Baba Kama 74a — el Talmud en español

מדסיפא

של הברייתא עוסקת

במיפך והזמה

, הרי מסתבר שאף

רישא נמי במיפך והזמה!

דקתני סיפא

של הברייתא:

מעידנו את איש פלוני, שהפיל את שן עבדו

תחילה

ו

אחר כך

סימא את עינו, שהרי העבד אומר כן

, כי נוח לו בעדות זו המביאה לשחרורו ולזכותו בדמי עין,

ונמצאו זוממין, משלמין דמי עין לרב

.

והרי

היכי דמי: אי דלא קא מודו להו בתראי בחבלה כלל

[אם המזימים אינם מאשרים כלל שחבל האדון בעבד] ושדין העבד לצאת לחירות - כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אם כן

דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה

[היה לנו לחייב את המוזמים בדמי כל העבד שביקשו להפסיד לאדון].

אלא פשיטא

שהברייתא עוסקת בכגון

דקא מודו כולהו בחבלה

[כל העדים שבאו לפנינו מודים שאכן חבל האדון בעבדו], ודין העבד לצאת לחירות, ולכן אין לחייב את הניזומין בדמי העבד, שהרי אף עדי האמת מאשרים שדינו לצאת לחירות -

ומה שמשלמים הם את דמי העין לאדון, הוא משום שהכת המאשרת את היציאה לחירות, הופכת את הסדר ואומרת, שמתחילה סימא את עינו ולבסוף הפיל את שינו, ואינו חייב אלא בדמי שן -

והכרח הוא בסיפא לפרש, שאותם עדים המאשרים את החבלה והופכים את הסדר, לא באו לפני העדים המוזמים, שאם אכן באו לפניהם והעידו שאין האדון חייב לעבד אלא דמי שן, שוב לא יועיל מה שבאה הכת המוזמת לחייבו בדמי עין, כי מספק לא נחייבנו, ואם כן אין מוטל עליהם חיוב "כאשר זמם" אף אם הוזמו, היות ולא נגמר הדין על פיהם, ואין העדים נעשין זוממין עד שייגמר הדין על פיהם.

ו

אם כן בהכרח, שבסיפא אנו עוסקים, בכגון, שאחר העדות שנזכרה בברייתא באו עדים אחרים

דקא אפכינהו ואזמינהו

, וכך מתפרשת הסיפא של הברייתא:

באה בתחילה כת עדים, ואמרה: "מעידנו באיש פלוני שהפיל את שן עבדו ואחר כך סימא את עינו", ומחייבים הם את האדון לשחרר את העבד ולשלם לו דמי עינו, "שהרי העבד אומר כן", כלומר: נוח לו בעדותם של שקרנים אלו, שהם מזכים אותו בדמי עין, בעוד שלפי האמת אינו זכאי אלא בדמי שן; "ונמצאו זוממין" על עדותם, אך מאשרים העדים המזימים, שאכן דין העבד לצאת לחירות, אלא שהאדון חייב לשלם לעבד דמי שן בלבד, כי בתחילה סימא את עינו ואחר כך הפיל את שינו, והדין הוא:

"משלמין - הזוממין - דמי עין לרב" שבאו להפסידו בזה שלא כדין.

והואיל והסיפא של הברייתא עוסקת "במיפך והזמה", לכן אף את הרישא יש לבאר על דרך זו, ואין מקור לרבא מברייתא זו ש"הכחשה תחילת הזמה".

מוסיפה הגמרא לבאר הן את הרישא והן את הסיפא:

היכי דמי

, מתי היה המעשה לפי עדות הכת המהפכת:

אי דקא מאחרי אחורי הני בתראי

[אם הכת האחרונה המעידה על המעשה שנעשה בהיפוך, אומרת שהוא נעשה לאחר עדותם של העדים הראשונים בפני בית דין] , כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אכתי

תיקשי:

דמי עבד לרב בעי שלומי

[ישלמו הזוממין דמי עבד לרב], ומשום שאם כי בשעה שהם באים לשלם על הפסד העבד, בלאו הכי היה האדון צריך לשחרר את עבדו בגין עדות האחרונים, בכל זאת יש להם לשלם לאדון דמי עבד שלם, ומשום:

דכי מחייבי ליה לגברא, אכתי גברא לאו בר חיובא הוא

[בשעה שהעידו הם לחייב את האדון לשחרר את עבדו, עדיין לא נתחייב לשחרר את עבדו], שהרי עדיין לא נעשה מעשה כלל.

