Baba Metziá 116a — el Talmud en español

יתירא הוא,

והוא משמש כמקור לאיסור שאר כלי אוכל נפש, ו

כיון דיתירא הוא

ויש בו שימוש ללימוד נוסף,

שדייה,

נטילו אף

א

חובל

ריחים ורכב,

אבל הכא

לענין קרבן פסח, הפסוק

"כי אם צלי אש" לאו יתירא הוא,

דמבעי ליה לכדתניא: בשעה שישנו

האדם

ב

מצווה של

קום אכול צלי,

בלילה של פסח, רק אז הוא

ישנו ב

איסור

"בל תאכל

ממנו

נא".

אבל

בשעה שאינו בקום אכול צלי,

כשהאיר היום, שוב

אינו

עובר

בבל תאכל נא.

וכיוון שאינו מיותר ללמוד ממנו איסור אחר, אלא רק את השעה שבה עוברים באיסור לא תאכל ממנו נא, שוב אינו עובר על כי אם צלי אש, משום דהוי לאו שבכללות.

תניא כוותיה דרב יהודה,

דאמר החובל ריחיים אינו לוקה משום כי נפש הוא חובל.

דתניא:

חבל זוג,

מספריים

של ספרים,

העשויות משני סכינים, שכל סכין יש לו שימוש בפני עצמו כסכין, ובהרכבתם יחד למספריים, נעשית המלאכה מבין שניהם, דהוי שני כלים שנעשית המלאכה מבין שניהם, כמו ריחיים ורכב.

ו

כן החובל שתי פרות הקשורות יחד עם ה

צמד,

עול המחרישה

של

ה

פרות, חייב שתים.

לפי שעל כל כלי בפני עצמו נאמר כי נפש הוא חובל.

אבל אם חבל את

זה ב

פני

עצמו, ו

את

זה ב

פני

עצמו, אינו חייב אלא אחת

.

ו

כן

תניא אידך: חבל זוג של ספרים וצמד של פרות, יכול לא יהא חייב אלא אחת,

משום כי נפש הוא חובל,

תלמוד לומר "לא יחבול ריחים ורכב", מה ריחים ורכב שהן מיוחדין, שני כלים ועושין מלאכה אחת, וחייב על זה,

על הריחיים

בפני עצמו, ועל זה,

על הרכב

בפני עצמו,

אף כל דברים שהן שני כלים מיוחדים, ועושין מלאכה אחת, חייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו,

מדיליף לה מריחיים ורכב, שמע מינה דבחובל ריחיים ורכב עמם, אינו לוקה אלא שתים ולא שלוש, כרב יהודה .

מעשה ב

ההוא גברא,

שהלווה מעות לחבירו,

דחבל סכינא דאשכבתא,

שנטל כמשכון סכין של קצבים

מ

הלווה

חבריה.

אתא

הנחבל

לקמיה דאביי,

ותבע את החובל על שלקח ממנו כלי אוכל נפש.

אמר ליה

אביי לחובל:

זיל אהדריה,

לך והחזר ללווה את הסכין הזה, משום

דהוי ליה כלי שעושים בו אוכל נפש,

ותא קום

ובוא לתבוע אותו

בדינא עלה,

ובית דין, הם ישלחו שליח למשכנו.

רבא אמר, לא צריך

המלווה

למיקם בדינא עלה

להוכיח שאכן הלווהו, אלא אם ירצה החובל,

יכול לטעון,

לתבוע ללא צורך בראיה,

עד כדי דמיהן,

עד כדי שוויה של הסכין,

משום שבזמן שמשכן את בעל הסכין, לא היו עדים על לקיחת הסכין, ומתוך שיכל המלווה לשקר ולומר "לקוח הוא בידי", נאמן גם לתבוע את הלווה עד כדי שוויו של הסכין, והרי הוא כאילו קנה את המשכון.

ומקשינן:

ואביי,

וכי

לית ליה ההיא סברא

שהתופס חפץ מחבירו קנה אותו, במיגו שהיה אומר לקוח הוא בידי, ואינו צריך להביא ראיה על כך?

מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא,

מהמעשה בעזים של אדם אחד, שאכלו שעורים קלופים של אדם אחר

בנהרדעא, ואתא מרא דחושלא,

בעל השעורים

ותפס להו

לאותם עיזים כמשכון, עד שישלם לו בעליהם את נזק דמי השעורים,

ו

כשבא בעל העיזים לשלם את מה שאכלו,

קא טעין

בעל השעורים, שאכלו העיזים

טובא,

יותר משווים של העיזים, ותבע את בעל העיזים לשלם את כל הנזק, ללא שהביא ראיה על כך שאכלו כפי שאמר.

