Baba Kama 59a — el Talmud en español

אכלה

הבהמה

סמדר,

שהם ענבים שלא בשלו:

רבי יהושע אומר: רואין אותן כאילו הן ענבים

בשלים לגמרי, ש

עומדות ליבצר,

ולפי זה הוא משלם.

וחכמים אומרים: רואין כמה היתה יפה,

כמה היה שוה הכרם לימכר כשהוא סמדר,

וכמה היא יפה

עתה, לאחר שנאכלו הענבים, ומשלם את ההפרש [וזה פחות מאשר מחייב רבי יהושע].

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: במה דברים אמורים

שמעריכים את הנזק ביחס לכל הכרם,

בזמן שאכלה לולבי גפנים,

כשעדיין לא פרחו הענבים [והוא שלב לפני סמדר],

ויחורי תאנים,

לפני פריחת התאנים.

אבל

אם

אכלה פגים

בתאנה

או בוסר

בענבים, שכבר גדלו והגיעו לגודל של פול הלבן [והוא שלב אחרי סמדר, ותיכף תדון הגמרא מה דין הסמדר עצמו], אז מעריכים את שווי הפרי עצמו שאכלה, ו

רואין אותן כאילו

הן

ענבים

בשלות לגמרי ש

עומדות ליבצר,

ולפי זה הוא משלם.

ומוכיח אביי:

קתני מיהת

בברייתא,

וחכמים אומרים: רואין אותן כמה היתה, יפה וכמה וכמה היא יפה.

ששמין לפי הכרם הקיים,

ולא קתני

ששמין את מה שהבהמה אכלה

בשישים,

ביחס לכרם הגדול פי ששים ממה שאכלה, כמה הוא נפחת משוויו בשל האכילה.

והרי בנזקי ממונו ודאי ששמין בששים!

אלא מאי אית לך למימר,

שכוונת חכמים היא לומר שאכן שמים

בששים

.

ואם כן,

הכי נמי

בברייתא של נזקי גופו, תבאר שהכוונה היא ששמין

בששים

, ואין לך ראיה לחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו.

אמר אביי: רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד,

שמעריכים את מה שאכלה הבהמה לא לפי מצב הפרי עכשיו אלא כמה היה שוה אילו היה נשאר בשדה וגדל עד הסוף.

ומבאר אביי:

רבי יוסי הגלילי, הא דאמרן.

שאמר בברייתא לעיל שנידון במשוייר שבו.

רבי ישמעאל

מצינו שסובר כן,

דתניא

: נאמר בתורה בפרשת שן ורגל "

מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם

" -

מיטב שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק.

שישלם בעל הבהמה לפי הערוגה המשובחת ביותר בשדה הניזק, ולא לפי ערוגה זו שהזיקה,

דברי רבי ישמעאל

[ולקמן תבאר הגמרא את משמעות דבריו בצורה אחרת].

רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב

להחמיר כל כך על המזיק שישלם יותר ממה שהזיק,

אלא

הכתוב בא

לגבות לניזקין,

שישלמו לניזק את שווי הערוגה שהזיקו לו,

מן העידית.

שאם אין למזיק כסף והוא משלם בקרקע, צריך לשלם לו מהקרקע המשובחת ביותר שיש לו.

וקל וחומר להקדש.

שהמזיק את ההקדש צריך לשלם להקדש מעידית נכסיו.

ושואלת הגמרא לעיל, בפרק ראשון [ו ב] על דברי רבי ישמעאל: כיצד יתכן לומר שאם אכלה הבהמה ערוגה כחושה, ישלם המזיק לפי ערוגה שמינה?

ולא תימא

שהתשובה לכך היא כפי שתירץ

רב אידי בר אבין

.

דאמר רב אידי בר אבין,

הפסוק מדבר

כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי

הערוגה הזאת שאכלה,

כחושה הואי, אי שמינה הואי, דאמר

הכתוב [לדברי רבי ישמעאל]:

קום שלים שמינה במיטב דאיכא השתא!

שישלם המזיק במיטב שדהו של ניזק, דהיינו, כאילו הערוגה הנאכלת היתה הערוגה המשובחת ביותר של הניזק.

כי אין זו התשובה הנכונה לבאר דברי רבי ישמעאל,

דהכי לא אמרינן

שישלם המזיק מספק, לפי הערוגה המשובחת ביותר.

מאי טעמא?

כי

המוציא מחבירו עליו הראיה!

והניזק, עליו להביא ראיה שאכן הזיק לו ערוגה משובחת, וכל עוד לא הביא ראיה כזו, אין המזיק חייב לשלם לו אלא לפי הערוגה הכחושה ביותר שבשדהו.

