבירו פירות, ומצא בהן

[ביניהם]

מעות

-

הרי אלו שלו.

והטעם יבואר בגמרא.

אבל

אם היו

המעות

צרורין, נוטל

-

ומכריז,

משום שבכהאי גוונא יש סימן במעות, או בצורת קשר הצרור, או במנין המעות.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: מה ששנינו שהמוצא לפני שולחני - הרי אלו שלו, היינו

אפילו

אם היו המעות

מונחין על גבי שולחן,

ולא רק אם נמצאו לפני השולחן. והטעם, לפי שגם הבאין להחליף מניחים שם את מעותיהם, ובעל האבידה מתייאש.

תנן: לפני שולחני

-

הרי אלו שלו.

משמע,

הא

אם נמצאו המעות

על גבי שולחן

הרי הם

דשולחני,

ולא כדברי רבי אלעזר!

אימא סיפא: בין הכסא ולשולחני

-

של שולחני.

משמע,

הא

אם נמצאו

על גבי שולחן

הרי הם

שלו,

וכדברי רבי אלעזר!

אלא, מהא,

ממשנתנו,

ליכא למשמע מינה

[אי אפשר ללמוד דין זה].

ורבי אלעזר, הא,

הדין שאמר,

מנא ליה?

אמר רבא: מתניתין קשיתיה

[משנתנו הוקשתה לו]. שאם הדין הוא שמעות שנמצאו על השולחן - של שולחני הן,

מאי אריא דתני

שאם מצא

בין הכסא לשולחני

הרי הם

של שולחני? ליתני

חידוש גדול יותר, שאם מצא

על

ה

שולחן,

אף שגם הלקוחות מניחים שם את מעותיהם - הרי הם של שולחני!

אי נמי,

ליתני "

מצא בשולחנות",

דהיינו בבית השולחני, שאז היה משמע שנמצאו המעות על קרקע הבית,

כדקתני

ב

רישא

גבי חנות:

מצא בחנות

הרי אלו

שלו!

אלא,

מזה שלא שנה התנא כך, אלא שנה "מצא לפני שולחני",

שמע מינה,

ש

אפילו

אם היו

מונחין

המעות

על גבי שולחן

-

הרי אלו שלו.

שלשון "לפני", משמע אף על השולחן שלפניו.

שנינו במשנתנו:

הלוקח פירות מחבירו וכו'.