Baba Metziá 109a — el Talmud en español

מתניתין:

המקבל שדה

בחכירות

מחבירו,

שקיבל על עצמו לעבוד בשדה ולקצור את התבואה על מנת ליטול בשכרו סכום קצוב מהתבואה לעצמו בשכר עבודתו, אם היתה תקופת השכירות

לשנים מועטות,

פחות משבע שנים,

לא יזרענה

החוכר

פשתן,

מפני שזריעת פשתן מכחישה את השדה לשבע השנים הבאות, ועליו להחזיר את השדה בתום החכירות באותו מצב שהיתה בשעה שקיבלה.

ו

כן

אין לו

לחוכר חלק

בקורות

הגדלים בעץ ה

שקמה,

הוא אילן סרק המוציא כל שבע שנים קורות הראויות לבנין. משום שאם יקח לעצמו מהקורות, נמצא שבסיום תקופת החכירות יהיו עצי השקמה קטנים יותר מגודלם בשעת קבלת החכירות, ומן הדין שיחזיר החוכר את השדה לכל הפחות באותו מצב שקיבלה.

הילכך גם אם הגיעו עצי השקמה עד תכלית גידולם בעודו עובד בשדה, אין לו חלק בהם, לפי שלא ירד לשדה על דעת ליטול מהם.

אבל אם

קיבלה הימנו לשבע שנים, שנה ראשונה יזרענה פשתן

ולאחר שבע שנים תשוב להיות משובחת כפי מה שהיתה בשעה שקיבלה, אבל בשנה השניה אינו יכול לזורעה פשתן.

ו

כן אם ירד לשבע שנים,

יש לו

חלק

בקורות שקמה

שגדלו בשנה הראשונה לירידתו .

גמרא:

שנינו במשנה המקבל שדה לשנים מועטות אין לו בקורות שקמה.

אמר אביי: בקורות שקמה אין לו

חלק, אבל מעות

ב

שווי ה

שבח

של עצי ה

שקמה יש לו.

הילכך בזמן שיסיים את חכירותו יקבל מעות כנגד שבח השקמה.

ורבא אמר, אפילו בשבח

שהשביחה ה

שקמה נמי אין לו,

משום שלא ירד לשדה על דעת ליטול בשקמה או בשבחה.

מיתיבי, המקבל שדה מחבירו

בחכירות,

והגיע זמנו

לסיים את עבודתו ו

לצאת

מהשדה, נותן החוכר לבעל הבית כפי מה שסיכמו והשאר נוטל לעצמו, ו

שמין לו

לחוכר מה שהשביחה השדה בתקופת חכירותו ונותנים לו,

מאי לאו, שמין לו בשבח

שהשביחה ה

שקמה, וקשיא לרבא,

ודחינן:

לא, שמין לו ירקא וסילקא

שצמחו בשדה בזמן חכירותו.

ותמהינן: אם צמחו לו

ירקא וסילקא נעקור ונשקול

כפי חלקו בכל התבואה ומדוע שמין לו בדמים,

ומסקינן: מדובר כאן

בדלא מטא יומא דשוקא,

עדיין לא הגיע יום השוק, ואין לחוכר תועלת בכמות גדולה של ירקות, הילכך שמין לו בדמים.

תא שמע: המקבל שדה מחבירו

לעבוד בה בחכירות,

והגיע

ה שנה

שביעית, שמין לו

לחוכר את מה שהשביחה השדה ונותנים לו, אלמא יש לו חלק בכל השבח ואף בקורת השקמה וקשה לרבא,

ותמהינן: הרי אם לא הגיעה תקופת החכירות לסיומה עדיין הוא חוכר של השדה ומדוע שמין לו את השבח, וכי

שביעית מי קא מפקעא ארעא

מיד הבעלים,

ומבארת הגמרא:

אלא אימא

הכי,

המקבל שדה מחבירו והגיע

שנת

יובל

שהשדה חוזרת בה לבעלים הראשונים וממילא הוא צריך לסיים את עבודתו משום שהבעלים הראשונים לא שכרוהו לעבוד בה,

שמין לו

את השבח שהשביחה השדה,

ושוב קשה על רבא דאמר אף בשבח שקמה אין לו, ובברייתא משמע ששמין לו את כל השבח ואף קורות שקמה בכלל.

