Baba Kama 85a — el Talmud en español

והכא

ב"כלל" ו"פרט" המרוחקים זה מזה

אם יש בכתוב הפסק בין ה"כלל" לבין ה"פרט"

קמפלגי

רבי ובן עזאי:

רבי סבר

: כלל ופרט המרוחקים זה מזה,

אין דנין אותו בכלל ופרט,

לפיכך, אין ה"פרט" מפרש את ה"כלל" לומר: "אין בכלל אלא מה שבפרט", והרי זה כאילו נאמר "כלל" בלא "פרט", והכל בכלל.

והכא נמי, "כויה" - "כלל" היא, שהרי הכל במשמע, בין כויה שיש בה חבורה, בין שאין בה חבורה, ו"חבורה" - "פרט" היא, ואם היתה "חבורה" סמוכה במקרא ל"כויה", היינו אומרים: "אין בכלל אלא מה שבפרט", אך היות ו"פצע תחת פצע" מפסיק בין "כויה" ל"חבורה" על כן אין דנים כאן במידת "כלל ופרט", אלא הרי הוא כמו שנאמר "כלל" בלבד, והכל בכלל.

ובן עזאי סבר

: כלל ופרט המרוחקים זה מזה,

דנין אותו בכלל ופרט,

לפיכך ה"פרט"

\- "חבורה" הוא פירושו של "כלל", ואין חיוב תשלומין על כויה אלא כאשר יש עמה חבורה.

וכי תימא

[אם תשאל]:

"חבורה" לרבי למה לי!?

הרי לדבריך אינה באה לפרש "כויה" שנאמרה בכתוב תחילה!?

יש לומר: "חבורה" באה

ל

חייבו

דמים יתירים.

שלא תאמר: כויה שיש עמה חבורה, הרי היא ככויה שאין עמה חבורה, ואינו משלם אלא צער. קא משמע לן: כויה שיש עמה חבורה משלם הוא בנוסף לצער

הכויה

גם על החבורה. שנינו במשנה: צער כו'

אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול

להיות מצטער כך

.

ומתמהינן:

צער

שהוא

במקום נזק

, כגון, שקטע לו את ידו ושילם לו את היד, על פי מה שנפחת ערכו כעבד הנמכר בשוק,

היכי שיימינן

[כיצד משערים] את הצער בפני עצמו!?

אמר

[פירש]

אבוה דשמואל: אומדין כמה

ממון

אדם רוצה ליטול

בכדי שיסכים

לקטוע לו

את

ידו

.

ומתמהינן: אם מתרצה הוא

לקטוע לו ידו, לא צער לחודיה

[בלבד]

הוא

, ד

הא כולהו חמשה דברים איכא,

אם כן אינך יכול לאמוד את הצער בפני עצמו!?

ועוד,

וכי

בשופטני

[שוטים]

עסקינן

, ומי יסכים לקטוע את ידו, בעד כל הון!?

ומפרשינן:

אלא

, אומדים עבור כמה ממון אדם מתרצה

לקטוע

[שיקטעו לו] את

ידו הקטועה

ומחוברת עדיין בגידים צמותים, שאינה ראויה למלאכה, נמצא שאין כאן "נזק" אלא "צער".

ומקשינן: אכתי לא ניחא, דהא לקטוע

ידו הקטועה נמי, לא צער לחודיה איכא

, ד

הא

גם

צער ו

גם

בושת איכא, ד

הא

כסיפא ליה

מילתא

[הוא מתבייש בדבר]

למשקל

[ליטול]

מבשרו למשדייה

[להשליכו]

לכלבים!?

ומפרשינן:

אלא

הכי קאמר אבוה דשמואל:

אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות, בין סם לסייף.

[אדם שהמלך העניש אותו שיקטעו לו את ידו בסם שאין צער כלל בקציצת היד, עבור כמה ממון הוא יסכים שיקצצו לו את היד בסייף.]

אמרי

[תמהו] בני הישיבה:

הכא

[באופן זה]

נמי לא שקיל

[לא יקח]

ומצער נפשיה

, והרי אין אדם מוכן לצער את עצמו כל כך עבור כל ממון שבעולם!? ועוד, הרי אי אפשר לתבוע את החובל לשלם סכום כה גדול, כי אי אפשר להשוות את ערכו של הצער שכבר היה, עם הסכום הגדול שאדם ידרוש כדי להסכים לסבול!? ומסקינן:

אלא, אומדין כמה אדם רוצה ליתן, לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם.

