Baba Metziá 19b — el Talmud en español

הא

דאמרינן בברייתא "לא יחזיר" -

ב

מתנת

בריא

.

והא

משנתנו, דמשמע: אילו אמר "תנו" נותנין -

ב

מתנת

שכיב מרע

.

ומפרשת הגמרא את הטעם, שבמתנת שכיב מרע אין לחוש לכלום, כאשר הוא אומר "תנו", ואילו במתנת בריא יש לחוש, ולכן לא יחזיר:

מתניתין דקתני

[דמשמע]:

הא אמר

: "

תנו

"

נותנין

, עוסקת

ב

מתנת

שכיב מרע דבר מהדר הוא

, [יכול הוא לחזור ממתנתו, שכך הוא הדין בכל מתנת שכיב מרע שיכול הוא לחזור בו], ולכן מחזירים - כאשר הוא אומר "תנו" - משום

דאמרינן

[שאנו אומרים]:

מאי איכא למימר: דילמא כתבה מעיקרא להאי, ואמליך ולא יהבה ניהליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ניהליה, ו

מיהו

השתא קא הדר ביה מההוא

שני

דיהבה ניהליה

ורוצה ליתנה לראשון, ולכן הוא אומר "תנו לראשון" -

[כי מה יש לך לחוש: שמא כתב את שדהו לזה שכתוב בשטר הנמצא אך לא נתן לו, ולא חלה המתנה, ואחר כך כתב את אותה השדה לאחר, ונתן לו את השטר שכתב לו, ושמא עכשיו - כשאומר "תנו לזה הראשון" - חוזר בו ממתנתו לשני, ואומר ליתנו לזה כדי שיזכה הוא בו, ולא השני] -

הרי אין כאן בית מיחוש כלל, כי ממה נפשך:

אי במתנת בריא יהבה ליה

לשני,

לית ליה

לשני

פסידא

בהחזרת השטר לראשון,

ד

הרי

כי נפקא תרתי

שטרות בפני בית דין - הלוא

בתרייתא

הוא ד

זכי, דהא הדר ביה

הנותן

מקמייתא

-

ו

אי במתנת שכיב מרע נמי יהבה ניהליה

דשני,

לית בה פסידא

לשני, ומאותו טעם:

דבתרייתא זכי, דקא הדר ביה מקמייתא

.

[אם נתן לשני את השדה במתנת בריא, לא יהיה לו הפסד במה שנחזיר את שטר מתנת שכיב מרע לראשון, שהרי כאשר יבואו לבית דין שני השטרות - זה שאנו נותנים עכשיו לראשון, וזה שניתן לשני - הרי בית הדין יזכה את השני, כי יאמר בית הדין: הרי חזר בו ממתנתו הראשונה, ויכול הוא לחזור ממנה, שהרי מתנת שכיב מרע היא שחוזר בו הנותן, ומתוך כך יזכו את השני, כאשר הוא באמת הדין, ולא יפסיד השני במה שנחזיר את השטר לראשון -

והוא הדין והוא הטעם, אם נתן לשני במתנת שכיב מרע, לא יפסיד השני במה שנחזיר את השטר לראשון, כי כאשר יבואו שני השטרות לדין, הרי יזכו בית הדין את השני, כי יאמר בית הדין: חזר בו ממתנת שכיב מרע שנתן לראשון], הרי נמצא שאין כאן בית מיחוש כלל, אם נחזיר את השטר לראשון כשהוא אומר "תנו", והיינו משנתנו!

כי קתני בברייתא

: "

אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה

",

ב

שטר של

בריא

הנמצא,

ד

בריא

לאו בר מהדר הוא

[אין הנותן יכול לחזור בו ממתנה שנתן], ולכן אין מחזירים את השטר לראשון, משום

דאמרינן

:

דילמא כתבה

בעל השדה לשדהו

להאי

לזה שאנו מחזירים לו -

מעיקרא, ו

אולם לבסוף

אמליך

הכותב

ולא יהבה ליה

לראשון את השטר,

והדר כתבה

לשדה

לאיניש אחרינא ויהבה ליה

, ומיהו

השתא קא הדר ביה מההוא

שני

דיהבה ליה, וסבר

כותב השטרות: "הרי

מהדר לא מצינא הדרנא בי

, ולכן

אימר להו

לבית הדין:

דאנא להאי

הראשון

יהבתא, וניהדרו

בית הדין

ניהליה

דראשון את ה

כתבא, כי היכי דמפיק

הראשון

האי כתבא, דקדים זכה ביה הוא

ולא השני, לכשיבואו שניהם לבית הדין עם שטרותיהם -

אלא אמרינן

אנו בית הדין -

ליה להאי

כותב השטר: "

דילמא מיכתב כתבת, מיהב לא יהבת ניהליה, ויהבתה לאיניש אחרינא, וקא הדרת ביה!