ומקשינן:

ואכתי

מדוע אין החוכר ממשיך בעבודתו בשדה,

יובל מי מפקעא

את ה

קבלנות

שקיבל עליו לעבוד בשדה? והא נאמר והארץ לא תימכר לצמיתות, ודרשינן

"לצמיתות" אמר רחמנא,

למי שאילו לא היה יובל היתה השדה נצמתת לו. אבל חוכר, שמלכתחילה לא ירד אלא לעבודה בשדה, אין היובל מפקיע את חכירותו, ומדוע שמין לו את השבח כשהגיע היובל?

ומסקינן:

אלא אימא

הכי,

הלוקח,

שקנה

שדה מחבירו, והגיע

שנת ה

יובל

ועליו להחזיר את השדה לבעלים הראשונים,

שמין לו

את מה שהשביחה השדה בשנים שהיתה ביד הלוקח ונותנים לו,

ושמעינן מהכא, שאפילו אם קנאה הלוקח שנים מועטות קודם היובל, שמין לו את כל השבח שהשביחה השדה, ואפילו את שבח קורות השקמה, וקשה לרבא, דאמר אין לחוכר לשנים מועטות שבח של קורת השקמה.

וכי תימא הכי נמי,

הא דאמרינן

שמין לו,

מדובר

בירקא וסילקא,

וכגון שלא הגיע יום השוק כדאמרינן לעיל,

אי אפשר לומר כן! שהרי

סילקא וירקא ביובל, הפקירא הוא.

אלא לאו,

הא דקתני שמין לו,

שבח שקמה

קאמר, ודלא כרבא.

תרגמא אביי אליבא דרבא, שאני התם,

בלוקח לשנים מועטות ופגע בו יובל,

דאמר קרא

[ויקרא כה]

"ויצא ממכר בית",

ודרשינן,

ממכר חוזר,

זו הקרקע עצמה, אבל

שבח אינו חוזר.

הילכך יש לו זכות בשבח שקמה, אבל חוכר לשנים מועטות אין לו.

והוינן בה:

ונגמר מיניה,

מלוקח ביובל לחוכר לשנים מועטות, שאף הוא יטול בשבח השקמה!?

ומתרצינן:

התם

בלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג

זביני מעליא הוא,

וממילא השדה כולה עם השקמה שייכת ללוקח,

ו

בשעה שמגיע ה

יובל

עליו להחזיר את השדה משום

אפקעתא דמלכא,

הילכך השדה עצמה חוזרת לבעלים הראשונים, אבל על השבח לא היה אפקעתא דמלכא ושמין את כולו כולל שבח השקמה ללוקח,

מה שאין כן חוכר לשנים מועטות, אין השדה שלו אלא היא רק חכורה בידו, ומאחר שאין לו חלק בשקמה אם חכרה לפחות משבע שנים, אף בשבח השקמה אין לו, שלא ירד על דעת ליטול מהשקמה.

רב פפא קביל ארעא

בחכירות כדי

ל

זורעה

אספסתא,

ו

קדחו בה תאלי,

צמחו בה אילנות מאליהם, ומנעו מרב פפא לזרוע במקום גדילתם אספסתא.

כי קא מסתלק

כשהגיעה תקופת החכירות לסיומה,

אמר להו

רב פפא לבעלי השדה:

הבו לי

מעות כנגד ה

שבחא

שהשביחה השדה, כי בזמן חכירותי צמחו בה האילנות.

אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא

: לדבריך, שמגיע לחוכר את שבח האילנות שצמחו בשדה,

אלא מעתה,

הקונה אילן לאכילת פירותיו כמה שנים, אם צמח בשדה

דיקלא, ו

בתקופת החכירות

אלים,

התרחב,

הכי נמי דבעי מר שבחיה

שהרי הושבח ברשותו!?

הא ודאי שאין לו חלק במה שהנשביח הדקל ברשותו, כיוון שלא ירד על דעת כן. וגם כאן, אין לך חלק באילנות שצמחו בשדה בשעת חכירותך.