[אדם שהמלך גזר לקטוע את ידו בסייף, כמה ממון הוא מוכן לשלם לשליח המלך כדי שיקטע את ידו בסם בלא כאב במקום בסייף.] ומתמהינן:

האי

"ליטול", "ליתן" מבעי ליה!?

כלומר, אמאי קאמרינן: כמה אדם רוצה "ליטול". כדי להצטער כך, הרי לדבריך משערים. כמה ממון אדם מוכן "לתת" כדי לא להצטער!?

אמר

[פירש]

רב הונא בריה דרב יהושע: ליטול זה

[הניזק]

מזה

[מן החובל]

מה שנתן זה

[מה שהיה הנחבל מוכן לשלם לשליח המלך, כדי שלא יצטער].

שנינו במשנה:

ריפוי

-

הכהו חייב לרפאותו.

עלו בו צמחים, אם מחמת המכה - חייב, שלא מחמת המכה - פטור; חייתה ונסתרה, חייתה ונסתרה - חייב לרפאותו. חייתה כל צורכה - אינו חייב לרפאותו.

תנו רבנן: עלו בו צמחים

[אבעבועות, מוגלה] אם

מחמת המכה

עלו בו, אף על פי שנתרפאה המכה

ונסתרה המכה

[חזרה לקדמותה]

חייב לרפאותו

ו

גם

חייב ליתן

לו דמי שבתו,

אם נפל למשכב מחמת הצמחים.

עלו בו צמחים

שלא מחמת המכה, אינו חייב לרפאותו, ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו,

ולקמיה מפרש ד"שלא מחמת המכה", היינו שעבר על דברי הרופא ומחמת כן עלו בו צמחים.

רבי יהודה אומר: אף

אם עלו בו

מחמת המכה, חייב

הוא

לרפאותו, ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו,

ולקמן מפרשינן פלוגתייהו.

וחכמים אומרים: שבתו ורפואתו

חייב הכתוב והקישן זה לזה. ועל כן,

כל שחייב בשבת חייב בריפוי, ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי.

לפיכך, היות ואינו חייב בשבת, למרות שעלו בו מחמת המכה וכדעת רבי יהודה, אף בריפוי אינו חייב.

שואלת הגמרא:

במאי קא מיפלגי

תנא קמא ורבי יהודה!?

אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי

[מצאתי תלמידים בבית המדרש שישבו ופירשו את המחלוקת כך]:

הכא, במכה ניתנה לאגד קמיפלגי,

האם רשאי הנחבל לאגוד את המכה ולעטוף אותה כדי שלא יסבול מן הצינה, למרות שעל ידי תחבושת זו מתחמם מקום המכה ומחמת כן עולים בו "צמחים".

רבנן

[תנא קמא]

סברי: מכה ניתנה לאגד,

כלומר יש לנחבל רשות לחבוש את מכתו. לפיכך, אם עלו בו צמחים כתוצאה מהחבישה, הרי אלו צמחים הבאים מחמת המכה, וחייב לשלם לו את רפואתו ואת שבתו.

ורבי יהודה סבר: מכה לא ניתנה לאגד

ואין הנחבל רשאי לחבוש את מכתו מפני הצינה, ואף על פי כן

ריפוי דתנא ביה קרא.

[ששנה בו הכתוב] וכפל את לשונו: "ורפא ירפא"

מיחייב

לשלם לו - מגזירת הכתוב.

שבת דלא תנא ביה קרא,

שהרי נאמר: "רק שבתו יתן"

לא מיחייב.

ולדעת חכמים: כיון שאינו חייב בשבת, אינו חייב בריפוי, ולהלן מפרש מאי דרשי במאי דתנא ביה קרא בריפוי.

ואמינא להו אנא

[רבה אמר לרבנן דיתבי בבי רב]:

אי מכה לא ניתנה

כלל

לאגד, ריפוי נמי לא מיחייב

כי לא יתכן שהנחבל ינהג בדרך שכלל אינה מקובלת, ויוכל לתבוע רפואתו ושבתו מן החובל.

אלא

כך תתפרש מחלוקתם:

דכולי עלמא

סברי:

מכה ניתנה לאגד, ולא ניתנה לאגד יתירה,

[אגד מהודק ביותר], והכא במאי עסקינן כאשר הנחבל אגד את המכה ב"אגד יתירה" להנאתו, ועל ידי כך עלו בו הצמחים ונפל למשכב.

ובהא קמיפלגי:

רבי יהודה סבר: כיון דלא ניתנה לאגד יתירה,

אם כן, צמחים אלו באו בפשיעתו של ניזק, ומצד הסברא יש לומר שלא יתחייב החובל לא ברפואתו ולא בשבתו.

