Baba Metziá 115a — el Talmud en español

למה חוזרין וממשכנין?

הרי שוב יהא על המלווה להחזיר את המשכון למחרת, ואיזה תועלת יש לו בלקיחת המשכון.

ותריץ רבי מאיר, בכך שנוטל המלווה את המשכון יש לו תועלת

שלא תהא שביעית משמטתו,

שאם היה משאירו אצל הלווה היה השביעית משמטתו.

ו

עוד תועלת יש למלווה בכך שנוטל את המשכון, שאם ימות הלווה יוכל להשאיר את המשכון אצלו, ו

לא יעשה

המשכון כ

מטלטלין אצל בניו.

כי אילו היה משאיר את המשכון ביד הלווה, שוב לא היה יכול להוציאו מיד בניו, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב.

והשתא מקשינן לדרבי יוחנן, מהא דאמר רבי מאיר שחוזרים וממשכנים את הלווה כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בני הלווה,

משמע מדבריו,

טעמא

שהמלווה קונה את המשכון, הוא רק היכא

דהדר

המלווה

ומשכניה

ללווה, שאז המשכון ביד המלווה, ולפיכך יכול לעכבו בידו אם ימות הלווה,

הא

אם

לא הדר

המלווה

ומשכניה,

אלא השאיר את העבוט ביד הלווה, הרי אם מת הלווה,

לא

יוכל המלווה לקחת את המשכון מבניו של הלווה, מאחר שנעשה המשכון כמטלטלים אל בני הלווה, ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב.

וקשה לרבי יוחנן, דאמר משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, דמשמע אפילו היה המשכון ביד הלווה יכול המלווה להוציאו מבניו, מחמת שכבר קנה את המשכון במשיכתו בפעם הראשונה שמשכנו.

אמר רב אדא בר מתנא: ולאו תרוצי קא מתרצת לה

את דברי רבי מאיר?

אם כן,

תריץ,

ד

הכי

הוקשה לרבי מאיר,

וכי מאחר ש

בסופו של דבר

מחזירין

ללווה את המשכון להשתמש בו,

למה ממשכנין מעיקרא,

ותריץ רבי מאיר, כדי

שלא תהא שביעית משמטתו, ו

כן כדי ש

לא יעשה מטלטלין אצל בניו

, אבל אם כבר משכנו פעם אחת, שוב אין החוב נעשה כמטלטלין ביד בני הלווה וגובה מהם המלווה את המשכון כפי שהיה גובה מאביהם.

נמצא שאם משכן המלווה את הלווה פעם אחת קנה המלווה את המשכון, ובכל פעם שעליו להחזירו ללווה הרי זה כאילו נותן המלווה ללווה לשמור לו על חפץ שלו, ואין לבני הלווה זכות במשכון מאחר והוא ממונו של המלווה .

תנו רבנן

: אמרה תורה [דברים כד] "

לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו".

ודרשו חכמים:

לביתו

של לווה

אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של ערב

למשכנו על חובו של הלווה.

וכן הוא אומר

[משלי כ]

"לקח בגדו, כי ערב זר", וגומר.

משמע שאפשר למשכן את הערב מחמת חובו של הלווה.

ואומר

: [משלי ו] "

בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך, עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך".

פירוש,

אם ממון יש לו בידך,

על ידי שקיבלת ערבות על ממון שהלווה לאחר, עליך להתרפס לפניו, דהיינו

התר לו פיסת יד,

שלם את חובו של הלווה,

ואם לאו,

אם אין לך חוב ממון אלא שנוקשת באמרי פיך, שהקניטתו בדברים,

הרבה עליו רעים,

שיבקשו ממנו למחול לך.

לצד שני

דבר אחר, הא דכתיב "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו" כך הוא נדרש:

לביתו

של לווה

אי אתה נכנס

למשכנו

, אבל אתה נכנס

לביתו כדי למשכנו עבור שכר מלאכה, כמו ל

שכר כתף,

וכן

לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות

ציור דמויות אנשים, בכל אלו, יכול בעל המלאכה להיכנס לבית בעל הבית שהזמינו למלאכה, ולמשכנו, כדי שישלם לו את שכר עבודתו.

יכול אפילו זקפן עליו במלוה,

שאמר הפועל לבעל הבית, התשלום שאתה חייב לשלם לי יהא עליך כחוב של הלוואה, יהא מותר למשכן את בעל הבית הלווה,

תלמוד לומר "

כי תשה ברעך

משאת מאומה,

לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו" [דברים כד י], ממה שנאמר "משאת מאומה", משמע שכל חוב ממון, אם נזקף כהלואה, אסור לקחת עליו משכון.

מתניתין:

אלמנה

שלוותה, ולא החזירה את חובה,

בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה,

משום

שנאמר

[דברים כד יז]

"לא תחבל בגד אלמנה".

גמרא:

תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר

: אלמנה

עשירה ממשכנין אותה,

אבל אלמנה

ענייה אין ממשכנין אותה,

מאי טעמא דרבי שמעון? היות

ש

לאלמנה עניה

אתה חייב להחזיר לה

כסות יום ביום וכסות לילה בלילה,

ו

בכך

אתה משיאה שם רע בשכנותיה

, בכך שאתה יוצא ונכנס אצלה בוקר וערב .

והוינן בה:

למימרא דרבי יהודה

דאסר למשכן כל אלמנה, ואפילו עשירה שאין סיבה להימנע מלמשכן אותה, טעמו הוא ד

לא דריש טעמא דקרא,

וכיוון שאמרה תורה לא תחבול בגד אלמנה, אמרינן כל אלמנה במשמע.

