Baba Kama 78b — el Talmud en español

ומשנינן:

אין, דקיימא לן

דאיעבר מקלוט כרבי שמעון

.

כלומר: לא בא הכתוב למעט טמא ממש שבא על טהורה וילדה טמא, שהרי אינם מתעברים זה מזה, אלא שהכתוב ממעט טהור שרבי שמעון קורא לו "טמא", וכפי שיתבאר, שאם התעברה בהמה טהורה ממנו, וילדה "טמא" כמוהו, הרי שאף רבי יהושע החולק וסובר שאביו "טהור" הוא, מודה הוא בבנו כשהוא כמוהו, ש"טמא" הוא.

ו"טמא" זה שאנו באים למעט את בנו הטמא שנולד לו מן הטהורה, הוא ה"קלוט" - היינו בהמה שפרסותיה קלוטות ולא שסועות, אך מעלת גרה היא - שנולד לאב ואם טהורים שיש להם שני סימני טהרה; שלדעת רבי שמעון טמא הוא, ואילו לדעת רבי יהושע טהור הוא, משום שנולד מן הטהורים ויש לו על כל פנים סימן אחד של טהרה; ובא "שה" ללמד, שאם בא קלוט זה על בהמה טהורה וילדה קלוט, הרי בנו אינו טהור, ומשום שנאמר: "שה כבשים ושה עזים" עד שיהא נולד משני כבשים שיהו אביו ואמו כבשים, וזה שלאביו אין אלא סימן אחד של טהרה אינו נקרא כבש, ובנו טמא.

בעי רבא

לדעת רבי שמעון המחייב כפל וארבעה וחמשה בגונב קדשים מבית בעליהם, משום ש"דבר הגורם לממון כממון דמי":

האומר

הרי עלי

להביא קרבן

עולה

ולא פירש ממה יביא את עולתו,

והפריש שור

לנדרו,

ובא אחר וגנבו

מבית בעליו,

מהו

דין תשלומי הגנב לרבי שמעון המחייבו?

מי פטר גנב נפשיה בכבש

[האם יכול הגנב לפטור את עצמו על ידי תשלום כבש] -

ל

דעת

רבנן

הסוברים, שהבעלים עצמם צריכים להביא כבש לנדרם ולא עולת העוף, ומכל מקום די להם בכבש ואין צריכים שור -

והאם יכול הגנב לפטור את עצמו

בעולת העוף, ל

דעת

רבי אלעזר בן עזריה

, הסובר, שהבעלים יכולים לפטור את עצמם אף בעולת העוף?

או שמא: היות וגנב שור, הרי עליו לשלם שור? וצדדי הספק מתבארים בגמרא לקמן.

דתנן

: האומר

הרי עלי

להביא קרבן

עולה

ולא פירש ממה יביאנה,

יביא כבש

לנדרו, ולא עולת העוף.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: יביא

אפילו

תור

אחד,

או בן יונה

אחד, ויצא ידי נדרו?

ואם כן

מאי

הוא דין הגנב, כשגנב שור שהפריש לעולה שקיבל עליו סתם?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

מי אמרינן

: הרי

שם עולה קביל

הבעלים

עילויה

, ואין לגנב לשלם לו אלא כדי שיצא ידי נדרו שהיא עולה סתם, ודי לו להביא כבש או עולת העוף.

או דילמא: מצי אמר ליה

הבעלים לגנב: "

אנא, מצוה מן המובחר בעינא למיבעיא

", רצוני להביא דוקא שור למצוה מן המובחר.

בתר דאיבעיא

רבא

הדר פשטה

רבא עצמו:

מצי

גנב פטר עצמו בכבש לרבנן

, ו

בעולת העוף לרבי אלעזר בן עזריה

.

רב אחא בריה דרב איקא מתני לה בהדיא

, היה שונה מימרא בדין זה בשם רבא, ולא כבעיה ופשיטות; וכך היה שונה:

אמר רבא

: האומר: "

הרי עלי עולה

",

והפריש שור, ובא אחר, וגנבו

הימנו, מצי גנב

פטר עצמו בכבש, לרבנן; ובעולת העוף, לרבי אלעזר בן עזריה

.

מתניתין:

מכרו

הגנב לשור או לשה שגנב,

חוץ מאחד ממאה שבו

, שאותו הוא משייר לעצמו.

או שהיתה לו

לגנב

בו

בשור או בשה

שותפות

קודם הגניבה, דהיינו: שותף שגנב מחבירו, ונמצאת הטביחה או המכירה שאינה כולה באיסורא, והתורה הרי אמרה "וטבחו או מכרו" דמשמע: טביחת כל השור או מכירתו היו באיסורא.

או

השוחט ונתנבלה

הבהמה

בידו

, שאין זו "טביחה".

וכן

הנוחר

, הורג את הבהמה על ידי שהוא קורעו מנחיריו ועד לבו, שאין זה בכלל "טביח ה".

ו

כן

המעקר

, הורג את הבהמה על ידי עקירת הסימנין - בכל אלו הרי הגנב

משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

גמרא:

שנינו במשנה: מכרו חוץ מאחד ממאה שבו:

ומפרשינן:

מאי

"

חוץ מאחד ממאה שבו

", כי פשוט שאין כל חלק וחלק מן הבהמה שיור כדי לפוטרו, ובמה אמרו, שאם שייר אפילו אחד ממאה שבו הוא שיור?

ונחלקו בדבר רב ולוי:

אמר רב

: כגון שמכר

חוץ מדבר הניתר עמו בשחיטה

ואפילו אחד ממאה שבו, כלומר: אינו פטור אלא אם כן שייר חלק שהוא אוכל והשחיטה מתירתו, ולהוציא את המוכר חוץ מעורה, או חוץ מקרנותיה, או חוץ מגיזותיה, שהוא חייב.

ולוי אמר

: אפילו מכרה כולה

חוץ מגיזותיה

הוי שיור, שהרי סוף סוף לא מכר את כולה.

וכן

כדעת לוי -

תניא במתניתא

[בברייתא]:

חוץ מגיזותיה

.

מיתיבי

לרב מהא דתניא:

מכרה

לבהמה הגנובה:

חוץ מידה, חוץ מרגלה

, או אפילו

חוץ מקרנה

, ואפילו

חוץ מגיזותיה, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

רבי אומר

:

אם שייר במכירה

דבר המעכב בשחיטה

, כלומר: דבר שאם ניטל מן הבהמה, נעשית הבהמה על ידי כך נבילה מחיים,

אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה;

ואילו אם שייר דבר

שאינו מעכב בשחיטה

, הרי זה

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

רבי שמעון בן אלעזר אומר

:

מכרה כולה ואפילו

חוץ מקרנה

שהוא דבר שאינו ניתר בשחיטה,

אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

, היות וקרנה הוא חלק ממנה שאינו עומד ליגזז, כדמפרש לקמן.

אבל מכרה כולה

חוץ מגיזותיה

שהם הרי עומדים ליגזז, הרי זה

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

בשלמא ללוי

הסובר: אפילו חוץ מגיזותיה אינה מכירה - לא תיקשי מברייתא זו, כי הוא הרי סבר

כתנא קמא

.

אלא לרב

הסובר: שיור במכירה, הוא כששייר דבר הניתר עמו בשחיטה - תיקשי:

כמאן

מתנאים אלו היא שיטתו, כלומר: והרי דבריו הם דלא כמאן!?

אמרי

בני הישיבה ליישב שיטתו של רב:

רב דאמר כי האי תנא

ההולך בשיטה רביעית

! דתניא: רבי שמעון בן אלעזר

אומר

:

מכרה: חוץ מידה וחוץ מרגלה, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

, מפני שהם דברים הניתרים עמו בשחיטה; אבל אם מכרה

חוץ מקרנה

וכל שכן

חוץ מגיזותיה

שאין ניתרים עמו בשחיטה, הרי זה

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

ומפרשת הגמרא את כל ארבע השיטות התנאים שנזכרו:

במאי קמיפלגי

[מה היא סברתו של כל אחד]?

