Baba Kama 69a — el Talmud en español

ב. ואם אמרו לו בית דין: "

חייב אתה ליתן לו

", והלך

טבח ומכר

, הרי הוא

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

מאי טעמא?

כיון דלא פסקוה

בית דין

למילתיה

[היות ולא היה פסק דין החלטי],

אכתי גנב הוא

[עדיין שם גנב עליו].

ואם כן תיקשי: היות ולפי ריש לקיש המשנה עוסקת כשעמד הגנב בדין קודם שהקדישוה בעלים, אם כן אפילו אם לא היו מקדישים אותה, היה הגנב פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, ואילו במשנה מבואר, שאינו פטור אלא אם כן הקדישוה הבעלים תחילה!?

ומשנינן:

לא צריכא

המשנה להשמיענו שאם גנב והקדישו הבעלים ואחר כך טבח ומכר שהוא פטור משום שהוא של הקדש, אלא בכגון שהקדישוהו הבעלים אחר

דאמרי ליה

בית דין לגנב:

"

חייב אתה ליתן לו

" בלבד, שעדיין לא החליטו את דינו, לאמר: "צא תן לו", ובאופן זה אינו "גזלן" שלא יתחייב על הטביחה אילו לא היה זה הקדש, ומאידך גיסא היות וכבר אמרו לו: "חייב אתה ליתן לו", שוב אינו נפטר בחזרת הקרן לבעלים על ידי הקדשם.

גופא: אמר רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים

,

שניהם

הגזלן והבעלים -

אינן יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו

,

וזה לפי שאינו ברשותו

.

ומקשינן:

ומי אמר רבי יוחנן הכי

שאין אדם יכול להקדיש וכן לחלל דבר שהוא ביד גזלן ואינו ברשותו של הבעלים!?

והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ו

הרי

תנן

במסכת מעשר שני:

כרם רבעי

שהוא מותר באכילה על ידי חילול,

היו מציינין אותו בקזוזות אדמה

[רגבי אדמה] שהיו נותנים סביבות הכרם, כדי להודיע שהוא אסור באכילה ללא חילול -

ואגב, מפרשת הגמרא את טעמו של סימן זה:

סימנא כי אדמה

[סימן הוא לנוטלים מן הפירות, שהכרם כמוהו כאדמה],

מה אדמה איכא הנאה מינה

[יש הנאה ממנה לאחר זמן, לכשיחרשוה יזרעוה ויקצרוה],

אף האי

\- כרם רבעי -

נמי, כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה

[לאחר פדיון אפשר ליהנות ממנו].

ו

כרם

של ערלה

שהוא אסור בהנאה לגמרי - היו מציינים אותו

בחרסית

[כתותי רעפים] -

ומפרשינן:

סימנא כחרסית, מה חרסית שאין הנאה מינה

כלל ואף לא לאחר זמן,

אף האי

ערלה

דלית ביה הנאה

[אין בו הנאה של כלום].

ושל קברות

היו מציינים

בסיד

מפני הטומאה, ומפרשינן:

סימנא דחיור כעצמות

[הסיד לבן הוא כמו עצמות],

וממחה

את הסיד במים

ושופך

סביבות הקבר,

כי היכי דניחוור טפי

[שעל ידי המים הסיד לבן ובולט יותר].

אמר רבן שמעון בן גמליאל

:

במה דברים אמורים

שהיו מציינים את הרבעי ואת הערלה -

בשביעית דהפקר נינהו

, והנוטל משם בהיתר הוא נוטל, ויש למונעו מעבירה.

אבל בשאר שני שבוע

שהנוטל משם רשע הוא, כי אז לא היו מציינים, ומשום ש"

הלעיטהו לרשע וימות

".

ו

אילו

הצנועין

, הם בני אדם חסידים שרוצים לסלק ידי כל אדם מן העבירה, היו

מניחין את המעות

לחילול,

ואומרים: כל הנלקט מזה

, יהא

מחולל על המעות הללו

, ועל ידי זה לא יכשל אדם בהם.

הרי ש"סתם משנה" היא, שיכול אדם לחלל פירות שיש ביד גזלן, והוא הדין להקדישם, ותיקשי לרבי יוחנן!?

וכי תימא

ליישב:

מאן תנא צנועין

, מי הוא התנא ששנה "צנועין", לא סתם משנה היא, אלא המשך דברי

רבן שמעון בן גמליאל

הם,

ורבי יוחנן

שאמר - "הלכה כסתם משנה" -

כסתם יחידאה לא אמר

הרי מכל מקום תיקשי, שהרי:

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

עצמו:

כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, הלכה כמותו, חוץ מ

בענין שלשה דברים אלו:

ערב וצידן וראיה אחרונה!?

ואם כן, הרי קיימא לן שיכול אדם לחלל דבר שאינו ברשותו, ותיקשי לרבי יוחנן!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ את שיטתו של רבי יוחנן:

לא תימא

שאמרו הצנועין: "

כל הנלקט מזה

" דמשמע, שיחול החילול על מה שכבר נלקט, וביד הגנבים הוא -

אלא אימא

בבוקר היו אומרים: "

כל המתלקט מזה

[כל מה שעתידים ללקוט] " יהא מחולל מעכשיו, ונמצא שחל החילול כאשר עדיין הפירות ברשות בעליהם, ולכן חל החילול.

ומקשינן:

ומי אמר רבי יוחנן הכי

שהצנועים היו אומרים "כל המתלקט מזה"!?

והאמר רבי יוחנן: צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד!

ו

הרי

רבי דוסא

"

נלקט

"

קאמר!?

ואם כן אף הצנועים היו אומרים "כל הנלקט"!?

דתניא

:

דין הוא בלקט קציר, שכאשר שני שבלים נושרות כאחת, הרי הם "לקט" שזיכתה אותו התורה לעניים הם, ["ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם", ויקרא::], אבל אם נושרים שלשה שבלים כאחת בשעת הקצירה, כי אז אינם "לקט", ושל בעל הבית הם; ומתוך שאין כל העניים בקיאים בהלכות אלו, לכן:

רבי יהודה אומר: שחרית בעל הבית עומד, ואומר

: "

כל שילקטו עניים היום

ואפילו מה שבדין אינו "לקט" -

יהא הפקר

", כדי שלא ייכשלו עניים.

רבי דוסא אומר: לעיתותי ערב

הוא

אומר

: "

כל שלקטו עניים

"

יהא הפקר

, אבל אם יאמר בבוקר שיחול קודם הלקיטה, לא יועיל, ומשום ש"אין ברירה", וכמבואר לקמן.

והיות ולרבי דוסא אי אפשר לעשות את החלות קודם הלקיטה, וצנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, מבואר, שאף הצנועין לא היו מחללים אלא באופן שיחול החילול אחר הלקיטה. ומשנינן:

איפוך דרבי יהודה לרבי דוסא

[רבי דוסא הוא שאמר את דברי רבי יהודה]

ורבי דוסא לרבי יהודה

[ורבי יהודה הוא שאמר את דברי רבי דוסא] - ונמצא שלרבי דוסא: "כל שילקטו" היה אומר, ואכן: "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד"!

ומקשינן:

אמאי אפכת מתניתא

[למה הופך אתה את האמור בברייתא], כדי שיתיישב מה שאמר רבי יוחנן: "צנועין - שהיו אומרים בבוקר - ורבי דוסא אמרו דבר אחד".

אדרבה:

אפכה לרבי יוחנן

[היה לך להפך את דברי רבי יוחנן],

ואימא

בדברי רבי יוחנן כך:

צנועין ורבי יהודה

שלשיטתו, אכן היו אומרים בבוקר על מנת שיחול מיד -

אמרו דבר אחד!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ: זה שהפכנו את הברייתא אין זה רק כדי ליישב את דברי רבי יוחנן, אלא משום ד

לא סגיא דלא מתהפכא מתניתא

[בהכרח יש להופכה מטעם אחר]; ומשום:

דבהא מתניתא

[ברייתא]

קתני: דאית ליה לרבי יהודה ברירה

["יש ברירה"], שהרי לדעתו היה אומר בבוקר: "כל שילקטו עניים יהא הפקר", וכאשר לוקטים העניים, אומרים אנו: הוברר הדבר למפרע שזה הפקר, ואף על פי שאין בעל הבית יודע מזה בבוקר, שהרי שמא לא ילקטו יותר על דינם כלל, ולא חל ההפקר.

ו

הרי

שמעינן ליה לרבי יהודה בעלמא, דלית ליה ברירה

, וכדמפרש ואזיל; ומשום זה בהכרח יש עלינו להפוך את שיטות התנאים שבברייתא, ולומר שלדעת רבי יהודה לא הפקיר את מה שילקטו העניים שהוא דין התלוי ב"ברירה", אלא שהיו אומרים אחר שכבר לקטו, שאותם פירות שנלקטו יהיו הפקר.

דתנן

שרבי יהודה סובר "אין ברירה":