Baba Metziá 10b — el Talmud en español

רב פפא אמר

: לכך לא קנה העני את הפאה בארבע אמות, משום ש

כי תקינו ליה רבנן ארבע אמות

אימת תיקנו חכמים קנין ארבע אמות רק

בעלמא

ברשות הרבים או בצידי רשות הרבים או בסמטא שהם רשות של הכל. אבל

בשדה דבעל הבית

בשדה השייכת לאדם מסויים כגון השדה הזאת שהעני ליקט בה פאה

לא תקינו ליה רבנן

שם לא תיקנו חכמים את הקנין של ארבע אמות.

ומבאר רב פפא:

ואף על גב דזכה ליה רחמנא בגוה

והרי התורה נתנה רשות לעניים ליכנס לתוך שדה של כל אדם כדי ללקוט פאה, ואם כן דין הוא שיהא נוהג שם קנין ארבע אמות?

כי זכה ליה רחמנא,

דוקא

להלוכי בה ולמינקט פאה.

התורה נתנה לעני רק את הזכות ללכת בשדה וללקוט פאה, אבל

למיהוי חצירו,

שיהא לו זכות ממש כאילו היא חצרו,

לא זכה ליה רחמנא,

ולכן לא שייך שם קנין ארבע אמות.

וממשיכה הגמרא לבאר:

אמר רבא: מותיב רב יעקב בר אידי נזיקין!

רב יעקב בר אידי הקשה על הדין של ארבע אמות ממשנתנו, שהיא בסדר נזיקין:

ראה את המציאה ונפל לו עליה, ובא אחר

והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה.

ואי אמרת

ש

ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום,

מדוע לא קנה את המציאה שנפל עליה?

נקנו ליה ארבע אמות דידיה!

הרי גם לולי הנפילה היא נמצאת בתוך ארבע אמותיו?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן: דלא אמר אקנ. י

שהוא לא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות את המציאה על ידי קנין ארבע אמות.

ומקשינן:

ואי תקון רבנן

קנין ארבע אמות,

כי לא אמר

בפירוש שהוא רוצה לקנות בקנין הזה,

מאי הוי?

ומשנינן:

כיון דנפל עליה, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני.

ולכן אינו קונה בארבע אמות.

רב ששת אמר

: לכן אינו קונה את המציאה שנפל עליה בארבע אמות, משום שהמציאה נמצאת ברשות הרבים. ו

כי תקינו רבנן

היכן תיקנו חכמים קנין ארבע אמות, דוקא

בסמטא, דלא דחקי רבים,

שאין שם הרבה אנשים, אבל

ברשות הרבים, דקא דחקי רבים, לא תקינו רבנן

קנין ארבע אמות, כי אין לאדם שם ארבע אמות המיוחדות לו שהרי הרבה אנשים עומדים סביבו.

ומקשינן:

והא

ריש לקיש "ארבע אמות של אדם קונות לו "

בכל מקום

"

קאמר,

ומשמע אפילו ברשות הרבים?

ומתרצינן: "

כל מקום

"

לאתויי צידי רשות הרבים.

שאפילו בצידי רשות הרבים יש קנין ארבע אמות, ששם אין כל כך דוחק אנשים. אבל ברשות הרבים ממש לא תיקנו חכמים קנין ארבע אמות.

ואמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר.

אשה שהיא קטנה וזרק לה בעלה גט לתוך חצרה אינה מתגרשת בכך משום שקטנה אין לה קנין חצר.

ואין לה ארבע אמות,

אם זרק לה בעלה את הגט לתוך ארבע אמותיה גם כן אינה מגורשת, למרות שאשה גדולה היתה מתגרשת בכך. משום שלא תיקנו חכמים לקטנה קנין ארבע אמות [שהוא מעין קנין חצר, וכיון שאין לה קנין חצר לא תיקנו לה ארבע אמות].

ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה ארבע אמות.

שהקטנה מתגרשת גם על ידי חצרה וגם על ידי ארבע אמות.

ומבארינן:

במאי קמיפלגי

ריש לקיש ורבי יוחנן?