תנא קמא

הסובר: אפילו גיזות הוי שיור -

סבר

: "

וטבחו כולו

"

בעינן

, "

ומכרו

"

כולו בעינן

, וכששייר אפילו גיזות אין כאן מכירת כל הבהמה.

ורבי

הסובר: דבר המעכב בשחיטה בלבד הוי שיור -

סבר: מידי דהוה בטביחה

, כלומר: אותו חלק בבהמה שלענין טביחה אי אפשר שיתחייב בלי שיטבחנו, שהרי אם ניטלה הימנו נבילה היא, ואין שם שחיטה על הבהמה, אותו חלק בלבד הוא שיור לענין מכירה.

לאפוקי מידי דלא הויא בטביחה

[להוציא דבר שאינו בהכרח בכלל הטביחה], שאינו שיור אף אם לא מכרו -

ומשום ד"

ומכרו

"

דומיא ד

"

וטבחו

".

ורבי שמעון בן אלעזר

המחלק בין קרן לגיזה -

סבר

שאין לדרוש "מכרו דומיא דוטבחו", אלא "ומכרו כולו בעינן", ומכל מקום:

שיור

קרנא דלא למיגז קיימא

[אינה עומדת לקציצה],

הוי שיור, ואינו משלם תשלום ארבעה וחמשה;

אבל שיור

גיזותיה

, כיון

דלמיגז קיימי

[להיגזז הם עומדים],

לא הוי שיור, ומשלם

הגנב

תשלום ארבעה וחמשה

.

ואידך תנא דבי רבי שמעון בן אלעזר

הסובר: "דבר הניתר עמו בשחיטה" -

סבר

"ומכרו דומיא דוטבחו", ומיהו כך הוא נדרש:

ידיו ורגליו דצריכי טביחה, הוי שיור, ולא משלם תשלומי ארבעה וחמשה; קרניה וגיזותיה, דלא צריכי טביחה, לא הוה שיור

.

ומקשינן:

קשיא דרבי שמעון בן אלעזר

בברייתא ראשונה שנחלק בה עם תנא קמא ורבי,

אדרבי שמעון בן אלעזר

שבברייתא השניה!?

ומשנינן:

תרי תנאי ואליבא דרבי שמעון בן אלעזר

, תנאים נחלקו מה היא שיטתו של רבי שמעון בן אלעזר.

תנו רבנן

:

הגונב את הקיטעת

[נקטעה ידה או רגלה] וטבחה או מכרה, שנמצא טובח ומוכר את כל הגניבה, אך אין זו טביחת ומכירת שור שלם -

ו

כן הטובח או מוכר

את החיגרת

[צולעת],

ואת הסומא

וכן

אדם שלישי

הגונב

את

בהמת השותפים

וטבחה או מכרה -

בכל אלו הרי זה

חייב

ארבעה וחמשה.

ו

אילו

שותפים שגנבו

, מפרש לה ואזיל, הרי אלו

פטורים

.

ומקשינן אסיפא דברייתא הפוטרת את השותפין שגנבו:

והתניא

בברייתא אחרת:

שותפים שגנבו

הרי אלו

חייבין

.

אמר רב נחמן: לא קשיא

, כי:

כאן

הברייתא הפוטרת את השותפים שגנבו - עוסקת

בשותף שגנב מחבירו

, שאין כאן "וטבחו כולה באיסורא", וכמו ששנינו במשנה שאם יש לו בה שותפות אינו חייב.

כאן

הברייתא המחייבת את השותפים שגנבו -

בשותף שגנב מעלמא

, כלומר: שנים שגנבו בהמה מאדם אחר, וטבחוה או מכרוה.