אמר ליה

רב פפא לרב שישא:

התם

בדיקלא ואלים, באמת

לאו אדעתא דהכי נחית

כדקאמרת, שהרי ירד על דעת לאכול פירות ושבח הדקל אינו חלק מהפירות. אבל

אנא, הכא, אדעתא דהכי נחיתנא

שאטול חלק במה שיצמח בשדה, ואם צמחו בה אילנות אטול את חלקי בהם.

והוינן בה,

כמאן

סבר רב פפא שיש לחוכר חלק בכל מה שצמח בשדה בהכרח?

כאביי, דאמר

החוכר שדה לפחות משבע שנים אין לו חלק בקורות שקמה.

אבל

בשבח שקמה יש לו,

והכא נמי יש לו זכות לקבל מעות כנגד האילנות שצמחו בזמן חכירותו, למרות שאת האילנות עצמם אינו יכול ליטול.

ודחינן:

אפילו תימא

דסבר רב פפא

כרבא,

שאין לחוכר לשנים מועטות חלק בשבח השקמה,

התם

דווקא אין לו חלק משום שלא הפריעו לו עצי השקמה לחרישתו ועבודתו בשדה ו

לית ליה פסידא

בגדילתם, מה שאין כן

הכא,

שצמחו לרב פפא אילנות בתוך שדה האספסתא ומנעו ממנו לזרוע במקומם אספסתא,

איכא פסידא

בגדילתם, ובשל כך סבר רב פפא שיש לו חלק בשבח האילנות.

אמר ליה

בעל השדה לרב פפא: לדבריך, שיש לך חלק באילנות משום שמנעו את זריעת האספסתא במקום גידולם, אם כן

מאי פסדתיך,

רק

ידא דאספסתא,

מה שהיה גודל במקום גדילת העצים,

שקול ידא דאספסתא וזיל,

ואין לך חלק באילנות, השוים הרבה יותר מדמי אספסתא.

אמר ליה

רב פפא: אילו לא צמחו אילנות בשדה,

אנא כורכמא רישקא רבאי,

הייתי זורע באותו מקום שצמחו האילנות כורכום שדמיו יקרים, וגדילת העצים מנעו ממני לזרוע את אותו כורכום.

אמר ליה

בעל השדה לרב פפא: בכך שאמרת שהית זורעה כורכומא דרישקא, ולא אמרת שהיית זורעה אילנות כדי לאכול את פירותיהם,

גלית אדעתך ד

רצונך היה לזרוע דבר שניתן

למשקל ואסתלוקי,

ולא אילנות שעושים פירות משנה לשנה, ואדעתא דהכי

עבדת

בשדה.

הילכך

שקל כורכמא רישקא,

עקור את העצים שגדלו כאילו היו כורכומא דרישקא,

וזיל,

ועכשיו

אין לך אלא דמי עצים בלבד.

רב ביבי בר אביי קביל ארעא

לעבוד בה בחכירות,

ואהדר ליה משוניתא,

הגביה את האדמה שבגבוליה כדי לסמן את גבול השדה.

קדחו ביה זרדתא,

צמחו שם אילנות.

כי קא מיסתלק, אמר להו רב ביבי לבעל השדה: הבו לי שבחאי

שצמחו בשדה אילנות בתקופת חכירותי!

אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי,

שאתה ממשפחת בית עלי, שהיא משפחה רעועה,

אמריתו מילי מולייתא,

דברים רעועים.

והרי

אפילו רב פפא,

שתבע לקבל את האילנות שצמחו בשעת חכירותו,

לא אמר

כן

אלא

מחמת

דאית ליה פסידא,

שמנעוהו האילנות מלזרוע אספסתא.

אבל

הכא, מאי פסידא אית לך

בכך שצמחו האילנות, ומאחר שלא נגרם לך הפסד, אין לך חלק בשבח האילנות שצמחו מאליהן.

רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא,

גנן, שדרכו להיות אריס לעולם ונוטל בסוף כל תקופה מחצה מהשבח שהשביחה השדה.

שכיב

אותו שתלא,

ושבק חמשה חתנוותא,

חתנים, ורצו חמשת החתנים להמשיך את עבודת אביהם בשדה,

אמר

רב יוסף,

עד האידנא

היה גנן א

חד. השתא

יהיו

חמשה,

ולא ניחא לי בכך.