ואמר אבוה דשמואל, יכול

בעל השעורים

לטעון

שאכלו העיזים, רק

עד כדי דמיהן

של העיזים, ויהיה נאמן ללא ראיה, כיוון שהוא מוחזק בעיזים, והיה יכול לומר לקוחים הם בידי. אבל על יותר מכדי דמיהן של העיזים, אינו נאמן להוציא מבעל העיזים ללא ראיה.

ומוכח, שאף אבוה דשמואל סבר כרבא, שהמוחזק בחפץ שיכול לומר עליו לקוח הוא בידי, אינו צריך להביא ראיה עד כדי דמיו. ומדוע אביי חולק על כך.

ומתרצינן:

התם,

בעיזי דאכלי חושלא,

לאו מידי דעבדא לאושולי ולאוגורי הוא,

אין דרך בני אדם להשאיל או להשכיר עיזים, ולכן יש למחזיק בהם זכות לומר, אם העיזים בידי, בהכרח שלקוחים הם בידי,

ואף אם לא טען כך, יש לו מיגו שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי. ולכך נחשב כמוחזק במשכון, ויכול להוציא מבעל העיזים עד כדי דמיו.

אבל

הכא,

חובל סכינא דאשכבתא,

מידי

דעביד לאושולי ולאוגורי הוא,

דרך בני אדם להשאיל את סכיניהם, ולכן אי אפשר לומר "מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי", כיוון שיתכן שזה בידו רק בתורת שאלה.

וכן מצינו,

דשלח רב הונא בר אבין: דברים העשויין

להשאיל ולהשכיר,

ובא אחד והחזיק בהם,

ואמר "לקוחין הן בידי", אינו נאמן,

כי אי אפשר לטעון לקוח הוא בידי אלא בדבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר.

ומקשינן: וכי

ורבא

עצמו

לית ליה האי סברא,

לחלק בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לאינם עשויים לכך?

והא

היה מעשה, שבאו עדים והעידו שיש ביד היתומים חפצים הנמצאים ברשותם שלא כדין, ואמרו היתומים שאולים הם בידינו, וכשנגמור להשתמש נחזירם לבעליהם,

ורבא אפיק,

הוציא

זוגא דסרבלא,

מספריים לגזיזת צמר,

וספרא דאגדתא מ

אותם

יתמי,

משום שאם הביאו הבעלים עדים על כך שהמספריים והספרים היו שלהם, שוב אין היתומים יכולים לומר שאולים הם בידינו, לפי ש

בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר,

אי אפשר לומר לקוחין הם בידי.

אמר לך רבא: האי נמי

סכין של קצבים,

כיון ד

עלול הסכין ל

מיפגמא, קפדי אינשי ולא מושלי,

וממילא נעשית הסכין כדבר שאינו עשוי להשאילו, ונאמן המחזיק לומר, אם הסכין בידי, בוודאי לקוח הוא בידי.

הדרן הלך פרק המקבל

--- title: "חברותא - בבא מציעא — פרק עשירי - הבית והעליה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02358.html#HtmpReportNum0009L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0009L5" --- פרק עשירי - הבית והעליה

Оригинал главы פרק עשירי - הבית והעליה

פתיחה לפי הקדמת המאירי

פרק זה דן ביחס שבין שני שכנים, הגרים בבנין אחד, בשתי קומות, זה מעל זה, כאשר הדייר המתגורר למטה נקרא בלשון חכמים "בעל הבית", והדייר הגר למעלה נקרא "בעל העליה", והדיון הוא בזכויות ובחובות שיש להם זה על זה.

כל זאת כהקדמה לפרק הראשון במסכת בבא בתרא, הסמוך לו, לאחריו, הדן בהלכות שכנים.

ונשנה פרק זה במסכת בבא מציעא, כיון שנתגלגל בו מענין שכר שכיר.

רוב הפרק נסוב על חמשה ענינים.

הראשון

: מחלוקות הבאות מצד בית ועליה שנפלו, שניהם או אחד מהם, וכיוצא בזה.

השני

: מחלוקות הבאות מצד שנפל דבר מה מתחומו של אדם לרשות הרבים, או לרשות שכנו, והמפולת מזיקה, על איזה צד חייב בהזיקו, ועל איזה צד פטור.

השלישי

: דין פרעון שכר שכיר. האם יכול לפרעו המעביד במה שירצה, או דוקא בדמים, כמו שהתנה.

הרביעי

: על איזה צד מותר להשתמש ברשות הרבים אף על פי שמגיע היזק מתשמישו לבני רשות הרבים.

החמישי

: רשות המסופקת לשנים, אם של זה או של זה, וצמחו בה צמחים, מי מהם זוכה באותם הצמחים.