איתיביה רבא לרב נחמן

מהא דתניא:

יכול שותף שגנב מחבירו, ו

כן

שותפין שגנבו

וטבח אחד מהם,

יהו חייבין!?

לפיכך

תלמוד לומר

: "

וטבחו

"

כולו בעינן, וליכא

.

הרי מבואר ש"שותפים שגנבו" ו"שותף שגנב מחבירו" שני דברים הם, ודלא כרב נחמן המפרש: שותפים שגנבו, דהיינו שותף שגנב מחבירו.

אלא אמר רב נחמן

: לעולם שתי הברייתות עוסקות בשני אנשים שגנבו בהמה מאדם אחר וטבח האחד, ומכל מקום

לא קשיא

, כי:

כאן

הברייתא המחייבת את השותפים שגנבו בטביחת האחד - עוסקת

בשותף שטבח לדעת חבירו

, כלומר: בשליחותו של חבירו, ונמצא שהיתה הטביחה כולה באיסור גניבה.

כאן

הברייתא הפוטרת את השותפים בטביחת האחד - עוסקת

בשותף שטבח שלא לדעת חבירו

, ונמצא שלא היתה טביחה המחייבת אלא על חצי הבהמה, שעל חלק חבירו הרי לא נעשה שליח, ועל מה שטבח הוא את חלק חבירו, הרי אין לחייבו שכבר גנבו חבירו תחילה, ואין הטובח אחר הגנב חייב, כמבואר במשנה שבתחילת הפרק, ונמצא שאין כאן "וטבחו כולו באיסורא".

בעי רבי ירמיה

:

מכרה

הגנב

חוץ משלשים יום

שהוא מותיר עבורו, כלומר: שלשים יום אעשה בה אני מלאכה - או שמכרה

חוץ ממלאכתה

לעולם.

או שמכרה

חוץ מעוברה

-

בכל אלו

מהו

שיהיה חייב על מכירה זו ארבעה וחמשה?

ומפרשת הגמרא את הספק באומר "חוץ מעוברה":

אליבא דמאן דאמר

: "

עובר

כ

ירך אמו הוא

",

לא תיבעי לך, דהא שייר בה

, כי כשהוא משייר את העובר, הרי זה שיור בגוף הבהמה היות ו"עובר ירך אמו".

כי תיבעי לך: אליבא דמאן דאמר: ד

"

עובר לאו ירך אמו

הוא", ולדעתו יש להסתפק

מאי

יהיה דינו לענין ארבעה וחמשה?

וצדדי הספק הם:

האם

מימר אמרינן: כיון ד

סוף סוף

מחובר

העובר

בה, הוי שיור; או דילמא: כיון דלמיפרש מינה קאי

[היות והעובר עומד לצאת ממנה],

לא הוי שיור

.

איכא דאמרי

לפרש את צדדי הספק:

האם נאמר:

כיון ד

"

לאו ירך אמו הוא

"

לא הוי שיור; או דילמא: כיון דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה

, [כיון שהעובר אין לו היתר אלא על ידי שחיטת אמו],

כמאן דשייר בגופה דמי

, [כאילו שייר בגוף האם].

ומסקינן:

תיקו!

בעי רב פפא: גנבה

ואחר כך

קטעה, ומכרה

,

מהו

לחייבו בארבעה וחמשה?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

מי אמרינן: מאי דגנב הא לא זבין

[לא מכר הגנב את כל הגניבה], ואין כאן "ומכרו כולו".

או דלמא: מה דזבין הא לא שייר

[לא היה שיור במכירה], שהרי זה הוא "כל" הבהמה, וקרינן ביה "ומכרו כולו".

ומסקינן:

תיקו!

תנו רבנן

:

גנב ונתן לאחר

שיטבחנו,

וטבח

השליח -

או ש

גנב ונתן לאחר

שימכרנו,

ומכר

השליח -