אלא

בהכרח

דקא מקדמי אקדומי הני בתראי

[מקדימים העדים המהפכים את המעשה] לפני בוא העדים המוזמים לבית דין, כך, שבשעת עדות השקר כבר נתחייב האדון אף לפי האמת לשחרר את עבדו, ולכן פטורים הם.

מוסיפה הגמרא לבאר:

ואי דלא עמד

האדון

בדין

לחייבו לשחרר את העבד קודם עדותם של העדים המוזמים, כך אי אפשר לומר, כי:

אכתי

תיקשי:

דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה

, [ישלמו העדים המוזמים את דמי כל העבד, ואף שכבר נעשה מעשה כעין מה שהם מעידים], ומשום

דאכתי גברא

[האדון]

לא מיחייב

[לא חל עליו חיוב לשחררו] עד שלא יעמידוהו בדין, ואלו שבאו להעיד לבית הדין בשקר שיחייבוהו להוציא, כאילו הפסידוהו עבד שלם.

אלא

בהכרח

ד

לפי עדות המהפכים כבר

עמד

האדון

בדין

על שחרור העבד, ולכן פטורים הם על דמי העבד כולו.

אמר

תמה

ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי: דוקיא דרבא מהיכא

[דיוקו של רבא מברייתא זו ש"הכחשה תחילת הזמה", מנין היא מן הרישא או מן הסיפא]?

אילימא מרישא

דברייתא, וכפי שביארה הגמרא לעיל, שמתחילה באו עדים וחייבו את האדון בדמי עין, ושוב באו עדים וחייבוהו רק בדמי שן והוזמו, ומבואר בברייתא שהעדים משלמים דמי עין לעבד, הרי שחייבים הם ב"כאשר זמם" אף על פי שכבר הוכחשו?

והרי ב

רישא, מי קא מיתכחשי מציעאי

[וכי יש כאן הכחשה לאמצעיים הניזומים]!?

והרי

כיון דאי לא מתזמי

[אילו לא היו מוזמים] האמצעיים, הרי

סהדותא כוותייהו קא קיימא, דדינא כוותייהו פסקינן, ד

הרי

יש בכלל מאתים מנה

[עדותם היתה מתקבלת כמו שאמרוה, שהוא חייב בדמי שן בלבד, שהרי בכלל דמי עין יש דמי שן] -

הלכ

ך:

קמאי הוא דקמתכחשי, מציעאי לא מיתכחשי מידי

, [נמצא, שעדותם של הראשונים היא שהוכחשה שאין פוסקים על האדון דמי עין כפי שאמרו, ואילו האמצעיים אינם מוכחשים, שהרי עדותם מתקבלת], ואין זו הכחשה שתבטל מהם דין "כאשר זמם"!?

אמר ליה

רב אשי לרב אחא בריה דרב איקא, לא כאשר חשבנו בתחילה שהוכחת רבא היתה מן הרישא עצמה ש"הכחשה תחילת הזמה", אלא ש

רבא סבר

:

מדרישא

בהכרח עלינו לפרשה

בשלש כיתות

, היינו כת ראשונה המכחשת את העדים הניזומים הבאים אחריהם, וכת הניזומים, וכת המזימים, וכאשר נתבאר ההכרח לפרש כן לעיל בגמרא -

אם כן

סיפא נמי בשלש

כיתות, אלא בסדר אחר, וכפי שיתבאר

; ו

אם כן

דייק

רבא

מסיפא

ש"הכחשה תחילת הזמה"; שהרי הסיפא בשלש כתות מתפרשת כך:

א.

כגון דאתו בי תרי

[באו שנים]

ואמרי: הפיל את שינו ו

אחר כך

סימא

את

עינו, ופסקינא לדינא אפומייהו

[גמרו בית הדין את הדין כאשר אמרו] לשחרר את העבד ולשלם דמי עין לעבד.

ב.

ואתו בי תרי אחריני, ואמרי

[באו שנים אחרים ואמרו]: לא כך היה, אלא

סימא את עינו ו

אחר כך

הפיל את שינו, דקא מכחשי להו להני קמאי

[מכחישים הם את הראשונים], ומתבטלת עדות הראשונים בהכחשה זו, כי מספק אין מחייבים את האדון בדמי העין.

ג. ושוב באה כת שלישית להזים את הכת הראשונה,

ונמצאו זוממין קמאי

[ונמצאו הראשונים זוממים]; והדין הוא:

משלמין

הראשונים

דמי עין לרב

, שהרי באו להפסידו שלא כדין.

ולפי מה שנתבארה הסיפא של הברייתא, מוכח ממנה ש"הכחשה תחילת הזמה", שהרי:

ואי סלקא דעתך

"

הכחשה לאו תחילת הזמה היא

",

אמאי משלמי

הראשונים,

הא איתכחשי להו מעיקרא

[הרי הוכחשו תחילה] קודם הזמתם על ידי הכת השלישית, על ידי עדים האמצעיים, ונתבטלה עדותם.

אלא שמע מינה

מן הסיפא: "

הכחשה תחילת הזמה היא

".

מוסיפה הגמרא לבאר, כי כשם שראיית רבא אינה מן הרישא ולא כסברת הגמרא

בתחילה, וכאשר נתבאר, אם כן אף פירכתו של אביי על ראייתו של רבא, אינה כאשר ביארה הגמרא לעיל, אלא:

ואביי אמר לך

לדחות ראיה זו:

בשלמא רישא

דברייתא, אכן

לא סגי דלא שלש כיתות

[אי אפשר לפרשה ללא שלש כתות], כי בהכרח קודם שבאה הכת הניזומת ואמרה: "עין ואחר כך שן", היתה כת אחרת שהחמירה עליו ואמרה: "שן ואחר כך עין", ומשום:

שהרי קתני

ברישא "שהרי

הרב אומר כן

", ואי אפשר שישמח הרב בעדות הבאה להוציא את עבדו מידו ולחייבו בתשלומי שן, אלא אם כן קדמה לה עדות אחרת שהחמירה עליו יותר מעדות זו, דהיינו שאמרה: "שן ואחר כך עין", כי אז אכן שמח הוא בעדות השניה.

אלא סיפא למה לי

לפרשה ב

שלש כיתות

, והרי יש לפרשה בשתי כתות בלבד, וכגון דאפכינהו ואזמינהו, וכאשר ביארה הגמרא לעיל -

ואם משום ששנינו בברייתא: "

שהרי העבד אומר כן

", הרי

עבד כל דהו מימר אמר

[והרי העבד אומר: רצוני בעדות כל שהיא],

ד

הרי

ניחא ליה דניפוק לחירות

[שהרי רצונו לצאת לחירות], כלומר: יאמרו מה שיאמרו, ובלבד שיוציאוני לחירות.

מתקיף לה רבי זירא

הקשה רבי זירא קושיא על עיקר הברייתא ששנינו בה, שהמפיל את שן עבדו ואחר כך מסמא את עינו, או שמסמא את עינו ואחר כך מפיל את שינו, הרי העבד יוצא לחירות, ומשלם האדון לעבדו את האבר השני:

הרי קיימא לן שאין אדם מתחייב בקנס, אלא אם כן העמידוהו בדין וחייבוהו בית דין, והרי יציאת עבד בשן ועין קנס הוא, ואם כן

אימא

, היה לנו לומר: