Baba Kama 84a — el Talmud en español

קטן

[ננס]

שהרג את הגדול, וגדול שהרג את הקטן,

הרי אינם שוים, ו

היכי קטלינן ליה

, הרי

התורה אמרה

: [ויקרא כד כב]

"משפט אחד יהיה לכם"

-

משפט השוה לכולכם!?

אלא

על כרחך אתה צריך לומר: אין הולכים אחרי "גדול" ו"קטן" בגוף, אלא אומרים:

נשמה שקיל מיניה, נשמה אמר רחמנא

ד

נשקול מיניה

שנאמר [שמות כא כג]: "ונתתה נפש תחת נפש".

הכי נמי

אמרינן לענין "עין תחת עין":

נהורא שקיל מיניה נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה

, ואין מכאן ראיה לומר: עין תחת עין - ממון.

ב.

תניא אידך

[בברייתא אחרת]:

רבי שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין"

-

ממון.

ואל תתמה ותאמר:

אתה אומר ממון

, מנין לך!?

או

[אולי]

אינו אלא עין ממש!?

כי מעצמך אתה אומר

הרי שהיה

החובל

סומא, וסימא

את עין חבירו: הרי שהיה החובל

קיטע,

[בידו]

וקיטע

את חבירו; הרי שהיה

חיגר

[ברגלו],

וחיגר

את חבירו,

היאך

אני מקיים ב

מקרה

זה "עין תחת עין"!?

אלא על כרחך אתה אומר: "עין תחת עין"

\- ממון.

ואם תאמר: לעולם "עין תחת עין" - ממש, כאשר אפשר לסמא את עינו, אבל סומא שסימא ישלם ממון.

כך אי אפשר לומר, כי לדבריך, דינו של החובל משתנה מאדם לאדם,

ו

הרי

התורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם"

-

משפט השוה לכולכם.

ובעל כרחך אתה אומר: "עין תחת עין" - ממון, בכל אדם.

אמרי

[שאלו] בני הישיבה:

ומאי קושיא

היא זו!?

דלמא

, לעולם "עין תחת עין" - ממש ו

היכא דאפשר

לקיים בו את המקרא כפשוטו,

אפשר

, ומסמאים את עינו, ו

היכא דלא אפשר

לסמא את עינו

לא אפשר, ופטרינן ליה

לגמרי!?

א. אדם ההורג את ה"טריפה" [כגון אדם שניקב הושט שלו או קרום המוח] פטור ממיתה, כי הנרצח הוא "גברא קטילא" [נחשב כמת] ואי אפשר לחייב על הריגתו.

ב. "עדות שאי אתה יכול להזימה" כלומר כל עדות שאי אפשר להזים את העדים ולהענישם - אינה עדות.

ג. "טריפה" שהרג בפני עדים, אין מחייבים אותו מיתה, כי עדותם של עדים אלו היא "עדות שאי אתה יכול להזימה", שאם תקבל את העדות על מנת להרוג את הרוצח שהוא טריפה, ואחר כך יוזמו העדים, הרי לא נהרוג את העדים, משום "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" [דברים יט יט] כי הם זממו להרוג "גברא קטילא" בלבד.

והיות שאי אפשר להעניש את העדים אם תוזם עדותם, ממילא מעיקרא אי אפשר לקבל את עדותם, ונמצא שטריפה שהרג פטור.

דאי לא תימא הכי

[היכא דלא אפשר, לא אפשר] ותאמר: אי אפשר לפטור אותו לגמרי, ולענין חבלה - בעל כרחך ממון הוא משלם.

איך תתקיים סברתך לענין רציחה, באדם

"טריפה" שהרג את השלם,

שהרי התורה אמרה [שמות כא יב]: "מכה איש ומת - מות יומת", ואת הטריפה אי אפשר להרוג, כי הוא "גברא קטילא", ועדות שמעידים עליו "עדות שאי אתה יכול להזימה" היא, ואינה עדות? ו

מאי עבדינן ליה!?

אלא

על כרחך, אמרינן:

היכא דאפשר

לקיים את דין התורה -

אפשר,

ו

היכא דלא אפשר

-

לא אפשר, ופטרינן ליה

לגמרי.

והכי נמי בסומא שסימא, פטרינן ליה לגמרי, ואין מכאן ראיה לומר: "עין תחת עין" - ממון.

ג.

דבי רבי ישמעאל תנא

[בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנו ברייתא]: "עין תחת עין"

\- ממון, כי

אמר קרא

[ויקרא כד כ]: "כאשר יתן מום באדם,

כן ינתן בו", ואין

"נתינה"

האמורה כאן נתינת מום

אלא ממון.