ורבי שמעון

האוסר למשכן אלמנה ענייה, אבל עשירה מותר אף על פי שהתורה לא חילקה ביניהן,

דריש טעמא דקרא,

ומיסתבר לו לומר שלא אסרה תורה אלא למשכן אלמנה עניה, לפי שיוצא על ידי כך שם רע בשכנותיה.

ומקשינן:

והא איפכא שמעינן להו!

דתניא,

כתיב [דברים יז] "שום תשים עליך מלך,

ולא ירבה לו נשים,

ולא יסור לבבו".

רבי יהודה אומר

: אף על פי שנאמר לא ירבה לו נשים,

מרבה הוא

כמה נשים שירצה,

ובלבד שלא יהו מסירות את לבו,

שלא אסרה תורה ריבוי נשים אלא בזמן שהם מסירות את ליבו.

רבי שמעון אומר: אפילו אחת, והיא מסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה.

אם כן מה תלמוד לומר

[דברים יז]

"ולא ירבה לו נשים"? אפילו

צדקנית

כאביגיל

לא ירבה, משום שאיסור לא ירבה לו נשים לא נאמר רק על כאלו שמסירות את ליבו, אלא כל נשים במשמע.

ומוכח שרבי יהודה דרש טעמא דקרא, שהאיסור להרבות נשים הוא מפני שהן מסירות את ליבו. ומכאן שאם אינן מסירות את ליבו, מותר. ואילו רבי שמעון, לא דרש טעמא דקרא, ולכן אסר ריבוי נשים מכל סוג שהוא,

ואילו לענין אלמנה, רבי יהודה לא דרש טעמא דקרא, ולכן אסר למשכן בין עניה ובין עשירה ורבי שמעון דרש טעמא דקרא ואסר למשכן רק אלמנה.

ומתרצינן:

לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא. ושאני הכא,

שדרש רבי יהודה את טעם הפסוק ולא ירבה לו נשים, נשים המסירות את ליבו, משום

דמפרש קרא

להדיא

"ולא ירבה לו נשים ולא יסור

לבבו", דמשמע,

מאי טעמא "לא ירבה לו נשים", משום ד"לא יסור

לבבו", אבל נשים שאינן מסירות את ליבו, מותר לו להרבות. ולעולם לא דריש רבי יהודה טעמא דקרא, ולכך לענין משכון אלמנה, אסר בין אלמנה ענייה ובין אלמנה עשירה.

ורבי שמעון

סבר, דרשינן טעמא דקרא, הילכך במשכון אלמנה נקט שהאיסור נאמר רק באלמנה ענייה, ששייך בה הטעם שאתה משיאה שם רע בשכינותיה, אבל אלמנה עשירה מותר למשכן,

אבל לענין לא ירבה לו נשים לא דרש רבי שמעון טעמא דקרא, ואסר להרבות אפילו נשים שאינם מסירות את ליבו,

כי

מכדי,

הרי

בעלמא דרשינן טעמא דקרא,

ואם כן מדוע נכתב הטעם מפורש בתורה לא ירבה ולא יסור,

לכתוב רחמנא "לא ירבה

לו נשים"

ולא בעינן

לפרש שהטעם לכך הוא כדי ש

לא יסור

לבבו,

ואנא ידענא

מסברא, ד

מאי טעמא לא ירבה

לו נשים,

משום דלא יסור

על ידן לבבו,

אם כן

"לא יסור" דכתב רחמנא, למה לי?

בהכרח לא באה התורה באומרה "ולא יסור לבבו" לומר את הטעם לכך שאין להרבות נשים, אלא לומר לך דין נוסף, מלבד הדין שאין להרבות נשים,

אפילו

אשה

אחת, ומסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה.

אבל ריבוי נשים, נאסר אפילו בכאלו שאינם מסירות את ליבו.

מתניתין:

נאמר בתורה לגבי משכון "לא יחבול ריחיים ורכב, כי נפש הוא חובל" [דברים כד ו].

רחיים הוא האבן התחתונה, ורכב היא האבן העליונה.

החובל את הריחים, עובר משום לא תעשה,

דכתיב "לא יחבול".

ו

כיוון שחבל את שני חלקי הרחיים,

חייב

שתי מלקויות,

משום שני כלים, שנאמר "לא יחבול ריחים ורכב".

ולא ריחים ורכב בלבד אמרו

שלא לחבול

, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש

אסור לחבול, משום

שנאמר "

לא יחבול,

כי נפש הוא חובל".

משמע כל דבר שהוא בכלל אוכל נפש, אסור לחובלו.

גמרא:

אמר רב הונא: חבל

את ה

ריחים,

החלק התחתון בלבד

, לוקה

עליו

שתים

מלקויות, אחת

משום "

לא יחבול

ריחים", ו

אחת

משום

"כי נפש הוא חובל".

ואם חבל את שני חלקי הריחיים, את ה

ריחים

התחתון ואת ה

רכב

שלמעלה

, לוקה שלש,

אחת

משום "

לא תחבול

ריחים", ו

אחת משום לא "תחבול

רכב", ו

אחת

משום "כי נפש הוא חובל".

ורב יהודה אמר: חבל

את ה

ריחים לוקה אחת, ו

כן אם חבל את ה

רכב לוקה אחת,

חבל

ריחים ורכב, לוקה שתים,

משום "לא תחבול ריחיים ורכב".

אבל משום "

כי נפש הוא חובל"

אינו לוקה, לפי שלא נאמר "כי נפש הוא חובל" אלא

ל

רבות

שאר דברים

של אוכל נפש

הוא דאתא,

לומר שאף אותם אסור למשכן, ולא בא הכתוב להוסיף איסור על ריחיים ורכב.