ומכל מקום,

ריפוי דתנא ביה קרא

-

מיחייב

לשלם, אבל

שבת דלא תנא ביה קרא

-

לא מיחייב.

ורבנן

[תנא קמא]

סברי: כיון דתנא ביה קרא בריפוי,

ומחוייב הוא לרפאותו אף כשנתן אגד יתירה, אם כן

אשבת

[על שבתו]

נמי מיחייב ד

הא

איתקש

שבת

לריפוי.

ורבי יהודה סבר

: על

שבת לא מיחייב,

היות

דמעטיה רחמנא

ואמרה

"רק

שבתו יתן", והאי "רק" מיעוטא הוא - לפטור את החובל מתשלום דמי שבתו, אם הנחבל חבש את עצמו ב"אגד יתירה".

ורבנן

סברי: מה שאמר הכתוב

"רק", ל

עלו בו צמחים

שלא מחמת המכה, הוא דאתא

[בא] ללמד, אבל בעלו בו צמחים מחמת אגד יתירה, לא מעטיה רחמנא, ויש לחייבו בהיקשא דריפוי, וריפוי הא תנא ביה קרא לחייבו אף על פי שחבש את המכה באגד יתירה.

ומקשינן:

ולרבנן בתראי

["חכמים" דברייתא]

דאמרי

: ריפוי הוקש לשבת, ו

כל שחייב בשבת חייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי,

ובאגד יתירה פטור הוא בין משבת בין מריפוי,

ריפוי דתנא ביה קרא למה לי,

הא לא איצטריך לאגד יתירה!?

ומשנינן:

מיבעי ליה

כפילות לשון הכתוב

לכדתנא דבי רבי ישמעאל.

דתניא

בברייתא:

דבי רבי ישמעאל אומר

: מדוע כפל הכתוב ואמר:

"ורפא ירפא"

ולא היה די לו לומר "וירפא"?

אלא יש ללמוד

מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות,

בין במכה הבאה בידי אדם, בין במכה הבאה בידי שמים, ואין אנו אומרים: אם משמים הביאוהו לידי חולי גזירת המלך היא ואסור לרופא לסתור אותה, אלא רשות ניתנה לרפאות כל חולי.

תנו רבנן: מנין שאם עלו בו "צמחים" מחמת המכה,

לאחר שנתרפאה המכה,

ונסתרה המכה

[חזרה לקדמותה],

שחייב

לרפאותו וחייב ליתן לו שבתו?

תלמוד לומר: "רק שבתו יתן ורפא ירפא"

וממה שכפל הכתוב את לשונו אנו למדים לחייבו, אף על פי שכבר חיתה המכה, היות וה"צמחים" שבאו מחמת המכה הם שגרמו לכך שחזרה המכה ונסתרה.

יכול

[האם יכול אתה ללמוד מכאן]:

אפילו

אם עלו בו צמחים

שלא מחמת המכה?

תלמוד לומר: "רק"

מיעוט הוא, שאינו חייב אלא אם עלו בו מחמת המכה.

רבי יוסי בר יהודה אומר: אף

אם עלו

מחמת המכה פטור

הוא, ודבר זה אנו למדים ממה

שנאמר "רק".

בביאור דברי רבי יוסי בר יהודה נחלקו אמוראים:

איכא דאמרי

[יש אומרים]

אף

אם עלו בו

מחמת המכה פטור

הוא

לגמרי כ

דעת

רבנן בתראי

שלמדו בהיקש ריפוי משבת: כל שפטור משבת פטור מריפוי.

ואיכא דאמרי

: לא אמר רבי יוסי בן רבי יהודה:

אף מחמת המכה פטור

אלא

משבת,

שהרי נאמר "רק שבתו יתן"

וחייב

הוא

בריפוי

שהרי שנה בו הכתוב "ורפא ירפא".

ו

כמאן

סובר רבי יוסי בר יהודה?

כאבוה

[כאביו] רבי יהודה, דאמר לענין אגד יתירה: בריפוי הוא חייב ולא בשבת.

אמר מר

בברייתא דלעיל:

יכול י

הא חייב

אפילו

אם עלו בו צמחים

שלא מחמת המכה? תלמוד לומר: "רק"

שבתו יתן, קא סלקא דעתין, הכא במאי עסקינן, כשנתרפאה המכה לגמרי, ואחר כך באו צמחים מאליהם.

ומתמהינן:

שלא מחמת המכה בעי קרא!?

פשיטא דאין החובל חייב לשלם ריפוי ושבת שלא באו כתוצאה מהחבלה שלו!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה:

מאי שלא מחמת המכה

דבעי קרא למיפטריה,

כדתניא

בברייתא:

הרי שעבר

הנחבל

על דברי הרופא,

ואכל דבש או כל מיני מתיקה

למרות שהרופא הזהירו שלא יאכל

מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין הן למכה,

והעל

ת

ה מכתו גרגותני

מחמת מה שאכל,

יכול יהא

החובל

חייב לרפאותו

[כי אף על פי שלא שמר הנחבל על עצמו, להמנע מאכילת דברי מתיקה, מכל מקום אין כאן פשיעה גמורה, וסלקא דעתין שיהא החובל חייב לרפאותו. ]

תלמוד לומר: "רק

שבתו יתן ורפא ירפא", מיעט הכתוב שלא יתחייב בשבתו ורפואתו אף בפשיעה מועטת זו שעבר על דברי הרופא.

ו

מאי "גרגותני"

שאמרה הברייתא?

אמר

[פירש]

אביי: נאתא כריכתא

["בשר מת" שישנו אצל אדם חי].

ומאי אסותיה

[כיצד מרפאים אותו] על ידי

אהלא

[שם של עשב ]

וקירא

[שעוה]

וקלבא

[שרף שנוטף מן העץ ].

ואי אמר ליה

חובל לנחבל: "אינני רוצה שתתרפא על ידי רופא אחר שיטול דמים מרובים אלא

אסייך אנא

" [אני ארפא אותך] מצי

אמר ליה

[יכול הנחבל לומר לו]:

דמית עלי כאריא ארבא"

[כאריה אורב] כלומר, היות ואתה חבלת בי, אם תטפל בי לרפאות אותי, הרי זה כאילו מטפל בי אריה שאורב להכות ולטרוף, ואין אדם מתרפא בכך, כי צריך שיהיה לחולה נחת רוח מן הרופא.

ואי אמר ליה

מזיק:

"מייתינא אסיא דמגן במגן"

[אביא לך קרוב משפחה שלי שיטפל וירפא אותך ללא תשלום].

מצי

אמר ליה

ניזק: "אינני מוכן להתרפאות ממנו כי

אסיא דמגן במגן מגן שוה".

[רופא שמרפא בחינם, רפואתו "חינם" היא, כלומר אין לה ערך.] שמא יתן לו רפואות שאינן מועילות, כי אין לבו ומחשבתו לדקדק בעיקר צורך החולה, היות ואינו מצפה לקבל שכר.

ואי אמר

מזיק:

"מייתינא לך אסיא רחיקא"

[אביא לך רופא שמתגורר בריחוק מקום] והוא ירפא אותך במחיר נמוך משאר רופאים.

מצי

אמר ליה

ניזק: אי אפשר לסמוך על

אסיא רחיקא

כי

עינא עוירא,

אפשר שהוא יסמא את עינו של מי שהוא מטפל בו, ואינו חושש, היות והוא עתיד לילך לדרכו.

ואי אמר ליה היאך

[ניזק]: "

הב לי לדידי

דמי רפואתי,

ואנא מסינא נפשאי

". [אני ארפא את עצמי.]

מצי

אמר ליה

חובל: אינני מסכים, כי חושש אני שמא

פשעת בנפשך

ולא תטפל בחבלתך כראוי

ושקלת מינאי טפי

[תדרוש ממני תשלום מרובה] יותר ממה שרופא אחר היה נוטל.

ואי אמר ליה

נחבל: "

קוץ לי מקץ

[נקצוץ מראש את סכום הריפוי] ואם אפשע ולא אטפל בעצמי כראוי, לא תצטרך לשלם את ההפרש.

מצי

אמר ליה

חובל:

כל שכן

[אדרבה]

דפשעת בנפשך

מחמת חימוד הממון ולא תטפל בעצמך כראוי,

ו

אז

קרו לי

כל רואי המכה:

"שור המזיק".

תנא

בברייתא:

וכולן

[שבת ריפוי בושת וצער]

משתלמין

לניזק אף

במקום

שבלאו הכי משלם על ה

נזק

שהוא עשה. שואלת הגמרא:

מנ

א

הני מילי.

אמר

[פירש]

רב זביד משמיה דרבא: אמר קרא

[שמות כא כה]

"פצע תחת פצע"

ומקרא יתר הוא ללמדינו

ליתן צער

אף

במקום נזק.

ומתמהינן:

האי

קרא "דפצע תחת פצע"

מבעי ליה.