ומקשינן:

אלא מעתה

, אם כדבריך, שאתה אומר "נתינה" - נתינת ממון היא, מה שאמרה תורה ברישא דקרא:

"כאשר יתן מום באדם" הכי נמי ד

נתינת

ממון הוא!?

הרי פשיטא שלשון "נתינה" דרישא מתפרשת על החבלה, אם כן גם "נתינה" דסיפא יש לפרש כך, ומנא לן לפרשה בלשון נתינת ממון!?

אמרי

[פירשו] בני הישיבה:

דבי רבי ישמעאל

לאו ממשמעות לשון נתינה למדו, אלא

קרא יתירא דרשי

[מיתור המקרא למדו לדרוש כך].

כי

מכדי

[הרי]

כתיב

[שם יט]:

"ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו"

ולמדנו מכאן את עונשו של החובל בחבירו.

"כן ינתן בו"

שנאמר בפסוק שלאחריו

למה לי,

ומאי קא משמע לן!?

שמע מינה

אין נתינה האמורה כאן נתינת מום, אלא חיוב

ממון

שמחייבים אותו הדיינים.

ומקשינן: אם מקרא יתר אתה דורש, רישא דקרא

"כאשר יתן מום באדם" למה לי

ומאי אתא לאשמועינן!?

ומשנינן:

איידי

[אגב]

דבעי מיכתב

סיפא

"כן ינתן בו"

למידרש מיניה לתשלומי ממון,

כתב נמי "כאשר יתן מום באדם".

ד.

דבי רבי חייא תנא

[בבית מדרשו של רבי חייא שנו ברייתא]:

אמר קרא

לענין "עד זומם": "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" וגו' "ולא תחוס עינך" וגו' "עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל". [דברים יט יט, כא]

ודרשינן:

"יד ביד"

היינו

דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו

-

ממון.

כלומר מה ששינה הכתוב ולא אמר "יד תחת יד", בא ללמדינו שיתן לו ממון שהוא דבר העובר מיד ליד, וכשם שבעד זומם "עין בעין" - ממון, כך בחובל "עין תחת עין" - ממון.

ומתמהינן:

אלא מעתה,

אם כדבריך, שאתה אומר "יד ביד" שינוי לשון הוא, ולדרשא הוא בא,

"רגל ברגל"

שאמר הכתוב

נמי הכי הוא

כלומר, וכי גם שינוי זה בא לדרשא!?

אמרי

[פירשו] בני הישיבה:

דבי רבי חייא קרא יתירא קא דרשי

כלומר, לא ממשמעות הלשון בלבד למדו, אלא מיתור לשון המקרא.

כי

מכדי

[הרי]

כתיב

לעיל מיניה

"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"

הרי שמענישים אותו באותו עונש שהוא זמם לגרום למי שהוא העיד עליו.

ו

אי סלקא דעתך

"עין בעין" - ממש "יד ביד" -

ממש, "יד ביד" למה לי,

כי מה היה המקרא חסר, פשיטא שאם העיד לקצוץ את ידו והוזם, שקוצצים את ידו!?

אלא לאו

שמעת מינה

לדרשא בא הכתוב, ללמדנו דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו -

ממון.

ומתמהינן: אכתי

"רגל ברגל" למה לי,

ומה בא הכתוב ללמדינו!?

ומשנינן:

איידי דכתיב "יד ביד"

לדרשא,

כתב נמי "רגל ברגל".

עתה מביאה הגמרא, כמה דרשות של אמוראים ש"עין תחת עין" - ממון:

א.

אביי אומר: אתיא

כלומר יש להביא מקור ש"עין תחת עין" - ממון

מ

הא

דתני דבי חזקיה

:

דתנא דבי חזקיה

: כתיב [שמות כא כג - כד]: "ונתתה נפש תחת נפש, עין תחת עין". ודרשינן:

עין

בלבד

תחת עין. נפש

בלבד

תחת נפש, ולא

-

נפש ועין תחת עין,

כלומר, שלא תדון להעניש אותו באופן שיתכן ותיטול ממנו את עינו וגם את נפשו תחת העין שהוא חבל.

ואי סלקא דעתך

"עין תחת עין" -

ממש

הרי

זימנין דמשכחת לה

[יתכן שלפעמים יקרה] שתיטול ממנו

עין ונפש תחת עין.

וכיצד יתכן הדבר? באופן

דבהדי דעויר ליה

[תוך כדי ששליח בית דין מסמא את עינו]

נפקא ליה נשמתיה

[תצא נפשו וימות].

