Versión en texto de este daf: original y traducción
Baba Kama 64b — el Talmud en español
Baba Kama 64b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Baba Kama 64b
אי הכי שפיר קשיא ליה
לתנא דבי חזקיה: "אם המצא תמצא למה לי", ומה היא התשובה לקושיא זו, וגם הרי לא מסתבר שהתנא משאיר את הענין בקושיא!?
ומשנינן: זו שאמרנו: אילו היה כתוב כללי גניבה וחיים עם הפרטים, כי אז בהכרח היינו אומרים שה"כלל ופרט וכלל" מרבה כל דבר - זה אינו, ו
משום דאית ליה פירכא
[יש לפרוך על הלימוד הזה], וכדמפרש ואזיל, ופירכא פשוטה היא, ולא חש התנא לשנותה, וכך יש לך לפרוך:
הטעם שב"כלל ופרט וכלל" אנו דנים כעין הפרט, הוא משום שהכלל הראשון והפרט שאחריו, הרי ממעטים את הכל חוץ מה שיש בפרט ["כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט"], ולכן בא הכלל השני לרבות יותר מאשר אילו היה "כלל ופרט", ואי אפשר שהוא בא לרבות הכל, כי אז למה נכתב ה"פרט", ולכן אנו אומרים שהכלל השני לא בא לרבות אלא כעין הפרט.
לרבות כל דבר מהיכא קמייתי ליה
[מנין רצונך לרבות כל דבר]? הרי
מכלל בתרא
[מן הכלל השני], כלומר: הכלל השני שהוא מלמדך להוסיף יותר מאשר הפרט, ממנו אתה בא ללמוד שכל דבר בכלל, [ומשום שלבעלי חיים אין צריך מידת "כלל ופרט וכלל" ודי במילת "חיים"], וזה הוא דבר שאי אפשר, כי:
כללא גופיה
השני - שהוא המרבה - "
חיים
"
כתיב ביה
, ואם כן "
כלל ופרט וכלל
"
מאי קא מהני ליה!?
ד
אי לאתויי
"
כל דבר
",
הא חיים כתיב
בכלל האחרון, ומשמע:
בעלי חיים אין, מידי אחרינא לא
.
ואם כן הרי נמצא שאילו היתה כותבת התורה: גניבה וחיים ופרטים בלבד, לא הייתי יכול ללמוד מזה לרבות כל דבר.
ו
משום הכי איצטריך
"
אם המצא
תמצא" שהוא כלל שלא מתיחס לבעלי חיים בלבד; ויכול אתה לומר: היות ובהכרח שאין ה"כלל ופרט וכלל" בא לרבות בעלי חיים בלבד כי הם כבר כתובים במילת "חיים", בהכרח ש"כלל ופרט וכלל" זה בא לרבות כל דבר.
אמרי
בני הישיבה להקשות על מה שביאר רבא ש"אם המצא תמצא" הוא בעצמותו שני כללות:
והא שני כללות דסמיכי אהדדי נינהו
[הרי שני כללות הסמוכים זה לזה הם], ואין זה "כלל ופרט וכלל", אלא "כלל וכלל ופרט"!?
אמר
תירץ
רבינא
:
כדאמרי במערבא
[כאשר אומרים בארץ ישראל]:
כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט
שנכתב בצידי הכללות -
ביניהם, ודונם ב
"
כלל ופרט
וכלל".
כבר נתבאר בגמרא לעיל דף סג תחילת עמוד א, שכאשר יש כמה פרטים, אין אנו דנים את הכל כ"כלל ופרט וכלל" אחד, אלא אנו דנים כל פרט כאילו הוא היה "כלל ופרט וכלל" בפני עצמו; ונמצא לפי זה, שהפרטים שהוזכרו בפסוק זה, דהיינו: שור, חמור, שה, חיים, כולם נידונים כארבעה "כלל ופרט וכלל", ובכל אחד יש לך למצוא מה הוא בא ללמד, ואת זאת באה הגמרא לפרש.
א. שור:
שדי
[הטל] "
שור
"
בין
"
המצא
"
ל
"
תמצא
" - שהוא כלל ופרט וכלל -
לאתויי מאי
, מה נדרוש במידת "כלל ופרט וכלל" לרבות כעין הפרט?
אי לאתויי בעלי חיים
, כלומר: ללמד שאינו חייב אלא על בעלי חיים כעין הפרט של "שור", הרי
מ
ן הפרט של "
חיים
"
נפקא
[הם נלמדים]!?
אלא
לכך נאמר "כלל ופרט וכלל" של שור -
לאתויי
[לרבות] שהוא חייב כפל על
דבר שאין בעלי חיים
, שאף עליו חייבים.
ודרוש הכי: מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון
.