מר

רבי יוחנן

סבר: חצר משום ידה איתרבאי

הטעם שאשה מתגרשת על ידי נתינת הגט בחצרה הוא משום שחצר האדם נחשבת כידו, שידו היינו רשותו. ומה שנאמר בגט "ונתן בידה" בכלל זה גם חצרה.

ולכן גם קטנה יכולה להתגרש על ידי חצרה ש

כי היכי דאית לה יד

כשם שיש לה לקטנה "יד" לקבל את גיטה ולהתגרש בו,

חצר

נמי אית לה כך יש לה

גם "חצר" שתוכל להתגרש על ידו.

ומר

ריש לקיש

סבר: חצר משום שליחות איתרבאי

שדין קנין החצר נלמד מדין שליחות שהחצר הוא כשלוחו של האדם, ומאחר ששליחות מועילה בקבלת הגט, מועיל גם חצר.

ולכן קטנה אינה יכולה להתגרש על ידי חצר. היות

וכי היכי דשליחות לית לה,

כשם שקטנה אינה יכולה להתגרש על ידי שליח שהרי קטנים אינם בדין שליחות,

חצר נמי לית לה.

כך אינה יכולה יכולה להתגרש על ידי חצרה.

ומקשינן:

מי איכא

וכי יש

מאן דאמר: חצר משום שליחות איתרבאי?

והתניא

: נאמר בפרשת משפטים "אם המצא תמצא

בידו

הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם".

אין לי

שהוא חייב כפל

אלא

כאשר גנב ב

ידו

ממש. נכנסה הבהמה לתוך

גגו חצירו וקרפיפו

[מחסן עצים] ונעל בפניה את הדלת על מנת לגונבה,

מנין

שהוא מתחייב בתשלומי כפל על גניבתו?

תלמוד לומר

"

המצא תמצא

" מכפל הלשון דרשינן

מכל מקום

שגם בגגו וחצירו הוא נחשב כגנב להתחייב בתשלומי כפל.

ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי, אם כן מצינו שליח לדבר עבירה

שהחצר נעשה שלוחו של הגנב לדבר עבירה?

וקיימא לן: אין שליח לדבר עבירה

שלא נאמרה בזה תורת שליחות שהמשלח יתחייב על מעשה עבירה של השליח כאילו הוא עשהו. וכיצד מתחייב הגנב על גניבה שנעשתה על ידי חצירו? ומתרצינן:

אמר רבינא

: לעולם חצר משום שליחות איתרבאי, ובכל זאת יתכן שהחצר תהא שליח לדבר עבירה. משום ש

היכא אמרינן

אימתי אנו אומרים

דאין שליח לדבר עבירה

רק

היכא דשליח בר חיובא הוא

שאף השליח מוזהר שלא לעשות את העבירה, ולכן אין לחייב את המשלח עלן העבירה של השליח כי לא היה לו לשמוע למשלח ולעשות את העבירה ש"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין".

אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא, מיחייב שולחו.

המשלח מתחייב אפילו שהוא דבר עבירה. ולכן מתחייב הגנב על חצרו למרות שחצר משום שליחות.

ומקשינן:

אלא מעתה

שיש שליח לדבר עבירה באופן שהשליח אינו בר חיובא. אם כן

האומר לאשה ועבד: צאו גנבו לי! דלאו בני חיובא נינהו.

שהאשה והעבד פטורים מלשלם על גניבתם.

הכי נמי

האם נאמר

דמחייב שולחן

שהמשלח יתחייב על גניבתם?

ומתרצינן:

אמרת: אשה ועבד בני חיובא נינהו.

בעצם הם חייבים לשלם עבור מה שגנבו.

והשתא מיהא לית להו לשלומי

רק שאי אפשר לחייבם למעשה כי אין להם לשלם, שהרי ממון האשה והעבד שייכים לבעל ולאדון.

וברגע שיתאפשר להם לשלם הם באמת

יתחייבו

דתנן: נתגרשה האשה

מבעלה, או

נשתחרר העבד חייבין לשלם

.

ולכן הם אינם יכולים להיות שלוחים על גניבה כי אין שליח לדבר עבירה.

