Baba Kama 70b — el Talmud en español

אמר לו

:

תקנת חכמים היא, שכל המחזיק שלש שנים בקרקע, דהיינו שהוא אוכל את פירותיה, וטוען שקנה אותה מבעליה הראשונים, נאמן הוא בטענתו, ואינו צריך להביא שטר מכירה. ותקנו חכמים כן, משום שאין דרך לוקחים לשמור את שטרותיהם יותר משלש שנים, וסמכו חכמים על כך, שאילו לא היתה הקרקע של הלוקח, לא היה מניחו הבעלים הראשונים לאכול פירותיה מבלי למחות.

הרי שאכלה

הלוקח - לפירות השדה שהוא טוען עליה: "לקוחה היא בידי" -

שנה ראשונה בפני שנים

, כלומר: שנים מעידים על אכילת שנה ראשונה, ו

שניה בפני שנים

אחרים, ו

שלישית בפני שנים

אחרים,

מהו

שתצטרף עדותם להחזיק את הקרקע ביד הלוקח?

אמר לו: הרי זו חזקה!

אמר לו: אף אני אומר כן, אלא שרבי עקיבא חולק בדבר, שהיה רבי עקיבא אומר: "דבר

"

ולא חצי דבר

, וכל כת אינה מעידה על דבר שלם, דהיינו על חזקה של שלש שנים.

ואם כן, האם נאמר, שמשנתנו - המכשירה עדי טביחה שהם עדי "חצי דבר" - שלא כדברי רבי עקיבא היא?

אמר אביי: אפילו תימא רבי עקיבא

היא משנתנו,

מי לא מודה רבי עקיבא: בשנים שאמרו

: "

קידש

אדם אשה",

ושנים

אחרים

אומרים

על איש אחר: ש

בעל

את האשה הזו, שמחייבים את הבועל מיתה על פי עדות זו, ומשום:

דאף על גב דעדי ביאה צריכי לעדי קידושין

ו"חצי דבר" הוא, מכל מקום

כיון דעדי קידושין לא צריכי לעדי ביאה

, שהרי אף בלי עדות הכת השניה שזינתה, הרי מעידים הם עליה שאשת איש היא ואסורה לכל העולם, ולפיכך אף לעדות הכת השניה: "

דבר

" שלם

קרינא ביה

. ואינו דומה לעדי חזקה, שעדותה של כל כת בלי הכתות האחרות אין בה כלום.

ואם כן

הכא

במשנתנו

נמי, אף על גב דעדי טביחה צריכי לעדי גניבה

, שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה, בכל זאת,

כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה

שהרי מחייבים הם את הגנב בכפל בין טבח ובין לא טבח, "

דבר

"

קרינא ביה

בעדות הטביחה, ואף רבי עקיבא מודה במשנתנו שמקבלים את עדי הטביחה.

ומפרשינן:

ורבנן

החולקים על רבי עקיבא אפילו בעדי חזקה, ומכשירים עדות שהיא "חצי דבר",

האי

קרא ד"

דבר

" דמשמע:

ולא חצי דבר, למעוטי מאי

[איזה חצי דבר בא הכתוב למעט]?

ומפרשינן:

למעוטי

: עדי גדלות של אשה בשתי שערות, כשעד

אחד אומר: אחת

שערה ראיתי לה

בגבה

[בין קשרי אצבעותיה],

ואחד אומר: אחת

שערה ראיתי לה

בכריסה

.

ותמהינן: והרי

האי

עדות:

חצי

"

דבר

"

וחצי

"

עדות

"

הוא!?

שהרי אין לך שני עדים שמעידים על שתי שערות, כי זה מעיד על שערה אחת וזה מעיד על שערה אחרת, ואין לך על כל שערה אלא עד אחד.

אלא

לדעת רבנן בא הכתוב "דבר"

למעוטי: שנים אומרים: אחת בגבה, ושנים אומרים: אחת בכריסה

. ומשום ש

הני

כת ראשונה -

אמרי: קטנה היא, ו

אף

הני

כת שניה -

אמרי: קטנה היא

.

שנינו במשנה:

גנב ומכר בשבת

... משלם תשלומי ארבעה וחמשה: ומקשינן:

והתניא

בברייתא, שהמוכר בשבת

פטור

מארבעה וחמשה!?

אמר

תירץ

רמי בר חמא: כי תניא ההיא דפטור

, היינו בכגון שהיתה המכירה באיסור שבת, ו

באומר לו

הלוקח לגנב בשבת:

עקוץ תאינה

שהוא חייב עליו מיתה -

מתאינתי

בדמי הגניבה,

ותיקני לי גניבותיך

.

והיות ונעשתה המכירה באיסור שבת, הרי קיימא לן במי שנתחייב מיתה וממון כאחד ד"קם ליה בדרבה מיניה" [עומד הוא בעונש החמור יותר], ואף כאן מתחייב הגנב מיתה, ופטור מתשלומי ארבעה וחמשה.

אמרי

בני הישיבה להקשות על פירוש זה:

ו

הרי

כיון דכי תבע ליה

הלוקח לגנב

קמן בדינא

[כשיתבעהו בבית דין], שיחזיר לו את התאנים שלקט או את הגניבה שמכר לו בדמי התאנים -

לא אמרינן ליה

לגנב: "

זיל שלים

" ליה ללוקח,

ד

הרי

מחייב בנפשו הוא

, ו"קם ליה בדרבה מיניה", ואם כן

הא מכירה נמי לאו מכירה היא

אלא אמר רב פפא

: כך תמצא פטור במכירה בשבת משום "קם ליה בדרבה מיניה":

באומר לו

הלוקח לגנב:

זרוק גניבותיך

[שור או שה שגנבת] מרשות הרבים

לחצרי, ותיקני לי

חצירי את

גניבותיך

בקנין "חצר"; ובאופן זה ה"מכירה" מכירה היא, אלא שהגנב פטור עליה משום שנעשתה באיסור הוצאה מרשות לרשות ונתחייב עליה מיתה, ונפטר מתשלומי ארבעה וחמשה משום ש"קם ליה בדרבה מיניה".

ומקשינן עלה:

כמאן

כדעת מי היא הברייתא לפירוש זה, בהכרח ש

כרבי עקיבא

היא,

דאמר

לענין הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד בשבת:

קלוטה

באויר רשות היחיד

כמי שהונחה

דמיא

, ונתחייב הגנב - מיד בכניסת הגניבה לאויר החצר, שהיא גם השעה בה נקנית הגניבה ללוקח - משום הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד; ולכן נפטר הוא על המכירה משום "קם ליה בדרבה מיניה", כי שני החיובים באו עליו כאחד.

דאי

תאמר שברייתא זו

כרבנן

היא, הסוברים: אין אדם מתחייב על ההכנסה אלא לכשתנוח בקרקע החצר, ואין די בקליטת החפץ באויר החצר לענין שבת, הרי תיקשי:

כיון דמטיא

הגניבה

ל

אויר

חצר ביתו

של הלוקח

קנה

הלוקח את הגניבה -

ואילו

לענין שבת

כיון ד"קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא", וכרבנן -

לא מחייב

הגנב

עד דמטיא לארעא

[עד שהונחה הגניבה בקרקע].

ומפרשינן שאף כרבנן יש לפרש את הברייתא, וכגון

באומר

הלוקח לגנב:

לא תיקני לי גניבותיך

מיד בכניסתם לאויר החצר -

עד שתנוח

בחצירי, ואם כן נמצא שחיוב שבת על ההכנסה, וחיוב ארבעה וחמשה על המכירה, שניהם באו כאחד, כשהונחה הגניבה בקרקע החצר של הלוקח, ולפיכך פטור הוא על המכירה משום "קם ליה בדרבה מיניה".

רבא אמר

:

לעולם

אפשר לפרש את הברייתא

כרמי בר חמא

, שאמר לפרשה בכגון שאמר: עקוץ תאינה מתאנתי ותיקני לי גנבותיך!

ודקשיא לך: והרי אין זו מכירה כלל, כי לא נתחייב הגנב בקבלת התאנים ולא כלום!?

לא תיקשי: כי אף על גב שאין הלוקח יכול לתובעו בדין על קבלת התאנים, מכל מקום מכירה היא, שהרי:

אתנן

זונה שנותן הבועל לאשה בשכר ביאתה,

אסרה תורה

להקריב על גבי המזבח:

ואפילו בא על אמו

ונתחייב מיתה על ביאתו - ונתן לה אתנן!

ו

הרי אף כאן היה לך לומר:

אי תבעה ליה קמן בדינא

[אילו היתה אמו תובעת אותו לדין] שישלם לה את אתננה שנתחייב לה,

מי אמרינן ליה: קום הב לה אתנן

, [וכי אטו נחייבנו לתת את אשר נתחייב לה], והרי "קם ליה בדרבה מיניה"!?

ואם כן היה לנו לומר, שאף אם נתן לה אתנן אין זה "אתנן", שלא נקרא "אתנן" אלא מה שניתן לאשה "בשכר" ביאתה, ולא מתנה בעלמא עבור הביאה.

אלא

מוכרח ממה שאסרה התורה אתנן אף כשנתנה לאמו, ד

אף על גב דכי קא תבעה ליה בדינא לא אמרינן ליה זיל הב לה

[אף שבדין אינה יכולה לתבוע את אתננה], בכל זאת

כיון דכי יהיב לה

, כלומר: כיון שמכל מקום נתן לה,

הוי

"

אתנן

" [יש שם "אתנן" על מה שנתן לה], שהרי חייב לצאת ידי שמים אפילו במקום שבדיני אדם "קם ליה בדרבה מיניה".

הכא

בברייתא

נמי, אף על גב דלענין תשלומין, אי תבע

הלוקח לגנב

בדינא קמן, לא אמרינן ליה

לגנב

זיל שלים

ליה ללוקח -