ב. חמור:
ותו שדי
"
חמור
"
בין
"
המצא
"
ל
"
תמצא
"
לאתויי מאי?
אי לאתויי דבר שאין בעלי חיים
והוא מטלטל וגופו ממון, הרי כבר
מ
"
שור
"
נפקא!?
אלא לאתויי דבר מסוים
[יש בו סימן], כלומר: ללמדך שאין הריבוי מרבה אלא דבר המסוים.
ואכתי מקשינן:
אי הכי
"
שה
"
למה לי!?
כלומר: עדיין תיקשי לך, מה בא ללמדנו "כלל ופרט וכלל" של שה!?
אלא
אומרת הגמרא, שבכל מקום שנאמרו שני כללות ופרט בצידיהם, אין פסוק זה נדרש במידת "כלל ופרט וכלל", אלא במידת "
ריבה ומיעט וריבה
"
הוא
נדרש, שלפי מידה זו מתרבה הכל, וכל פרט בא למעט דבר אחד, ומפרש לה ואזיל.
ומנין שכן הוא,
כדתנא דבי רבי ישמעאל
:
דתנא דבי רבי ישמעאל
: כתיב "
במים במים
"
שני פעמים
סמוכים, שנאמר [ויקרא יא ט]: "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים", ונאמר אחריו פרט: "בימים ובנחלים אותם תאכלו", ופרט זה משמע רק דגי ימים ונחלים צריך שיהיה בהם סנפיר וקשקשת, ואילו דגי שיחין ומערות אינם צריכים -
אין זה
"
כלל ופרט
וכלל"
אלא
"
ריבה ומיעט וריבה
", ו
ריבה הכל
, ומיעט דבר אחד בלבד והוא: דגים שבכלים ; ואף כאן תדרוש כן:
מאי רבי
[מה בא לרבות] הריבוי השני של "תמצא"?
רבי כל מילי
[ריבה הכל].
אי הכי: כל הני פרטי
חמור, שור, שה וחיים -
למה לי?
חד למעוטי קרקע
.
וחד למעוטי עבדים
.
וחד למעוטי שטרות
.
ועדיין צריכים אנו לפרש מיעוט ד"חיים" למה הוא בא, ומפרשת הגמרא:
גניבה וחיים
, כלומר: לכך אמרה התורה לשון "חיים" לענין גניבה,
ל
למד
כדרב, דאמר
: הגונב בהמה והוכחשה או הוזלה, הרי הוא משלם [כשאינה בעין] כערך הבהמה בשעת הגניבה, ומשום שנאמר "חיים" ולמדנו: "
אחייה
[החייהו]
לקרן כעין שגנב
" שיהיה שלם כמותו.
ומאחר שנתבאר בארוכה מנין נלמדת פרשת גנב עצמו, לדעת הסובר: תרוייהו בטוען טענת גנב, חוזרת הגמרא לפרש את דעת החולק:
ולמאן דאמר
: שני חיובי כפל שנאמרו בתורה גבי שומר חינם,
חד בגנב, וחד בטוען טענת גנב, וגנב עצמו נפקא ליה מ
"
אם ימצא הגנב
ישלם שנים" האמור שם, אם כן:
האי
"
אם המצא תמצא
בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם",
מאי דריש ביה!?
שהרי פרשה מיותרת היא שכבר יש לנו ללומדה מ"אם ימצא הגנב ישלם שנים" שהוא בא ללמד על הגנב שישלם שנים.
ומשנינן:
מיבעי ליה
להאי "אם המצא תמצא"
ל
למד
כדרבא בר אהילאי!
דאמר רבא בר אהילאי: מאי טעמא דרב, דאמר
[לקמן עד ב]:
מודה בקנס, ו
אפילו
אחר כך באו עדים
, הרי זה
פטור
מפני שהודה תחילה:
משום
דכתיב
גבי תשלומי כפל שהן קנס: "
אם המצא תמצא
", כדי ללמד:
אם המצא
תחילה
בעדים
שגנב, כי אז
תמצא
הכפל שהוא קנס
בדיינים
שיחייבוהו -
פרט למרשיע את עצמו
ואמר "גנבתי", שאינו חייב כפל, אף אם באו עדים אחר כך.
שבה הגמרא ומבארת את דעת החולק:
ולמאן דאמר
: "
תרוייהו בטוען טענת גנב
",
ד
לפי דבריו:
האי
"
אם המצא תמצא
"
מפיק ליה לגנב עצמו
לעשות מהם שני ריבויים וכמבואר לעיל -
אם כן
מרשיע עצמו מנלן
שהוא פטור?
ומפרשינן: למאן דאמר זה נלמד מודה בקנס שהוא פטור
מ
"
אשר ירשיעון אלהים
ישלם שנים לרעהו", הרי למדת: הרשיעוהו אלהים שהם הבית דין ישלם שנים,
ולא המרשיע את עצמו
.
