Baba Kama 71b — el Talmud en español

ומקשה הגמרא:

בשלמא למאן דאמר

: מעשה שבת

דאורייתא, אמטו

להכי פטרי רבנן

[אי לכן פוטרים חכמים] דהיינו רבי שמעון, ומשום שהיא שחיטה שאינה ראויה מדאורייתא.

אלא למאן דאמר

שאפילו לרבי יוחנן הסנדלר אין מעשה שבת אסור אלא מ

דרבנן

, הרי שוב תיקשי:

אמאי פטרי

רבנן מארבעה וחמשה כשטבח בשבת, והרי מן התורה שחיטה ראויה היא, ומן הדין הוא שיתחייב ארבעה וחמשה!?

אמרי

בני הישיבה:

כי קא פטרי רבנן

בברייתא רק

אשארא

, על שאר הנזכרים בברייתא -

דהיינו

אעבודה זרה

: טובח על ידי אחר לעבודה זרה, כי שחיטה שאינה ראויה היא מדאורייתא.

ואשור הנסקל

, ומשום שהוא אסור בהנאה מדאורייתא, ושחיטתו שחיטה שאינה ראויה היא.

עוד מפרשת הגמרא את הברייתא המבואר בה, שרבי מאיר מחייב בטובח על ידי אחר לעבודה זרה:

ורבי מאיר אמאי מחייב שוחט לעבודה זרה

, והרי

כיון דשחט בה פורתא איתסר ליה

בהנאה, [מאחר שהתחיל לשחוט לעבודה זרה - קודם שיתחייב המשלח משום טביחה - כבר נאסרה הבהמה] משום תקרובת עבודה זרה.

ואם כן

אידך איסורי הנאה הוא

-

ו

לא דמריה קא טבח

[כבר אינה טביחה בבהמה של הבעלים], שהרי כבר איבדה ממנו קודם שחיטה, ונאסרה עליו ולמה יתחייב הגנב ארבעה וחמשה על השחיטה שלאחריה!?

אמר

תירץ

רבא

: משנתנו עוסקת

ב

כגון ש

אומר

הטובח: "אין אני טובח לשם עבודה זרה מתחילת השחיטה, אלא

בגמר זביחה הוא

[כלומר: אני]

עובדה

", ואם כן לא נאסרה הבהמה עד שגמר לטבוח.

עוד מקשה הגמרא על הברייתא:

שור הנסקל

מאחר שאסור הוא בהנאה -

לאו דידיה

דהנגנב

הוא דקטבח

הגנב, ולמה חייב הוא עליה!?

אמר

תירץ

רבא

:

א. לקמן עו א למדנו:

הגונב הקדש מבית הבעלים - פטור, מאי טעמא "וגונב מבית האיש" ולא מבית הקדש; רבי שמעון אומר: אם גנב קדשים שחייב באחריותן, והיינו שהבעלים חייבים ליתן להקדש בהמה אחרת תמורת זו אם תגנב או תאבד או תמות הבהמה, חייב הגנב בכפל על הגניבה ובארבעה וחמשה אם טבחה, וטעמו של רבי שמעון הוא: כיון דחייב הבעלים באחריות, כי קא טבח דמריה קא טבח, שדבר הגורם לממון [כגון בהמה זו שהיא גורמת לו לממון, שלא יתחייב אחרת תחתיה] כממון דמי, כלומר: כשלו היא.

ב. תנו רבנן לעיל מד ב: שור שהמית:

עד שלא נגמר דינו [ליסקל] ... החזירו שומר לבית בעליו - מוחזר; אבל משנגמר דינו - ונאסר השור בהנאה, כדין שור שנגמר דינו ליסקל, וכמבואר לעיל מא א - החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר.

רבי יעקב אומר: אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבית בעליו - מוחזר; ומיהו, אף לרבי יעקב אינו נפטר, אלא אם חזר השור לבית בעליו, אבל אם לא חזר השור לבית בעליו, אפילו אם נאנס השור, הרי השומר - אפילו אם שומר חנם הוא - מתחייב בתשלום דמיו.

ג. נמצא לפי המבואר באות א וב, שאם גנב אדם שור שנגמר דינו להסקל מבית השומר, יהיה דינו תלוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים, ובמחלוקת רבי יעקב וחכמים; כי לפי רבי יעקב שיכול השומר להחזירו וליפטר אף לאחר שנגמר דינו, ואם לא יחזירנו יהא מחויב בתמורת כל השור, הרי השור "דבר הגורם לממון", ולדעת רבי שמעון יהא הגנב חייב.

הכא

בברייתא המחייבת את הגונב שור הנסקל וטבחו לשלם ארבעה וחמשה -

במאי עסקינן: כגון שמסרו

הבעלים את השור

לשומר, והזיק

השור אדם והרגו

בבית שומר

, [

והועד בבית שומר

]

ו

אף

נגמר דינו

של השור לסקילה

בבית שומר

ונאסר השור בהנאה -

ונגנב מבית שומר

וטבחו הגנב, ולכן לדעת רבי מאיר חייב הגנב לשלם לשומר על הטביחה -

ו

משום ד

רבי מאיר סבר לה כרבי יעקב, ו

גם

סבר לה כרבי שמעון

.

סבר לה כרבי יעקב, דאמר: אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו

, הרי זה

מוחזר

, ואף שאסור השור בהנאה, יכול הוא להחזירו וליפטר.

וסבר לה

רבי מאיר גם

כרבי שמעון, דאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי

.

דתנן: רבי שמעון אומר

: "

קדשים שחייב באחריותן

, כלומר: הגונב קדשים מבית בעלים החייבים באחריותן, הרי זה

חייב

",

אלמא

, הרי מוכח שלרבי שמעון:

דבר הגורם לממון כממון דמי

.

אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא

דלעיל, שפירשנו את משנתנו המחייבת על טביחה ביום הכפורים, ואף שחייב הוא מלקות, שהיא כשיטת רבי מאיר הסובר: "לוקה ומשלם" -

קמיה דרב זביד מנהרדעא

, והקשיתי לו:

מי מצית מוקמת מתניתין כרבי מאיר, ולא כרבי שמעון

[וכי האיך אפשר לפרש את משנתנו כרבי מאיר] ולא כרבי שמעון הסובר בעלמא: "אין לוקה ומשלם"!?

והא קתני סיפא

דמשנתנו: "

רבי שמעון פוטר בשני אלו

",

מכלל

, בהכרח

דבכולה מתניתין

ובכללה "טבח ביום הכפורים, משלם תשלומי ארבעה וחמשה" -

מודה

בה רבי שמעון, ואף שהוא סובר בעלמא: "אין לוקה ומשלם"!?

אמר ליה

רב זביד מנהרדעא לרב כהנא:

לא

כאשר דייקת, שמודה רבי שמעון בכל דין משנתנו, אלא

מכלל דמודה

רבי שמעון

בטבח ומכר לרפואה ולכלבים

, שהוא חייב, כי זו שחיטה ראויה היא.

ולעולם חלוק רבי שמעון גם על הרישא בטבח ביום הכפורים, שלשיטתו אינו לוקה ומשלם.

שנינו במשנה:

גנב משל אביו, וטבח ומכר

ואחר כך מת אביו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

בעא מיניה רבא מרב נחמן

:

א. תשלומי ארבעה וחמשה על טביחה ומכירה, קנס הם, והמודה בחיוב זה הרי הוא פטור מלשלם, שכל "המודה בקנס פטור".

ב. ואם

גנב שור של שני שותפין, וטבחו, והודה לאחד מהן

בלבד, ונפטר מלשלם לו,

מהו

שישלם חצי מארבעה וחמשה לשותף שלא הודה לו?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: "

חמשה בקר

ישלם"

אמר רחמנא, ולא

"

חמשה חצאי בקר

ישלם".

או דלמא

: "

חמשה בקר

ישלם"

אמר רחמנא, ואפילו

"

חמשה חצאי בקר

ישלם".

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

"

חמשה בקר

ישלם"

אמר רחמנא, ולא

"

חמשה חצאי בקר

ישלם".

איתיביה

רבא לרב נחמן ממשנתנו:

גנב משל אביו, וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה

-

והא הכא, כיון דמת אביו

קודם שעמד בדין,

כמו שקדם והודה לאחד מהן

קודם שעמד בדין

דמי

, שהרי הוא לא מתחייב בשעת העמדה בדין בכל ה"חמשה בקר", כי הוא עצמו יורש חלק אחד מן התשלום,

ו

בכל זאת

קתני: משלם תשלומי ארבעה

וחמשה

.

הרי שאפילו "חמשה חצאי בקר ישלם" אמרה תורה, ותיקשי לרב נחמן!?

אמר

תירץ

ליה

רב נחמן לרבא:

הכא

במשנתנו

במאי עסקינן: כגון שעמד אביו

עמו

בדין

, ונתחייב לשלם ארבעה וחמשה שלמים לאביו קודם שמת אביו. שב והקשה לו רבא לרב נחמן:

אבל

אם טבח קודם שמת אביו ו

לא עמד בדין

קודם שמת אביו,

מאי

הוא הדין - לדבריך - ש

אינו משלם תשלומי ארבע וחמשה!?

אי הכי, אדתני סיפא

[לקמן עד ב]:

גנב משל אביו ומת, ואחר כך טבח ומכר, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

, ומשום שבשעת הטביחה היה הוא אחד מבעליה של הגניבה -

ניפלוג

התנא

בדידיה

[יחלק התנא באותו אופן של הרישא] דהיינו כשטבח קודם שמת אביו, ויאמר כך:

במה דברים אמורים

שהוא חייב לשלם כשטבח קודם שמת אביו -

כשעמד בדין

על טביחתו קודם שמת אביו,

אבל

אם

לא עמד בדין

על טביחתו,

אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

, ומשום ש"חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר", ואי אפשר לחייבו בשעת העמדה בדין על כל הארבעה וחמשה!?

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

הכי נמי

שהיה יכול התנא לחלק באופן זה, אלא

איידי דנסיב רישא

[אגב ששנה התנא ברישא]: "

גנב משל אביו, וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו

", לפיכך

נסיב

התנא ב

סיפא נמי

: "

גנב משל אביו, ומת אביו, ואחר כך טבח ומכר

".

לצפרא

[למחרת אותו יום בבוקר] חזר בו רב נחמן מדבריו, ו

אמר ליה

לרבא:

"

חמשה בקר

ישלם"

אמר רחמנא, ואפילו

"

חמשה חצאי בקר

ישלם", ובין שהודה לאחד מן השותפין, ובין טבח ומכר את של אביו ולא העמידהו אביו בדין ומת אביו, בית דין מחייבין אותו לשלם חלק מתשלום ארבעה וחמשה.

והוסיף רב נחמן לאמר לרבא:

והאי דלא אמרי לך באורתא

[ומה שלא אמרתי לך תשובה זו אמש] -