Baba Kama 77b — el Talmud en español

ואמר ריש לקיש

לבאר, למה היא חשובה שהיה לה שעת הכושר משנשחטה, והרי אסורה היא בהנאה:

כי

אומר היה רבי שמעון: פרה נפדית

אפילו

על גב מערכתה

, כלומר: אפילו משנשחטה הפרה כדין על גבי מערכת של עצים שהיא נשחטת עליה, עדיין יכול הוא לפדותה - אם מצא אחרת נאה הימנה - ולהתירה בהנאה; והיות ובאותה שעה ראויה היתה לפדיון, אם כן אומרים אנו לענין זה: "כל העומד לפדות כפדוי דמי", וכאילו היתה ראויה לקבל טומאה בין שחיטה להזאת דמה.

אלמא

, הרי מוכח שלדעת רבי שמעון: "

כל העומד לפדות כפדוי דמי

".

כאן שבה הגמרא לתירוצי רבי יוחנן וריש לקיש על הקושיא לרבי שמעון המחייב בגונב קדשים מבית בעלים וטבחן: "והא שחיטה שאינה ראויה היא" שהרי שחוטי חוץ היא; ורבי יוחנן פירשה, בשחיטה בפנים לשם בעלים, וכגון שנשפך הדם, או: בשחיטה בפנים שלא לשם בעלים; וריש לקיש פירשה, בשוחט בעלי מומין בחוץ; ומבארת הגמרא:

בשלמא רבי יוחנן לא אמר כ

ישובו של

רבי

שמעון בן לקיש

, משום

דקא בעי לאוקמה למתניתין

[מפני שרוצה היה רבי יוחנן להעמיד את משנתנו]

אפילו בתמימין

, ואילו לריש לקיש משנתנו עוסקת רק בבעלי מומין, ותירוץ דחוק הוא.

אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן

, שהעמידה אפילו בתמימין!?

אמר לך

ריש לקיש: היות ונאמר:

וטבחו ומכרו

["וטבחו או מכרו"], הוקש טביחה למכירה ומכירה לטביחה, כדי ללמדנו:

כל היכא דאיתיה במכירה, איתיה בטביחה

[בהמה ששייך בה "או מכרו", חייבים עליה על "וטבחו"],

ו

אולם

כל היכא דליתיה במכירה, ליתיה בטביחה

.

והני קדשים

תמימים,

הואיל דכי מזבין קדשים לא הויא מכירה

היות ואין שייכת מכירה בקדשים, שהרי אין פדיון לקדשים תמימים, לכן

ליתנהו

אף

בטביחה

. אבל קדשים בעלי מומין, הרי אפשר למוכרם, שהפודה אותם זכה בהם.

ו

מבארת הגמרא, כי מה שנחלקו כאן רבי יוחנן וריש לקיש אם לא חייבה התורה אלא בבהמה ששייך בה הן טביחה והן מכירה,

אזדו

בזה

לטעמייהו

[הלכו בזה לשיטתם]:

דאיתמר: המוכר טריפה, לדברי רבי שמעון

הסובר שאין חייבים על טביחתה היות ו"שחיטה שאינה ראויה היא", נחלקו בו רבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן אמר

: הרי זה

חייב

, ואף שאינה בטביחה, הרי הוא חייב עליה אם מכרה.

וריש לקיש אמר

: הרי זה

פטור

אף על מכירתה,

כיון דליתיה בטביחה

שהרי "שחיטה שאינה ראויה" היא, לכן

ליתיה

אף

במכירה

.

הרי שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, באותו טעם שמחמתו נחלקו בפירוש משנתנו.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש

הסובר: כיון דליתיה בטביחה ליתיה במכירה - מהא דתניא:

שור שחייבה עליו התורה בטביחה ומכירה, היינו כל הבהמות שהם ממין זה, בין גדולים [הנקראים "פרים"] בין קטנים [הנקראים "עגלים"], בין זכרים ובין נקבות, ו"שה" שחייבה עליו התורה, היינו בין ממין הכבשים ובין ממין העיזים, בין גדולים [הנקראים: "אילים ותישים"] ובין קטנים [הנקראים "כבשים ועיזים"], בין זכרים ובין נקבות.

גנב

בהמת

כלאים

הבאה מתיש [מין "עז"] הבא על הכבשה,

וטבחה

.

או שגנב

טריפה, ומכרה

-

בין בזה ובין בזה, הרי הוא

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

מאי לאו

ברייתא זו -

רבי שמעון היא, אלמא

הרי מוכח:

אף על גב דליתיה

לטריפה

בטביחה

, מכל מקום

איתיה

לטריפה

במכירה

.

אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

לא

כאשר פירשת, שברייתא זו רבי שמעון היא, אלא

רבנן

המחייבים בטריפה אף על הטביחה - היא.

ומקשינן עלה:

אי

ברייתא זו

רבנן

היא, אם כן למה שנינו: "טריפה ומכרה", דמשמע: דוקא אם מכרה הרי הוא חייב עליה!?

וכי אטו

טריפה במכירה איתא, בזביחה

[בטביחה]

ליתא!?

והרי לרבנן, אף על טביחתה של הטריפה הוא חייב.

שבה הגמרא ותמהה על הקושיא:

ואלא מאי

רצונך להוכיח מכח קושיא זו, שברייתא זו

רבי שמעון

היא!? והלוא לדבריך נמי תיקשי רישא דברייתא: "גנב כלאים וטבחה", ומשמע נמי: דוקא בטביחה הוא חייב ולא במכירה:

שהרי, וכי אטו

כלאים בטביחה איתא, במכירה ליתא!?

אלא

בהכרח - ואף לשיטתך - ד

תנא טביחה

של כלאים

והוא הדין למכירה

של כלאים, ואם כן

אימא לרבנן נמי

, כלומר: אם כן אף אם תוקמה כרבנן, יש לך לומר שגבי טריפה

תנא מכירה

של טריפה,

והוא הדין לטביחה

של טריפה.

ורבי יוחנן

שהכריח ממה ששנינו מכירה ולא טביחה בטריפה, שרבי שמעון היא -

אמר לך

ליישב שלא תיקשי כן אף בכלאים:

האי מאי

[וכי מה קושיא היא]!?

אי אמרת בשלמא

: ברייתא זו

רבי שמעון

היא, אם כן ניחא מה ששנה התנא בכלאים טביחה בלבד, כי:

איידי דתנא טריפה בחדא

[היות ובטריפה בהכרח צריך לשנות רק אחד מהם: טביחה או מכירה], לפיכך

תנא

נמי

כלאים בחדא

[לפיכך שנה התנא אף בכלאים אופן אחד בלבד], ובחר התנא בטביחה, משום שהיא נאמרה ראשונה בתורה.

אלא אי אמרת רבנן

היא, אם כן ישנה התנא בשניהם טביחה וגם מכירה, ו

ניערבינהו וניתנינהו

[יערב התנא כלאים וטריפה] וישנה כך:

גנב כלאים וטריפה

[או טריפה], ו

טבחן ומכרן

[או מכרן]

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

. ומסקינן: אכן

קשיא

מברייתא זו לריש לקיש, כי ודאי משמע שברייתא זו רבי שמעון היא, ומכל מקום חייב הוא על מכירת הטריפה.

ומקשינן על מה ששנינו בברייתא: גנב

כלאים

וטבחה משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

והרי: "כי יגנוב איש שור או

שה

"

כתיב

בפרשת טביחה ומכירה,

ו

הרי

אמר רבא

:

זה

בנה אב

[לשון "בנין אב"]:

כל מקום שנאמר

"

שה

",

אינו אלא להוציא את הכלאים

כגון תיש הבא על הכבשה, ואף ש"שה" הוא בין ממין עז ובין ממין כבש, מכל מקום צריך שיהיו אביו ואמו כבשים או אביו ואמו עזים.

ואם כן בפרשת טביחה ומכירה שאמרה התורה: "ושור או שה", היה לנו למעט את הכלאים!?

ומשנינן:

שאני הכא

בטביחה ומכירה -

דאמר קרא

: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", ונתבאר לעיל סז ב, שהיה לו לומר: "כי יגנוב איש שור, וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה", ונמצא ש"או שה" מיותר הוא -

אלא שלכך נאמר: "

או

" כדי

לרבות את הכלאים

.

ומקשינן:

ו

כי אטו

כל

"

או

"

לרבות

את הכלאים

הוא

בא!?

והתניא

: כתיב [ויקרא כב כז]: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ודרשינן:

"

שור או כשב

", ייתר הכתוב "או" כדי ללמד:

פרט לכלאים

שהוא פסול לקרבן.

ולכך נאמר "

או עז

" כדי ללמד:

פרט לנדמה

, שאינו דומה לא לאביו ולא לאמו, וכגון שבא מכבש וכבשה והוא דומה לעז.

הרי שאנו דורשים מיתור "או" למעט כלאים, ואילו גבי טביחה ומכירה אתה דורש מ"או" לרבות את הכלאים!?

אמר

תירץ

רבא

:

הכא

בגניבה טביחה ומכירה - נדרש ה"או"

מענייניה דקרא, ו

אף

הכא

גבי קדשים - נדרש ה"או"

מענייניה דקרא

.

הכא גבי גניבה, דכתיב

: "

שור או שה

",

ש

האחד בהמה גסה, והשני בהמה דקה, ו

אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם

[אין מתעברים זה מזה ויולדים], הרי הכלאים ממועטים מעצמם, ואם כן:

"

או

"

לרבות כלאים

הוא בא. אבל

גבי קדשים, דכתיב

ה"או" בין "

כשב ועז

"

ש

שניהם בהמות דקות, ו

אתה יכול להוציא כלאים מביניהם

, כי הם מתעברים זה מזה ויולדים, נמצא שעדיין לא נתמעטו הכלאים, ואם כן:

"

או

"

למעט הוא

.