ומתמהינן: מה ראיה היא זו,

ומאי קושיא!?

דלמא

לעולם "עין תחת עין" - ממש, אלא ד

מימד אמדינן ליה

מתחילה,

אי

אמדינן ליה ד

מצי מקבל

[אם אמדנו אותו שיכול הוא לקבל] את חבלת העין בלא שימות,

עבדינן

ומסמאים את עינו.

ואי לא מצי מקבל,

ויש חשש שימות תוך כדי שיסמאו את עיניו -

לא עבדינן

ופטור הוא לגמרי.

ואי אמדינן דמצי מקבל

את החבלה בלא שימות,

ועבדינן ביה

[סימאנו את עינו]

ו

אף על פי כן

נפק רוחיה

בזמן החבלה,

אי מיית לימות,

ואין להמנע בגלל חשש זה.

מי שנתחייב מלקות, אומדים אותו אם יכול הוא לקבל שלשים ותשע מלקות שחייבתו תורה, ואם לאו - פוחתין מהן לפי כוחו, שאם יכה את החלש מכה רבה שמא ימות על ידה, והוא לא נתחייב מיתה אלא מלקות.

מי

[האם]

לא תנן

במתניתין ל

גבי מלקות

: דלא חיישינן למיתה, אם אמדנוהו שלא ימות: מי שנתחייב מלקות ו

אמדוהו

שיכול הוא לקבל אותן בלא שימות,

ומת תחת ידו

של שליח בית דין המלקה אותו,

פטור

הוא מגלות, ואינו נידון כרוצח בשוגג, היות ואמדנוהו מעיקרא שלא ימיתוהו המלקות.

הכי נמי "עין תחת עין" - ממש, ואומדים אנו אותו מתחילה שלא ימות, ואין לחשוש שמא ימות.

ב.

רב זביד משמיה דרבה אמר

: יש ללמוד ש"עין תחת עין" - ממון מהא ד

אמר קרא

[שמות כא כה]: "

פצע תחת פצע

" ומקרא זה נדרש [לקמן פה א] לחייב

ליתן

תשלום

"צער" במקום

שיש גם

"נזק".

ואי סלקא דעתך

: "עין תחת עין" -

ממש,

אמאי מחוייב לשלם על הצער, הרי

כי היכי

[כמו]

דלהאי

[לניזק]

הוי ליה צערא

בשעה שחבל בו,

להאי

[למזיק]

נמי אית ליה צערא

כאשר נחבול בו!?

נמצא שהחובל מקבל צער תחת צער בעצם מה שחובלים בו, ומדוע נחייב אותו חיוב נפרד על צערו של ניזק!?

אלא, על כרחך: "עין תחת עין" - ממון, ואין חובלים ומוציאים ממנו את עינו. והתשלום על הנזק אינו כולל את ה"צער", לפיכך, חייבה התורה תשלום על הצער, בנוסף על מה שהוא משלם בלאו הכי על הנזק.

ודחינן:

ומאי קושיא

היא זו!?

דלמא

יש לומר: לעולם "עין תחת עין" - ממש, ואם צערו של החובל שוה לצערו של הנחבל, אכן אין מחייבים אותו בנפרד על הצער.

אבל, הרי

איכא איניש דמפנק

[ישנו אדם שהוא מפונק ומעונג] ו

אית ליה צערא טפי

[מרובה],

ואיכא איניש דלא מפנק

ו

לית ליה צערא

כל כך.

אם כן יש לומר: מה שריבה הכתוב תשלומי צער במקום נזק, הוא באופן שצערו של הנחבל גדול מצערו של החובל.

למאי נפקא מינה? למתבי ליה היאך דביני ביני

[שישלם החובל על ההפרש שבין הצער שלו לבין צערו של נחבל].

ג.

רב פפא משמיה דרבא אמר

: יש ללמוד "עין תחת עין" - ממון מהא ד

אמר קרא

[שמות כא יט]:

"ורפא ירפא"

ומקרא זה נדרש [לקמן פד ב]: לחייב

ליתן

תשלום

רפואה במקום נזק.

ואי סלקא דעתך

: "עין תחת עין" -

ממש

, אמאי מחוייב לשלם על רפואת הנחבל!?

הרי,

כי היכי דהאי בעי אסייא

[כמו שהנחבל זקוק לרופא]

האי

[החובל]

נמי בעי אסייא

כאשר נחבול בו!?

והיות והחובל צריך לשלם על רפואת עצמו, נמצא שהוא כבר משלם הוצאות רפואה תחת רפואתו של הנחבל, ומדוע נחייב אותו בעוד תשלום על כך!?