שבה הגמרא ומבארת את דעת החולק:
ולמאן דאמר
: "
חד בגנב וחד בטוען טענת גנב
"
דאייתי ליה
[שכבר למד]
מ
"
המצא תמצא
"
למרשיע את עצמו
שהוא פטור - אם כן
האי
"
אשר ירשיעון אלהים
"
מאי דריש ביה
, שהרי כבר ידענו למודה בקנס שהוא פטור!?
ומפרשינן:
אמר לך: ההוא
"אשר ירשיעון אלהים"
מיבעי ליה למודה בקנס
ולא באו עדים אחר כך דהוא
פטור
.
כלומר: אם לא שהיתה התורה מלמדתנו ממקום אחר שהמודה בקנס פטור, לא הייתי לומד מ"אם המצא תמצא" שהוא פטור אפילו כשבאו עדים אחר כך, אלא מאחר שכבר לימדתנו תורה ב"אשר ירשיעון אלהים" שאינו חייב על פי הודאתו, אם כן יש לנו ללמוד מ"אם המצא תמצא" שאף המודה בקנס ואחר כך באו עדים שהוא פטור.
שבה הגמרא ומפרשת את דעת החולק:
ומאן דאמר: תרוייהו ב
"
טוען טענת גנב
"
\- והוצרך "המצא תמצא" לשני ריבויים - אכן
קסבר מודה בקנס ואחר כך באו עדים
, הרי זה
חייב
, שהרי לדעתו אין לנו מקור נוסף ללמד ל"מודה בקנס ואחר כך באו עדים" שהוא פטור.
תו מקשינן:
ולמאן דאמר: חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, ד
כבר
נפקא ליה גנב מהתם
[מ"אם ימצא הגנב ישלם שנים"], הרי
בשלמא
"
אם המצא תמצא
" אינו מיותר כי הוא בא
ל
למד
כדרבא בר אהילאי
, שמודה בקנס ואחר כך באו עדים, פטור, וכאשר נתבאר.
אבל כל הני פרטי
"שור, חמור ושה" - האמורים באותה פרשה, וכמו שנאמר: "משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם"
\-
למה לי!?
והרי אם באים הם למעט קרקעות עבדים ושטרות, הרי כבר למדנו למעטם מן הכתוב "על כל דבר פשע"!?
ומשנינן:
כדתנא דבי רבי ישמעאל!
דתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא לדבר שנתחדש בה!
כלומר: פעמים ששנתה התורה פרשה שלימה אך ורק כדי לחדש בה פרט אחד שלא נלמד מן הפרשה האחרת, והרי נתחדש בפרשה זו, שמודה בקנס, ואחר כך באו עדים פטור.
תו מקשינן:
ואימא
אפילו
גנב עצמו
אינו חייב כפל אלא
בשבועה!?
ומשנינן:
לא סלקא דעתך
לומר שלא חייבה תורה את הגנב אלא כשנשבע, וכ
דתניא
:
רבי יעקב אומר
: "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים
שנים ישלם
" אפילו
שלא בשבועה
.
אתה אומר שלא בשבועה, או אינו אלא בשבועה
.
אמרת
[אמור מעצמך]: וכי אטו
לא כך היה!?
ומפרשינן:
מאי
"
לא כך היה
"?
אמר אביי
:
אם תמצי לומר שאין גנב חייב אלא בשבועה, אם כן:
לא לכתוב רחמנא
"
שנים ישלם
"
בגנב
שנשבע,
וליתי
[ונלמדנו לגנב]
בקל וחומר מ
"
טוען טענת גנב
" שהוא חייב; וכך נלמד:
ומה
"
טוען טענת גנב
"
דבהתירא אתא לידיה
[בהיתר באה לידו, שהרי שומר היה], מכל מקום
אמר קרא: לישלם תרי
[לשלם שנים] אם נשבע.
גנב עצמו דבאיסורא אתי לידיה
[שמתחילה באה הגניבה לידו באיסור]
לא כל שכן
שהוא חייב שנים אם נשבע!?
אלא
ודאי "
שנים ישלם
"
דכתב רחמנא בגנב עצמו למה לי
, כדי ללמד
ד
גנב חייב שנים
אפילו שלא בשבועה
.
כאן שבה הגמרא לאמור לעיל, ש"אם המצא תמצא" בא ללמד שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים שהוא פטור; ומקשה:
ו
כי אטו
האי
"
אם המצא תמצא
"
להכי
[למודה בקנס]
הוא דאתא!?
הא מיבעי ליה
לפסוק זה
לכדתניא
: כתיב אם המצא תמצא ב
ידו
הגניבה" -