Versión en texto de este daf: original y traducción
Baba Kama 67a — el Talmud en español
Baba Kama 67a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Baba Kama 67a
הא לאו הכי
, הוה המריש
הדר בעיניה
[חוזר היה המריש לבעליו כמות שהוא], ואף שנשתנה שמו.
הרי מוכח ש"שינוי השם" אינו קונה, ותיקשי לרב יוסף דאמר: יאוש אינו קונה, אבל "שינוי השם" קונה!?
אמר
תירץ
רב יוסף: מריש
אף לאחר שקבעוהו בבירה - עדיין
שמו עליו
, ואין כאן "שינוי השם".
וכ
דתניא
בברייתא המפרשת את הכתוב ביחזקאל [סוף פרק מא]: "וחלונים אטומות ותמורים מפו ומפו אל כתפות האולם, וצלעות הבית והעובים [עי"ן שרוקה ובי"ת חרוקה] ":
צלעות הבית: אלו המלטטין
, הם מסגרות החלונות, ומסגרות החורים בהם נותנים את הקורות.
והעובים: אלו המרישות
.
הרי שאף לאחר קביעתם בבנין נקראים הם "מרישות".
רבי זירא אמר
ליישב את הקושיא ממריש שקבעו בבירה שאינו נקנה לגזלן ב"שינוי השם":
מריש אינו נקנה, משום ש"
שינוי החוזר לברייתו
" [לכמות שהיה]
ב
"
שינוי השם
"
לא
הוי שינוי
, והרי מריש אחר שסתרוהו מן הבנין הרי הוא חוזר להיקרות "מריש".
ואכתי מקשינן:
ו
"
שינוי השם
"
שאינו חוזר לברייתו, מי הוה שינוי!?
שלשה לוגים מים שאובים בכלי, שנפלו לתוך מקוה שאין בה ארבעים סאה כשיעור מקוה, פסלו את המקוה מדרבנן, ואפילו מרבה עליה כל מימות שבעולם שוב אינה נכשרת המקוה.
והרי צינור
, חתיכת עץ שחקקה ועשה לה בית קיבול,
דמעיקרא
קודם שחקקוהו ועשוהו חלול נקרא: "
קציצתא
" [בול עץ],
ו
אילו
השתא
לאחר שחקקוהו "
צינורא
" הוא שמו -
ו
מכל מקום
תניא
:
צינור שחקקו
ועשה לו בית קיבול
ולבסוף קבעו
בקרקע, והמשיך דרכו מים למקוה חסירה, הרי הוא
פוסל את המקוה
משום שלשה לוגין מים שאובין הפוסלים את המקוה.
ואם
קבעו
בקרקע
ולבסוף חקקו
כשהוא מחובר לקרקע, והמשיך דרכו מים למקוה,
אינו פוסל את המקוה
, ומשום שאין הוא נקרא כלי, כי לחלק מן הקרקע ייחשב.
ואי אמרת
: "
שינוי השם
" - ולו יהא שאינו חוזר לברייתו כמו צינור -
מילתא היא
[דבר הוא], אם כן
אפילו קבעו ולבסוף חקקו, נמי ליפסל
.
שהרי כשחקקו ונשתנה שמו, יש לנו לדון כאילו פנים חדשות באו לכאן, ולא זה הוא העץ שהיה קבוע בתחילה בקרקע, ושוב דומה הוא ל"חקקו ולבסוף קבעו", שהוא פוסל את המקוה!?
ומשנינן:
שאני שאיבה דמדרבנן היא
, והקלו בו.
אי הכי
שאם כי על ידי "שינוי השם" הוא דומה ל"חקקו ולבסוף קבעו", מכל מקום הקילו חכמים, הרי שהקילו חכמים אפילו ב"חקקו ולבסוף קבעו", ואם כן
אפילו דרישא
כשחקקו ולבסוף קבעו ממש -
נמי
יש לנו להכשיר משום שפסול שאיבה מדרבנן הוא!?
ומשנינן: מכל מקום אין דומה "קבעו ולבסוף חקקו" שנשתנה שמו, ל"חקקו ולבסוף קבעו", כי:
התם
ברישא שחקקו ולבסוף קבעו -
איכא תורת כלי עליו בתלוש
.
הכא
בסיפא כשקבעו ולבסוף חקקו -
אין תורת כלי עליו בתלוש
.