אלא על כרחך, "עין תחת עין" - ממון, ואין מוציאים לחובל את עינו בתמורה לעינו של הנחבל, אלא ממון הוא משלם לו. לפיכך, מחוייב הוא להוסיף תשלום על רפואתו של הנחבל.

ודחינן: ו

מאי קושיא,

וכי ראיה היא זו!?

דלמא

יש לומר: לעולם "עין תחת עין" - ממש, ואם רפואתם של החובל והנחבל שוים, אכן אינו משלם בנפרד על רפואתו של הנחבל, היות והוא מוציא על רפואת עצמו.

אבל הרי

איכא

איניש

דסליק בשריה הייא

[יש אדם שבשרו מעלה ארוכה ומתרפא במהרה],

ואיכא דלא סליק בשריה הייא.

אם כן יש לומר: לא בא הכתוב לחייב תשלומי רפואה במקום נזק, אלא באופן שרפואתו של הנחבל ממושכת ויקרה מרפואתו של החובל.

למאי נפקא מינה? למיתב ליה היאך דביני ביני

[על המזיק לשלם את הפרש ההוצאות לניזק].

ד.

רב אשי אמר

: "עין תחת עין" - ממון

אתיא

[יש להביא וללמוד] ב"גזירה שוה"

"תחת"

-

"תחת" משור

:

כתיב הכא

בנזקי אדם שחבל בחבירו

"עין תחת עין", וכתיב התם

[שמות כא לו] בשור שנגח והמית שור:

"שלם ישלם שור תחת שור".

מה להלן

בשור שנגח:

ממון

הוא משלם,

אף כאן

באדם שחבל: משלם

ממון.

ופרכינן: ו

מאי חזית דילפת

[מנין לך ללמוד] "גזירה שוה"

"תחת"

-

"תחת" משור

לחייבו ממון.

נילף

"גזירה שוה"

"תחת"

-

"תחת" מאדם, דכתיב

[שם כג]:

"ונתת

ה

נפש תחת נפש".

ונאמר:

מה להלן

מי שהמית אדם "נפש תחת נפש"

ממש,

כי הורגים אותו תחת נפשו של נרצח,

אף כאן

"עין תחת עין" -

ממש!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה:

דנין

ולמדים ב"גזירה שוה" דין

נזקין מ

דין

נזקין

שהם שוים זה לזה,

ואין דנין

דין

נזקין

בחובל בחבירו,

ממיתה

של רוצח.

לפיכך, יש ללמוד "עין תחת עין" מ"שור תחת שור" - לשלם ממון, ולא מ"נפש תחת נפש" - ממש.

ופרכינן: הרי

אדרבה,

אם באת להשוות אותם זה לזה, יש לומר:

דנין אדם מאדם

[אף על פי שזו חבלה וזו רציחה],

ואין דנין אדם מבהמה.

אלא אמר רב אשי

: "גזירה שוה" "תחת" - "תחת"

מ"תחת אשר ענה"

[דברים כב כט]

יליף ליה

מה התם תשלומי ממון אף "עין תחת עין" - ממון, והתם הרי שוים הם לגמרי:

אדם מאדם ונזיקין מנזיקין.

עתה שבה הגמרא לדון בעצם הדין של "עין תחת עין" - ממון.

תניא

בברייתא:

רבי אליעזר אומר: "עין תחת עין"

-

ממש.

ומתמהינן: וכי "עין תחת עין"

ממש סלקא דעתך

דסבירא ליה לרבי אליעזר!?

וכי

רבי אליעזר לית ליה

"עין תחת עין" - ממון

ככל הני תנאי

דלעיל!?

אמר

[פירש]

רבה

: לעולם רבי אליעזר נמי "עין תחת עין" - ממון סבירא ליה, והא דקאמר: "עין תחת עין" - ממש, היינו

לומר שאין שמין אותו כעבד

כדאמר תנא דמתניתין.

ומאי דקאמר רבי אליעזר "ממש" היינו "כמות שהוא", ואין שמין אותו "כאילו" הוא עבד.

אמר

[שאל]

ליה אביי

לרבה: אם אין שמין אותו כעבד,

אלא כמאן

נשום אותו? אם תאמר:

כבן חורין

שמים אותו,

בן חורין מי

[האם]

אית ליה דמי,

ואיך אפשר לשום אותו כבן חורין!?

אלא אמר

[פירש]

רב אשי: לומר שאין שמין אותו

[את התשלום]

בניזק

לומר: כמה היה יפה קודם שחבל בו וכמה הוא יפה עכשיו, וישלם לו את מה שביניהם.

אלא ב

עינו של

מזיק

שיימינן, כמה הוא שוה להמכר עכשיו, וכמה הוא יפה בלא עין, והיינו "ממש" דקאמר, עינו של מזיק נישומה תחת עינו של ניזק.

ההוא חמרא דקטע ידיה דינוקא, אתא לקמיה

דרב פפא בר שמואל.

[מעשה בחמור שקטע ידו של תינוק, ובא לדון לפני רב פפא בר שמואל].

כאשר באו לדון לפני רב פפא בר שמואל, לא סיפרו לפניו דברים כהוייתם, וקא סלקא דעתיה אדם הוא דחבל ביה בינוקא.

אמר להו

רב פפא:

זילו שומו ליה ארבעה דברים

: [לכו והעריכו את הנזק ושאר ארבעת הדברים שעליו לשלם].

אמר

[שאל]

ליה רבא

לרב פפא בר שמואל: אמאי סגי ליה בארבעה תשלומין

והא אנן חמשה

תשלומין

תנן

[נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת]!?

אמר

[השיב]

ליה

רב פפא: ארבעה דברים שאמרתי

לבר

[חוץ]

מ

תשלום

נזק קאמינא

, היות שבנזק אף בהמה חייבת, ובאדם נוספו עוד ארבעה דברים.

אמר

[שאל]

ליה אביי

: אמאי חייבת לשלם "ארבע דברים"

והא חמור הוא, וחמור

וכל בהמה שהזיקה

אינו משלם אלא נזק!?

אמר להו

רב פפא: אם כן,

זילו שומו ליה נזקיה

בלבד!

מדלא פירש רב פפא שישומו אותו כעבד, קא סלקא דעתין דלאו כעבד שיימינן ליה.

ופרכינן:

והא כעבדא בעי למשיימיה

[הרי צריך לשום אותו כעבד]!?

אמר להו

: אכן לכך נתכוונתי ו

זילו שיימוהו כעבדא!

אמר להו אבוה דינוקא

[אבי התינוק]:

לא בעינא

שישומו אותו כעבד, משום

דזילא ביה מילתא

[גנאי הוא לבני] שיהא נישום כעבד.

אמרו ליה

לאבוה דינוקא:

ו

האיך אתה יכול למנוע לשום את בנך,

הא קמחייבת ליה לינוקא

[אתה גורם לו הפסד].

אמר להו

אבוה דינוקא: לא יפסיד התינוק בכך היות ו

לכי גדיל

[כאשר יגדל הילד]

מפייסנא ליה

בממון

מדידי

[משלי].

ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא

[מעשה בשור שלעס וכסס ידו של תינוק].

אתא לקמיה דרבא

[בא לפני רבא לשאול אותו כיצד להעריך את הנזק].

אמר להו

רבא לדיינים:

זילו שיימוהו כעבדא

[לכו והעריכו את הנזק כעבד הנמכר בשוק] כמה היה שוה קודם שהזיקו וכמה הוא שוה עכשיו, ועל המזיק לשלם את חצי ההפרש.

אמרו

[שאלו]

ליה

רבנן:

והא מר

[אדוני]

הוא דאמר: כל הנישום כעבד

[כל נזק שדינו להיות נישום ונערך כעבד]

אין גובין אותו

בבבל,

היות ודייני בבל אינם דיינים סמוכים [וכדמפרש ואזיל]; אם כן, היאך יתכן שאתה מחייב את המזיק לשלם את דמי היד של התינוק, שהרי ציוית להעריך את הנזק בשומא כעבד!?

אמר

[השיב]

להו

רבא: אין כוונתי לחייבו ממון בבית דין, ו

לא צריכא

מה שציויתי לשומו כעבד, אלא

דאי תפס,

שהרי אף על פי שאין דנים דין זה בבבל, מכל מקום הרשות נתונה ביד הניזק לתפוס ממונו של המזיק ולעכב אותו אצלו תמורת נזקו, על כן יש לשום את הנזק כדי לדעת כמה יוכל הניזק לעכב אצלו אם יתפוס. ו

רבא

דקאמר: כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל,

לטעמיה

אזיל:

דאמר רבא: נזקי שור בשור ונזקי שור באדם

[שור שהוזק על ידי שור או על ידי אדם] -

גובין אותו בבבל.

אבל

נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור

[אדם שהוזק על ידי אדם או על ידי שור] -

אין גובין אותו בבבל,

וכולה מפרש ואזיל:

מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא

גובין אותו בבבל, משום ד

"אלהים"

[דיינים מומחים וסמוכים]

בעינן וליכא

בבבל.

הא

נזקי שור בשור ושור באדם נמי.