אלא:

אי

אכן

לא יהבתה לאיניש אחרינא, וקא בעית דתתבה להאי, כתיב ליה השתא כתבא אחרינא

בזמן של עכשיו,

ויהביה ניהליה, דאי

שקר אתה דובר, ו

יהבת לאיניש אחרינא, לית בה פסידא

לההוא שני שנתת לו,

דקדים זכי

"!

[שמא כך היה מעשה: את השטר הזה הנמצא, כתב הכותב על מנת ליתן לזה שכתוב בו, ואולם נמלך הכותב ולא נתן לו את השטר ולא זכה בשדה, אלא כתב בעל השדה שטר אחר לאדם אחר ונתן לו את השטר, כך שהשני הוא בעל השדה האמיתי; אלא - לכן מודה הוא עכשיו שנתנו לראשון - משום שעכשיו חוזר הוא בו ממה שנתן לשני, ואומר הוא בלבו: "הרי אין אני יכול לחזור בי ממה שנתתי לשני, ולכן אשקר בבית הדין ואומר: נתתי את השטר לראשון, ועל ידי זה יזכה הראשון בשדה, כי כאשר יציגו שניהם שטרות של בריא בבית הדין, הרי יזכה בית הדין את הראשון, כי אי אפשר לחזור ממתנת בריא"

\-

ומשום כך אומרים אנו לכותב השטר: "שמא אכן כתבת לראשון ולא נתת, ואילו לאחר כתבת ונתת, ורוצה אתה לחזור בך מן השני; ולכן לא נחזיר את השטר לראשון, ואם חושדים אנו בך שלא כדין, ואכן לא נתת לשני, ובדין אתה רוצה שיזכה הראשון, לך וכתוב לו עכשיו שטר שני; ובאופן זה בטוחים אנו שלא יפסיד שום אדם, כי אם באמת נתן הוא לשני, הרי כשיוציאו שניהם את השטרות שבידיהם, הלוא יזכה השני שזמנו קודם לשטר שנכתב עכשיו על שם הראשון"]; והיינו ברייתא!

מתקיף לה רב זביד

לישובו של רבי אבא בר ממל:

והא אידי ואידי דייתקאות קא תני

[והלא הן במשנה והן בברייתא שנינו "דייתקאות"] דמשמע: מתנת שכיב מרע!?

אלא אמר רב זביד

ליישב את סתירת המשנה והברייתא:

הא והא

המשנה והברייתא -

ב

מתנת

שכיב מרע, ולא קשיא

:

הא

משנתנו -

ביה

, היינו כשכותב השטר בעצמו אומר שיתנו, כלומר: עדיין חי הוא, ושטרות - מאוחרים לשטר זה, אם היו כאלה - של השכיב מרע עצמו הם; ומפרש לה ואזיל.

והא

הברייתא -

בבריה

, כשבנו של השכיב מרע שמת בינתיים, הוא זה שמודה, כלומר: מת בינתיים השכיב מרע, ושטרות - מאוחרים לשטר זה, אם היו כאלה - ייתכן שהיו של הבן, וכדמפרש ואזיל.

מתניתין ד

דייקינן: אם

קא אמר

: "

תנו

",

נותנין, בדידיה

[בכותב השטר עצמו], כלומר: עדיין חי הוא, ואומר "תנו",

דבר מהדר הוא

, שהיות ועדיין חי הוא, הרי יכול היה לחזור ממתנת שכיב מרע שנתן, ולכך מחזירים, משום

דאמרינן: אי נמי

שטר זה נחתם ולא נמסר לראשון, ו

יהבה

האב את השדה לאחר מכן -

לאיניש אחרינא, לית בה פסידא

לשני,

דקמא ובתרא

הבאים לבית הדין - הלוא

בתרא זכי

, משום

ד

אמרינן:

הא הדר ביה מקמא

[אף אילו נתן האב לאחר תאריך שטר זה [שנכתב ולא נמסר לראשון] את השדה - במתנת בריא - לאחר, הרי לא יהיה לאותו שני הפסד במה שניתן את השטר לראשון, כי לכשיבואו שני השטרות - שחתום עליהם האב - לבית הדין, הלוא יזכה השני בדין, כיון שיאמרו בית הדין: חזר בו השכיב מרע ממתנתו הראשונה, ויכול הוא לחזור בו]; והיות ואין חשש שייפסד מאן דהוא, לכן מחזירים, והיינו משנתנו!