משום ש

עד האידנא, לא הוו

כמה פועלים ש

סמכו אהדדי, ו

ממילא

לא מפסדו לי, השתא,

אם יהיו

חמשה

גננים,

סמכו

כל אחד

אהדדי,

שכל אחד יטיל את המלאכה על חבירו,

ומפסדו לי.

אמר להו: אי שקליתו שבחייכו

המגיע לכם עבור עבודת חותנכם השתלא שמת,

ומסתלקיתו, מוטב. ואי לא, מסליקנא לכו בלא שבחא.

דאמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא, ואיתימא רב נחמן: האי שתלא

שעבד בשדה

דשכיב, יורשים דיליה מסתלקין להו בלא שבחא.

ומסקינן: הא דאמר רב יוסף לאותם חתני השתלא, לא אמר כן אלא כדי לדחותם שלא יעבדו אצלו.

ו

באמת

לאו מילתא היא.

ההוא שתלא,

גנן,

דאמר להו

לבעל השדה קודם שהתחיל את עבודתו: אני אעבוד ואשביח את השדה, ו

אי מפסדינא,

אם יופסדו הפירות אפילו מקצתם,

מסלקנא,

אסתלק מעבודתי כשתלא. ונטע בשדה אילנות, חלקם השביחו וחלקם

אפסיד.

אמר רב יהודה

: הדין הוא ש

מסתלק

מעבודתו, ויוצא

בלא שבחא.

רב כהנא אמר: מסתלק

מעבודתו כשתלא כפי שהתחייב,

ושקיל שבחא.

ומודה רב כהנא, דאי אמר

השתלא קודם שהתחיל את עבודתו,

אי פסידנא מסתלקנא בלא שבחא, מסתלק בלא שבחא.

רבא אמר

: המתחייב לחבירו על מנת שאם יארע משהוא אין בכך כלום, אלא

אסמכתא היא,

הבטחה בעלמא אמר לו כדי שיסמוך על דבריו.

ואסמכתא לא קניא.

ו

פרכינן

לרבא: מאי שנא מהא דתנן

: המקבל שדה מחבירו והובירה, נעשית בורה, שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו, שכך כותב לו בשטר החכירות:

אם אוביר,

אעשנה בורה,

ולא אעביד,

שלא אעבדנה כראוי

אשלם במיטבא,

אלמא, המתחייב לחבירו בתנאי שאם יעשה כך וכך, עליו להתנהג כפי התחייבותו, ולא אמרינן אסמכתא היא ולא קניא.

ומתרצינן:

התם,

שקיבל שדה ועשאה בורה,

מאי דאפסיד משלם,

ואין בכך משום אסמכתא.

אבל

הכא,

שנתחייב השתלא להסתלק וגם שלא ליטול את השבח, יש בכך משום התחייבות נוספת על הנזק שגרם, והתחייבות כי האי, אסמכתא היא.

הילכך שמין את

מאי דאפסיד,

ו

מנכינן ליה

מחצי השבח שמגיע לו כדין שתלא, משום שהתחייב כך מלכתחילה ,

ואידך

הנותר

יהבינן ליה.

ומביאה הגמרא מעשה:

רוניא

[שם אדם],

שתלא דרבינא

הוה.

ואירע שחלק מהאילנות

אפסיד. סלקיה

רבינא לרוניא מעבודתו כשתלא.

אתא

רוניא

לקמיה דרבא: אמר ליה, חזי מר, מאי קא עביד לי,

מה עשה לי רבינא, שסילקני מעבודתי שלא כדין!

אמר ליה

רבא:

שפיר עביד!

אמר ליה

רוניא: ו

הא לא התרה בי!

אמר ליה

רבא: שתלא המתרשל במלאכתו,

לא צריכא להתרות

בו, לפי שכל זמן עבודתו, הוא כמותרה ועומד, שאם יתרשל יסולק מעבודתו.

רבא לטעמיה, דאמר רבא: מקרי דרדקי,

מלמד תינוקות המתרשל במלאכתו, הוי הפסד שאי אפשר לתקנו, משום שהתינוקות כבר נתרגלו בשיבושם .

וכן

שתלא,

גנן שהתרשל במלאכתו ונפסדו חלק מהאילנות ,

ו

טבחא,

שוחט שנתנבלה בהמה תחת ידו ,

ואומנא,

מוהל תינוקות ,