כלומר: במקום שיש "שינוי השם", הרי אם כי מועיל "שינוי השם" שאין להחשיבו כ"קבעו ולבסוף חקקו", מכל מקום מיד כשניתן עליו שם כלי היה הוא מחובר בקרקע, ולא היה נקרא "כלי" כשהיה תלוש מן הקרקע, ואילו כש"חקקו ולבסוף קבעו" גרע, שכבר היה נקרא "כלי" עוד בטרם היה מחובר לקרקע, ולכן פסלוהו, אף שמדרבנן הוא.
מיתיבי
לרב יוסף הסובר יאוש אינו קונה, מהא דתניא בתוספתא דתרומות:
הגנב ו
כן
הגזלן ו
כן
האנס
[הוא חמסן הנוטל בכח ונותן דמים]:
הקדישן
שהקדישו את אשר גנבו גזלו או חמסו,
הקדש
הוא.
ותרומתן
שהפרישו מן הפירות שגנבו גזלו או חמסו,
תרומה
היא.
ו
כן
מעשרותן מעשר
הוא, וכל זה משום שנתייאשו הבעלים מהם.
הרי למדנו שהיאוש קונה, ותיקשי לרב יוסף!?
אמרי
בני הישיבה לתרץ לשיטתו של רב יוסף:
התם
גבי הקדש תרומה ומעשר - לכן הם חלים, משום ד
איכא שינוי השם
בכולם:
ד
גבי תרומה:
מעיקרא
"
טיבלא
" [בתחילה נקרא הוא "טבל"],
והשתא
לאחר ההפרשה - נקרא הוא "
תרומה
", וכן גבי מעשר.
וגבי
הקדש
נמי:
מעיקרא
נקרא הוא "
חולין
",
והשתא
משהקדישו - נקרא הוא "
הקדש
".
אמר רב חסדא, אמר רבי יונתן: מנין לשינוי שהוא קונה
:
שנאמר
: "
והשיב את הגזילה
" והיה די בזה, ו
מה תלמוד לומר
: "
אשר גזל
", כדי ללמד:
אם
הגזילה היא
כעין שגזל
שלא נשתנתה, כי אז
יחזיר; ואם לאו
שנשתנתה,
דמים בעלמא בעי שלומי
[דמים בלבד הוא משלם], והגזילה עצמה קנויה לגזלן.
ומקשינן:
ו
הרי
האי
"והשיב את הגזילה
אשר גזל
" - שנאמר בפרשת שבועת הפקדון [ויקרא ה כג]: "והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזילה אשר גזל [ונשבע עליה לשקר שלא גזל], או את העושק אשר עשק. או מכל אשר ישבע עליו לשקר, ושלם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו, לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" -
מיבעי
ליה, כדי:
למעוטי גזל אביו
, וללמד,
שאינו מוסיף
חומש
על גזל אביו
, כלומר: אפילו אם גזל אביו ונשבע עליו, אלא שלא הודה, ושוב הודה בנו ששבועת שקר נשבע אביו, אין הבן שירש את נכסי אביו, צריך לשלם את החומש מן הנכסים שירש!?
ומשנינן: אחת אמרה תורה שתים זו שמענו; ד
אם כן
שלא בא הכתוב אלא למעט חומש על גזילו של אביו -
ניכתוב רחמנא
: "
והשיב את גזילו
", ולמדנו: על גזילו מוסיף חומש ולא על גזל אביו, ואולם "
אשר גזל
"
למה לי למיכתב!?
אלא ודאי
שמע מינה תרתי
:
א. אינו מוסיף חומש על גזילו של אביו.
ב. אם נשתנתה הגזילה קנאה הגזלן.
ואיכא דאמרי: אמר רב חסדא, אמר רבי יונתן
:
מניין לשנוי שאינו קונה
:
שנאמר
: "
והשיב את הגזילה
"
מכל מקום
.
ותמהינן:
והא כתיב
"
אשר גזל
", דמשמע: אם "כעין שגזל" יחזיר, ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי!?
ומשנינן:
ההוא
"אשר גזל"
מיבעי ליה
כדי ללמד:
על גזילו שלו
, הרי הוא
מוסיף חומש, ואין מוסיף חומש על גזל אביו
, ולא שמעינן תרתי מינה, כדאמרינן ללישנא קמא.
אמר עולא: מניין ליאוש שאינו קונה
:
שנאמר
: "וכי תגישון עור לזבוח, [תאמרו בלבכם] אין רע, וכי תגישו פסח וחולה [אף אז תאמרו] אין רע,
והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה
הירצך או הישא פניך, אמר ה' צבאות"; ולמדנו מהיקש הגזול לפסח:
"
גזול
" שאינו כשר לקרבן,
דומיא ד
"
פסח
":
מה
"
פסח
"
דלית ליה תקנתא כלל
, שהרי אין רפואה לפסח.