כי קא תני בברייתא

: "

אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה

" -

בבריה

של כותב השטר - שמת בינתיים - שאמר "תנו"; ולכן אין מחזירים, משום

דאמרינן

:

דילמא כתב אבוה להאי

[לזה הכתוב בשטר לפנינו],

ואימלך

האב

ולא יהבה ניהליה

לזה, ובינתיים מת האב,

ובתר

שמת

אבוה, כתב איהו

הבן - שהוא יורש השדה - שטר

לאיניש אחרינא ויהבה ליה

, ושלו היא כיון שהאב הרי לא נתן את השטר לראשון, וירשה הבן, וזכותו ליתנה לשני,

ו

מיהו

השתא קא הדר ביה

הבן

מההוא

שני, ו

סבר

בלבו: "

מהדר לא מצינא הדרנא בי

, ולכן:

אימר להו

לבית הדין

דאבא יהבה ליה להאי

ראשון,

ונתבו ליה

בית הדין לראשון את

כתביה, וליפוק

הראשון

מיניה דהאי

[מהשני]

ד

כשיבוא עם השני לבית הדין הלוא

הוא זכי

ששטרו קודם,

ונפלוג

אני

בהדיה

דראשון -

הילכ

ך

אמרינן ליה

לבן: "

אנן האי כתבא לא יהבינן ליה להאי, דדלמא מכתב כתביה אבוה, מיהב לא יהביה ליה, ויהבתיה את לאיניש אחרינא, וקא הדרת ביה! אלא אי קושטא קא אמרת דיהב ליה אבוך

לראשון,

זיל את השתא, כתיב ליה שטרא אחרינא

בתאריך של עכשיו,

דאי נמי לא יהבה ליה אבוה וכתבתיה את לאיניש אחרינא, לית בה פסידא

לאותו אחר,

ד

הרי

קמא ובתרא

[שטר מוקדם ושטר מאוחר]

קמא

הוא השני שקדם זמן שטרו -

זכי

" -

[שמא כתב אביו של זה את השטר שלפנינו, אך נתחרט ולא מסר לו את השטר, ולא זכה המקבל בשדה, ולאחר מיתת האב, הלך הבן שירש את אביו וכתב שטר על השדה לאדם אחר ומסרה לו, ושלו היא כיון שהאב לא נתן את השטר לראשון, ושמא עכשיו חוזר בו הבן ממה שנתן לשני, ואומר הוא בלבו: "הרי לחזור בי איני יכול, ולכן: אשקר לבית הדין, ואומר: שאבא נתן את השטר הזה לראשון, ויתנו לו את השטר, ונלך ונוציא את השדה מן השני שהוא הזוכה האמיתי, ואחלוק אני עם הראשון בשדה" -

ולפיכך אומרים אנו לבן: "אנחנו את השטר לא נחזיר לזה, ומשום שחוששים אנו שמא אביך כתב לו ולא מסרה, ואחר כך נתת אתה את השדה לאיש אחר, ואילו עכשיו חוזר אתה בך, ולכן אתה אומר להחזיר לשני; ולכן אומרים אנו לך: אם אכן אמת הוא כאשר אתה אומר, שאביך נתן לו את השטר, אם כן כתוב לו עכשיו שטר אחר, ובאופן זה בטוחים אנו שלא יפסיד שום אדם, כי אם באמת לא נתן אביך לזה את השטר ואתה נתת את השדה לאחר, הלוא לא ייפסד אותו אחר, שהרי לכשיבואו שני השטרות לבית הדין יזכה בה האחר שנתת לו, שתאריכו קודם לשטר החדש, וכשיש ראשון ושני זוכה הראשון, היות ומתנותיך מתנות בריא הם"], והיינו ברייתא!

תנו רבנן

:

מצא שובר

שכתבה אשה לבעלה: "התקבלתי כתובתי", ובשעת המציאה עדיין לא נתגרשה הימנו:

בזמן שהאשה מודה: יחזיר לבעל; אין

האשה מודה: לא יחזיר לא לזה ולא לזה

.

ומקשינן:

בזמן שהאשה מודה, מיהת, יחזיר לבעל!?

ואמאי מחזירין לו!?

ו

הרי

ליחוש: דילמא כתבה

את השובר

ליתן בניסן, ולא נתנה עד

תשרי, ואזלה זבנתה לכתובה בטובת הנאה

[הלכה האשה ומכרה את כתובתה בזול]

מניסן עד תשרי

, ומכירתה מכירה, שהרי עדיין לא נתקבלה כתובתה,

ו

אילו הבעל

מפיק ליה לשובר דכתיב בניסן

[יוציא את השובר ששזמנו בניסן],

ואתא למטרף

לקוחות שלא כדין

, כלומר: יחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה - שהיא של לוקח - שלא כדין, שהרי שדה זו של לוקח היא!?

אמר

תירץ

רבא

: