Baba Kama 62b — el Talmud en español

מתניתין:

גץ,

ניצוץ של אש,

שיצא מתחת הפטיש, והזיק, חייב

המכה בפטיש על הנזק.

גמל שהיה טעון פשתן, ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות, ודלקו,

נדלק הפשתן

בנרו של חנוני,

שהיה דולק בתוך החנות,

והדליק

הפשתן הבוער

את

הבירה

[בית גדול], הרי

בעל

ה

גמל חייב

על נזקי הבית, מפני שלא היה צריך להרבות כל כך בהעמסת פשתנו על הגמל, עד שיכנס לחנות.

הניח

ה

חנוני

את

נרו מבחוץ

לחנות, וכתוצאה מכך נדלק הפשתן שעל הגמל, ושרף את הבירה,

החנוני חייב,

כי הוא הפושע.

רבי יהודה אומר: בנר חנוכה,

אם הנר שהניח החנוני בחוץ היה נר חנוכה, הוא

פטור,

מפני שעשה זאת ברשות, שהרי מצוה להניח נר חנוכה על פתח הבית מבחוץ, משום פירסומי ניסא.

גמרא:

אמר רבינא משמיה דרבא: שמע מינה מדרבי יהודה,

הפוטר בנר חנוכה, ש

מצוה להניחה,

את נר החנוכה,

בתוך עשרה

טפחים מהארץ.

דאי סלקא דעתך

שאפשר גם להניחה

למעלה מעשרה

טפחים, אם כן

אמאי אמר רבי יהודה

ש

בנר חנוכה

החנוני

פטור? לימא ליה

בעל הבירה לחנוני:

הוה ליה לאנוחה,

היה לך להניח את נר החנוכה

למעלה מגמל ורוכבו,

כדי שלא תישרף הבירה כשיעבור גמל טעון פשתן, ומאחר שלא עשית כן, פשעת, ואתה חייב לשלם!

אלא, לאו, שמע מינה: מצוה להניחה בתוך עשרה

טפחים מהארץ, ולכן לא היתה לו אפשרות להניחה למעלה מהגמל.

ודחינן את הראיה:

אמרי: לעולם אימא לך

שאפשר להניח את הנר חנוכה

אפילו למעלה מעשרה

טפחים.

מאי אמרת,

שאם כן יאמר בעל הבירה לחנוני:

אבעי לך לאנוחה

את הנר חנוכה

למעלה מגמל ורוכבו

. אין זו טענה

! כיון דבמצוה קא עסיק,

מאחר שהחנוני עוסק במצות נר חנוכה,

כולי האי לא אטרחוה רבנן,

עד כדי כך לא הטריחו אותו חכמים שיניח את הנר כל כך גבוה למעלה מהגמל. ולכן אין הוא נחשב פושע.

אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה, פסולה.

כי האנשים אינם רואים בגובה כזה, ואין כאן פירסומי ניסא,

כסוכה וכ

קורת ה

מבוי,

שאף הם פסולים למעלה מעשרים אמה.

הדרן פרק עלך הכונס

--- title: "חברותא - בבא קמא — פרק שביעי - מרובה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02357.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שביעי - מרובה

Оригинал главы פרק שביעי - מרובה

א. פרק זה עוסק, רובו ככולו, בעניני גניבה, טוען טענת גנב, טביחה ומכירה, וכן במסתעף מזה לענין עדים שזממו בשקר לחייב אדם על גניבה טביחה או מכירה.

ב. גנב משלם תשלומי כפל, ואם טבח או מכר את השור או את השה שגנב, הרי זה משלם חמשה בקר תחת השור, וארבע צאן תחת השה.

ג. נפקד שהפקידו בידו כל חפץ וטען שנגנב החפץ ממנו באופן שפטור הוא מלשלם לפי דיני השמירה המוטלים עליו, ונשבע על כך, ונמצא החפץ בידו, הרי זה משלם כפל; ואם היה הפקדון שור או שה, וטען עליו שנגנב, ונשבע עליו, ואחר כך טבחו או מכרו, הרי זה משלם ארבעה וחמשה.

ודינים אלו מתבארים במשנתנו, ובסוגיא שעליה.

מתניתין:

מרובה

היא

מדת תשלומי כפל

שמשלם גנב, או נפקד ה"טוען טענת גנב" על פקדון שבידו, ונמצא שהוא בידו -

ממדת תשלומי ארבעה וחמשה

שמשלם גנב אם טבח או מכר את גניבתו, [או את הפקדון אחר שטען עליו טענת גנב]; כלומר: מדת תשלומי כפל נוהגת במידה מרובה מאשר תשלומי ארבעה וחמשה:

שמדת תשלומי כפל

המשתלמת על גניבה או כשטען טענת גנב,

נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים, ובין בדבר שאין בו רוח חיים

.

ו

אילו

מדת תשלומי ארבעה וחמשה

המשתלמת על הטביחה או המכירה,

אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד, שנאמר

:

"

כי יגנוב איש שור או שה, וטבחו או מכרו

, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה".

אבל לענין הבא אין הבדל בין תשלומי כפל לתשלומי ארבעה וחמשה:

אין הגונב אחר הגנב

[הגונב מבית הגנב]

משלם תשלומי כפל

לא לנגנב ולא לגנב.

ו

אף

לא הטובח ולא המוכר אחר הגנב

, כלומר: הגונב מבית הגנב וטבח או מכר אינו

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

גמרא:

שנינו במשנה: מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה, שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים, ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד: מדייקת הגמרא:

ואילו

את ההבדל הבא בין תשלומי כפל לתשלומי ארבעה וחמשה, דהיינו:

"

מדת תשלומי כפל נוהגת בין בגנב בין בטוען טענת גנב

", כשם שהגנב משלם תשלומי כפל, כך הטוען על פקדון שהפקד בידו שהוא נגנב, ונמצאת הגניבה בידו הרי זה משלם תשלומי כפל.

"

ו

אילו

מדת תשלומי ארבעה וחמשה, אינה נוהגת אלא בגנב בלבד

", שאם לאחר שטען הנפקד על הבהמה שהיא נגנבה, הלך הוא עצמו וטבח או מכר את הבהמה, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה -

חילוק זה

לא קתני

במשנתנו. ואם כן:

משנתנו

מסייע ליה לרבי חייא בר אבא

המחייב על טביחה ומכירה לאחר שטען טענת גנב!

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון

, הרי זה

משלם תשלומי כפל;

ואם

טבח ומכר

את הפקדון שבידו אחר שטען עליו טענת גנב, הרי זה

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

ומשנתנו מסייעת לדין זה, כי לכן לא חילקה המשנה בדין זה בין תשלומי כפל לתשלומי ארבעה וחמשה.

איכא דאמרי

[יש שאמרו את השמועה הזו באופן אחר]:

לימא

, האם אכן נאמר שמשנתנו - שלא חילקה בין כפל לארבעה וחמשה לענין טוען טענת גנב -

מסייע ליה לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה?

ועל כך אמרו בבית המדרש: לא תסייע לדברי רבי יוחנן ממשנתנו, כי

מי

האם

קתני

במשנתנו "

אין בין

" מדת תשלומי כפל למדת תשלומי ארבעה וחמשה אלא החילוק ששנינו במשנתנו, עד שנכריח מזה, שאין הבדלים נוספים ביניהם!?

והלא לא כך קתני, אלא "

מרובה

"

קתני

במשנתנו -

ואם כן, יש לומר ש

תנא

[שנה] התנא חילוק אחד,

ושייר

חילוקים נוספים שבין כפל לארבעה וחמשה, וכגון בטוען טענת גנב.

שנינו במשנה:

שמדת תשלומי כפל נוהגת

בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים:

ומפרשת הגמרא:

מנא הני מילי

שתשלומי כפל נוהגים אף בדבר שאין בו רוח חיים?

דתנו רבנן

: כתיב בתורה בפרשת "שומר חינם":

"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש [ואמר הנפקד שהפקדון נגנב מביתו].

אם ימצא הגנב [נחלקו תנאים לקמן סג ב בפירוש הפסוק: יש אומרים כפשוטו, ובגנב הכתוב מדבר; ויש אומרים: אם יימצא שהנפקד עצמו גנבו ] ישלם שנים [הגנב, או הנפקד שטען: "נגנב ממני"].

אם לא ימצא הגנב [כאשר טען הנפקד], ונקרב בעל הבית אל האלהים [וכבר נקרב הנפקד אל בית הדין לשבועה] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.

[כי אז] על כל דבר פשע [שיימצא שקרן בשבועתו], על שור על חמור על שה על שלמה [שהופקדו אצלו, או] על כל אבידה [שמצא] אשר יאמר [העד, כלומר: שני עדים] כי הוא זה [אשר נשבעת עליו שנגנב, הרי הוא אצלך], עד האלהים [הדיינים] יבוא דבר שניהם [שני העדים כדי שיחקרו בית הדין את העדות, ואשר ירשיעון אלהים [הוא] ישלם שנים לרעהו" [כלומר: אם כשרים הם העדים וירשיעוהו לשומר, כי אז ישלם השומר שנים, ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממים, כי אז ישלמו הם שנים לשומר, כאשר זממו להפסידו], וזו היא פרשת "טוען טענת גנב".

ואנו למדים, לפי המידה האומרת ש"כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", על מה חייבה התורה כפל בטוען טענת גנב.

"

על כל דבר פשע

", הרי

כלל

.

"

על שור על חמור על שה על שלמה

", הרי

פרט

.

"

על כל אבידה

", הרי

חזר

הכתוב

וכלל

-

וכך היא המידה בתורה: "

כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט

".

מה הפרט

שור חמור שה שלמה -

מפורש: דבר המטלטל וגופו ממון

[הוא בעצמו שוה ממון],

אף כל דבר המטלטל וגופו ממון

חייבים עליו כפל.

יצאו

מדין טוען טענת גנב ומדין כפל בכלל -

קרקעות, ש

הרי הן

אינן מטלטלין

.

וכן

יצאו עבדים, ש

הרי הם

הוקשו לקרקעות

במאמר הכתוב: "והתנחלתם אותם [את העבדים] לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו", וכשם שאין משלם כפל על הקרקעות, כך אינו משלם כפל על העבדים.

וכן

יצאו שטרות

חוב שהופקדו בידי שומר,

שאף על פי ש

הן

מטלטלין

, הרי

אין גופן ממון

, אלא גורמים הם לגבות ממון מן הלווה. ו

יצא

אף ה

הקדש

. שהרי "כי יתן איש אל

רעהו

"

כתיב

בתחילת הענין, ואין השומר רעהו של ההקדש. שמא תאמר:

אי מה הפרט

שור, חמור ושה -

מפורש: דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא

חייבים עליו כפל -

אבל עופות

שאין נבלתן מטמאה במגע ובמשא -

לא

חייבים עליהם כפל?

ועד שלא ביארה הגמרא מהיכן יודעים אנו לרבות את העופות לכפל, תמהה הגמרא על עצם העמדת השאלה:

ומי מצית אמרת הכי

, שלא יהא חייב כפל אלא על דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא!?

והא

אף "

שלמה

"

כתיב

בתורה בין הפרטים, והשמלה, שהיא בגד, הרי אינה מטמאה במגע ובמשא, ושוב יכולים אנו ללמוד אף את אלו שאין נבלתם מטמאה במגע ובמשא מ"שלמה", שהרי הם על כל פנים דומים לפרט של "שלמה"!?

אמרי

בני הישיבה לפרש:

אנן בבעלי חיים

בלבד הוא ד

קאמרינן

, דהיינו:

אימא

[שמא נאמר]:

בבעלי חיים, דבר שנבלתו מטמא

במגע ובמשא, אין

אכן חייבים עליו כפל -

אבל

דבר שאין נבלתו מטמא במגע ובמשא

-

לא

יתחייב עליהם כפל.