רב סמא אמר

: הטעם שהגנב מתחייב גם על ידי חצירו למרות שחצר משום שליחות ואין שליח לדבר עבירה, משום ש

היכא אמרינן

אימתי אנו אומרים:

אין שליח לדבר עבירה,

רק

היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד,

שהשליח הוא בר בחירה והוא יכול להימנע מלבצע את השליחות.

אבל חצר, דבעל כרחיה מותיב בה,

שהחצר אינה יכולה להתנגד שהבעלים לא ישתמשו בה,

מיחייב

שולחו.

הבעלים המשלחים את החצר מתחייבים על מעשה החצר למרות שהוא דבר עבירה.

ומבארינן:

מאי בינייהו?

מה הנפקא מינה להלכה בין שתי התירוצים של רבינא ורב סמא?

איכא בינייהו: כהן דאמר ליה לישראל: צא וקדש לי אשה גרושה!

האסורה עליו באיסור לאו, שכולל לא רק את הביאה עליה אלא גם את עצם מעשה הקידושין. ואילו הישראל אינו אסור בגרושה.

אי נמי: איש דאמר לה לאשה: אפקי לי

קטן!

הקיפי בשליחותי את פאת ראשו של הקטן, שגם המקיף פאת ראשו של השני הוא בכלל הלאו של "לא תקיפו פאת ראשיכם". ואילו אשה אינה לגמרי בכלל האיסור הזה.

להך לישנא דאמר,

לפי רב סמא האומר:

כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד

לא מיחייב שולחו, שהדבר תלוי רק אם השליח ביכולתו להתנגד לביצוע השליחות או לא. אם כן

הכי נמי,

בכהן וגרושה ובהקפת הפאה,

אי בעי עביד אי בעי לא עביד.

הרי השליח יכול להתנגד מלעשות את השליחות. ולכן חל כאן הכלל של אין שליח לדבר עבירה,

ולא מיחייב שולחו.

המשלח אינו מתחייב על מעשה השליח.

ולהך לישנא דאמרת

לרבינא האומר:

כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו,

שאם השליח אינו מוזהר באיסור זה, אז אין את הכלל של אין שליח לדבר עבירה אלא

מיחייב שולחו,

המשלח חייב עבור מעשה השליח. אם כן

הני נמי,

הישראל והאשה הם אינם אסורים לעשות את מעשה השליחות הזה, לכן לא נאמר כאן הדין של אין שליח לדבר עבירה אלא

מיחייב שולחן

הכהן והאיש אכן מתחייבים על מעטה השליח שלהם.

ומקשינן:

ומי איכא למאן דאמר,

וכי יש מי הסובר

חצר לאו משום ידה איתרבאי?

והתניא

: נאמר בפרשה של גירושי אשה "וכתב לה ספר כריתות ונתן ב

ידה

". אין לי ללמוד מכאן שהיא מתגרשת

אלא

כאשר נתן לה את הגט ב

ידה

.

נתן לתוך גגה חצירה וקרפיפה מנין

שהיא מגורשת?

תלמוד לומר

"

ונתן

". מכך שלא אמר הכתוב "ובידה יתנהו", דרשינן את ה"ונתן" בפני עצמו, לומר,

מכל מקום!

דהיינו שגם נתינה כל שהיא לרשותה, כגון לתוך גגה או חצירה דיה לענין גט.

הרי שחצר הוא משום יד. שאילו היה חצר מטעם שליחות לא היינו צריכים לריבוי מיוחד שהאשה מתגרשת על ידי חצרה, שהרי כבר למדנו שהיא מתגרשת על ידי שלוחה!

ומשנינן:

לענין גט

באמת

כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי,

כפי שמוכח מהריבוי האמור בפרשת גירושין, וקטנה אכן יכולה להתגרש על ידי חצרה

כי פליגי

ריש לקיש ורבי יוחנן, לא נחלקו רק

לענין מציאה,

האם יש לקטנה חצר שתוכל לקנות על ידה את המציאה.

מר

רבי יוחנן סבר: