Baba Metziá 102b — el Talmud en español

ובא מעשה

זה

לפני רבן שמעון בן גמליאל

ולפני רבי יוסי ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור

, שהרי אמר שתי לשונות סותרות, ויש להסתפק אם לתפוס ולקבל את הלשון הראשון או את האחרון, על כן יעשו חלוקה וישלם לו על חצי מחודש העיבור.

גמרא:

ברישא, המשנה אומרת שלפעמים חודש העיבור שייך לשוכר, ולפעמים הוא שייך למשכיר. בסיפא, המשנה מביאה מעשה שפסקו רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי שיחלוקו את חודש העיבור.

ומקשינן: וכי מביאים

מעשה לסתור

את הדין האמור בתחילה! ומתרצינן:

חסורי מחסרא, והכי קתני

, [חסר קטע במשנה, וכך צריך להיות כתוב]:

ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב לחדש

-

יחלוקו

.

ומעשה נמי

[וכן היה מעשה]

בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו יחלוקו את חדש העיבור

.

לדעת רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי, אם נאמרו שתי לשונות הסותרות זו את זו, הרי זה ספק, אם לתפוס את הלשון האחרון ולומר שחזר בו מהראשון, או שיש לתפוס את הלשון הראשון, כיון שלא חזר בו במפורש . מפני הספק הדין הוא שחולקים.

ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים, אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, או שאין הלכה כמותו מטעמים שונים.

אמר רב: אי הואי התם

, [אילו הייתי בציפורי] והיו שואלים אותי,

הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר

, [הייתי נותן למשכיר את כל חודש העיבור], מפני שאני פוסק כבן ננס האומר: תפוס לשון אחרון בפרק בית כור , [בכבא בתרא קה א] ומכיון שאמר בסוף דבריו שהשכירות היא לחדשים, זכה המשכיר בחדש העיבור.

ומקשינן:

מאי קא משמע לן

[מה מחדש] רב? אם הוא מחדש שההלכה היא:

תפוס לשון אחרון, הא אמר רב חדא זימנא!

[הרי כבר אמר רב דבר זה!]

דאמר רב הונא אמרי בי רב

[אמרו תלמידי רב משמו]: המוכר חפץ לחבירו, ואמר: הריני מוכרו ב

אסתירא

[סלע מדינה]

מאה מעי

[מאה פרוטות] ונתרצה הלוקח וקנה את החפץ, חייב לשלם

מאה מעי

, אף על פי שבתחילה אמר אסתירא שהיא מטבע השוה תשעים ושש פרוטות , אנו תופסים את הלשון האחרון. וכן אם מכר לו ב

מאה מעי אסתירא

חייב לו

אסתירא

מטעם זה.

ומתרצינן: מדברי רב אלו, אין הוכחה שאומרים תפוס לשון אחרון כשהלשונות סותרות זו את זו, שכן

אי מהתם, הוה אמינא

[הייתי חושב] שהלשון האחרון

פרושי קא מפרש

את הלשון הראשון, וכשאמר "אסתירא מאה מעי" כוונתו לסלע גדול השוה מאה פרוטות ולא לסלע הרגיל. וכן כשאמר "מאה מעי אסתירא" כוונתו למאה פרוטות רעות שאינם שוות אלא אסתירא.

קמשמע לן

רב, שהדין עם המשכיר במרחץ דציפורי משום תפוס לשון אחרון .

ושמואל אמר

: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שהדבר מוטל בספק אם תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון, ואמנם בספק ממון, הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ובמשנה, שהדין הוא שיחלוקו,

בבא

לדין

באמצע החדש

השלש עשרה

עסקינן

, שאז נולדות מהספק שתי שאלות:

א. האם יש לשוכר זכות לגור בבית בחצי החודש הבא?

ב. האם השוכר חייב לשלם על חצי החדש שדר בבית?

התשובה על השאלה הראשונה היא, שהמשכיר יכול להוציא את השוכר מביתו מן הספק, כי הוא מוחזק בבית, שקרקע בחזקת בעליה עומדת ולא בחזקת היושב בה.

לעומת זאת, התשובה על השאלה השניה היא, שאין השוכר חייב לשלם על החצי החודש שכבר גר בבית, כי הוא המוחזק במעות .

לכן הדין הוא שיחלוקו, על חצי החודש שכבר גר בבית - לא ישלם, ועל החצי החודש שיבוא - חייב לשלם, לפי שהמשכיר יכול להוציאו מהבית מכאן ולהבא אם לא ישלם לו.

אבל בא

לדין

בתחילת חדש, כוליה למשכיר

, לפי שהמשכיר יכול לסלקו מהבית אם לא ישלם לו.

ואם

בא

לדין

בסוף חדש, כוליה לשוכר

, ואין יכול לתבוע שכר על הזמן שכבר דר השוכר בבית.

ומקשה הגמרא סתירה בדברי דשמואל:

מי אמר שמואל: לא אמרינן תפוס לשון אחרון

, אלא יש ספק בדבר.

והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו

: המוכר לחבירו תבואה, ואמר לו:

כור

[שלשים סאים]

בשלשים

סלעים

אני מוכר לך, יכול

המוכר

לחזור בו אפילו בסאה אחרונה

, שכיון שעדיין לא משך הקונה את הסאה האחרונה, עדיין לא קנה כלום, שכל הכור הוא מקח אחד , ואין יכול לקנות מקצתו .

ואם אמר המוכר:

כור בשלשים

סלעים,

סאה בסלע אני מוכר לך

, ומשך הלוקח מקצת מהתבואה,

ראשון ראשון קנה

, ולא יכול המוכר לחזור בו מאותם סאים שכבר משכן הלוקח, מפני שבסוף דבריו אמר המוכר שכל סאה תהיה נמכרת בנפרד.

ומדברי שמואל הללו מוכח שסובר תפוס לשון אחרון, שאמר "סאה בסלע", ואין לתפוס לשון ראשון שאמר "כור בשלשים", והרי זה סותר לדברי שמואל שפוסק כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו! ומתרצינן: שמואל סובר תפוס לשון אחרון רק מחמת ספק, ויש להסביר לפי זה את כל מה שאמר.

התם

במשנה שלנו,

טעמא מאי

[מה הסיבה] שחולקים?

משום דתפיס

השוכר את המעות, והמשכיר תופס את הבית, ומספק איזה לשון יש לתפוס, מעמידים ממון על חזקתו.

הכא

במוכר תבואה

נמי קא תפיס

הקונה את הסאים שמשך, ומספק שמא אומרים תפוס לשון אחרון, מעמידים אותם בחזקתו, שבמטלטלין התפוס בהם הוא המוחזק בהם שלא כבקרקעות. ולעולם אין תופסים לשון אחרון בתורת ודאי .

ורב נחמן אמר

: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי, אלא

קרקע בחזקת בעליה קיימת

, והמשכיר זוכה בחודש העיבור אפילו אם בא בסוף החודש לדין.

ותמהה הגמרא:

מאי קא משמע לן

רב נחמן? שאומרים

תפוס לשון אחרון

בתורת ודאי,

היינו דרב!

[אלו הם דברי רב!]

ומבארת הגמרא: רב נחמן סובר, שהדין עם המשכיר

אף על גב דאפיך מיפך

[אפילו שהפך], ואמר בתחילה דינר זהב לחודש, ולבסוף אמר שני עשר זהובים לשנה, שאז לפי רב הדין עם השוכר משום תפוס לשון אחרון, ולפי רב נחמן הדין עם המשכיר .

רב נחמן סובר כשמואל, שיש ספק אם לתפוס לשון ראשון או אחרון ובממון המוטל בספק, הדין הוא, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

אמנם בזה נחלקו שמואל ורב נחמן, שמואל סובר, שאם באו לדין בסוף החודש, הדין עם השוכר לפי שהוא מוחזק במעות, ורב נחמן סובר שאין חשיבות לזמן שבאו לבית הדין.

לדעת רב נחמן, כיון שהספק עצמו - האם השוכר זכאי לדור בבית חודש נוסף - מתעורר בתחילת החודש, אז כבר הוכרע הדין לטובת המשכיר מפני שקרקע בחזקת בעליה קיימת. נמצא שהשוכר דר בחודש הזה בבית המשכיר שלא הושכר לו, וחייב לשלם על כך .

לדעת רב נחמן, רבן שמעון בן גמליאל סובר שיחלוקו בין בבא בתחילת החודש או באמצע החודש או בסוף החודש, והוא סובר כסומכוס שממון המוטל בספק חולקים , ולדעת רבנן דסומכוס לעולם חודש העיבור שייך למשכיר.

עתה, מביאה הגמרא בעיה, כשיש דין ודברים בין המשכיר והשוכר על תשלום השכירות.

בעו מיניה מרבי ינאי

: משכיר ושוכר שבאו לבית דין,

שוכר אמר: נתתי

את דמי השכירות.

ומשכיר אומר: לא נטלתי

ממך שכר.

על מי

מהם

להביא ראיה

לטענתו? ודנה הגמרא:

אימת

[מתי] באו לדין?

אי

באו

בתוך זמנו

לפני שנגמרו ימי השכירות, וזמן הפרעון עדיין לא הגיע, שכן אין שכירות משתלמת אלא לבסוף?

הרי

תנינא

במשנה, שהשוכר צריך להביא ראיה ששלם במקרה זה, ואין מקום לבעיה!

אי לאחר זמנו

באו לבית דין?

הרי

תנינא

במשנה גם את זה, שאז המשכיר צריך להביא ראיה לטענתו!

ומביאה הגמרא את דברי המשנה במסכת בכורות,

דתנן

:

מת האב

שנולד לו בן בכור

בתוך שלשים יום

ללידת בנו, הרי הבן

בחזקת שלא נפדה

, וחייב לפדות עצמו כשיגדל ,

עד שיביא ראיה שנפדה

על ידי אביו , ונפטר מחיובו.

ואם מת האב

לאחר שלשים יום

מלידת בנו, הרי הבן

בחזקת שנפדה

, ופטור מלפדות את עצמו כשיגדיל,

עד שיאמרו לו

: ידוע לנו שלא פדאך אביך, כי אמר לנו לפני מותו

שלא נפדה

בנו, ואז חייב לפדות את עצמו. [בכורות מט א]

ממשנה זו יש ללמוד על תשלום שכר דירה, שלפני שהגיע זמן הפרעון, יש להניח שלא פרע , ואחר הזמן יש להניח שפרע, אלא אם כן הוכח לא כך.

ומפרשינן לבעיא:

לא צריכא

אלא כשבאו לדין

ביומא דמשלם זמניה

[ביום האחרון של השכירות], והשוכר טוען שפרע באותו יום.

מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא?

[האם אדם עשוי לפרוע ביום האחרון, או לא] ודרך אדם לפרוע רק למחרת היום האחרון?

אמר להו רבי יוחנן: תניתוה,

שנינו במשנה פתרון בעיה זו.