אלא הפסוק אינו מדבר כלל כשיש ספק איזו ערוגה נאכלה. ומה שאמר רבי ישמעאל "מיטב שדהו של ניזק" היינו שהמזיק ישלם לניזק על אותה ערוגה שנאכלה, לא לפי מה שהיא שוה עכשיו, באמצע גידולה,

אלא במיטב דלקמיה,

לפי מה שהיא עתידה להיטיב ולהשביח.

ומאי ניהו

כיצד משערין זאת?

כי היאך דסליק.

לפי כמה שהיתה יכולה להיות שוה בשעת הקציר.

ובא רבי עקיבא וחולק, שאינו משלם לפי מחיר הפירות בעתיד, אלא לפי שווי הערוגה עתה.

ועתה דנה הגמרא בביאור דברי הברייתא:

אמר מר: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: במה דברים אמורים שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים

.

ומדייקת הגמרא, שרק אם אכלה לולבי גפנים, שהוא השלב של לפני הפריחה, אז אומר רבי שמעון בן יהודה שמעריכים את הנזק ביחס לכרם כולו, ולא לפי שווי הפרי עצמו שניזוק.

הא

אם כבר פרחו הענבים, והגיעו ל

סמדר,

דינם כפרי גמור, ומעריכים את הפרי עצמו שניזוק, ו

רואין אותן כאילו

הן

ענבים

ה

עומדות ליבצר

.

ולפי זה קשה, כי

אימא סיפא

של דברי רבי שמעון בן יהודה, שמשמע מהם שדוקא כאשר

אכלה פגים או בוסר,

שהוא שלב יותר מאוחר מסמדר,

הוא דרואין אותן כאילו

הן

ענבים עומדות ליבצר.

הא

אם היו רק

סמדר,

אין דינם כפרי גמור, אלא מעריכים את הנזק ביחס לכרם כולו, ו

רואין אותן כמה היא יפה

עתה לאחר ההיזק,

וכמה היתה יפה

מקודם.

ונמצא, שביחס לסמדר, סותרים דברי רבי שמעון בן יהודה את עצמם מהרישא לסיפא!?

ומתרצת הגמרא:

אמר רבינא: כרוך ותני,

הוסף את הסמדר בדברי רבי שמעון בן יהודה, שכבר מהשלב הזה הוא סובר שדינו כפרי גמור כפגין ובוסר.

וכך אמר רבי שמעון בן יהודה:

במה דברים אמורים

שמעריכים את הנזק ביחס לכרם,

בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים. אבל אכלה סמדר

או

פגין או בוסר, רואין אותן כאילו

הן

ענבים עומדות ליבצר

.

ומקשינן:

אי הכי רבי שמעון בן יהודה היינו רבי יהושע!

שגם הוא סובר בסמדר שהוא כפרי גמור, ובמה נחלקו, אם כן, רבי שמעון בן יהודה ורבי יהושע!?

ומשנינן:

איכא בינייהו כחש גופנא,

האם צריך להפחית מהתשלום את הריוח של הניזק מכך שהענבים שנאכלו היו מכחישים את עצי הגפנים, ויונקים מהם את הלחלוחית אילו היו נשארים עד הבציר. שבזה נחלקו רבי שמעון בן יהודה ורבי יהושע.

ולא מסיימי,

לא ידוע לנו מי מהם סובר שמפחיתים את כחש הגופנא, ומי מהם סובר שאין מפחיתים את כחש הגופנא.

אביי אמר: מסיימי ומסיימי!

ניתן להוכיח ממקום אחר מי מהם סובר שמפחיתים את כחש הגופנא.

וממשיך אביי:

מאן תנא,

מי משני התנאים הללו הוא

דחייש,

שסובר שמתייחסים בזמן התשלום

לכחש גופנא?

רבי שמעון בן יהודה היא!

דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון בן מנסיא

: ה

אונס

נערה בתולה,

אינו משלם את הצער

שנצטערה מחמת האונס,

מפני שסופה להצטער

את הצער הזה

תחת בעלה

.

אמרו לו: אינו דומה נבעלת ברצון

לבעלה, שאין לה צער,

לנבעלת באונס,

שיש לה צער.

הרי שרבי שמעון בן יהודה סובר שבהערכת הנזק לוקחים בחשבון גם את המאורעות העתידיים, ומפחיתים מהתשלום כתוצאה מחישוב זה. ואם כן, הוא זה שסובר שחיישינן לכחש גופנא.

אמר אביי: הני תנאי,

המובאים להלן,

ורבי שמעון בן יהודה, אמרו דבר אחד

. שמתייחסים למה שעלול לקרות בעתיד, בעת הערכת הנזק.

מי שדחף אשה מעוברת, וכתוצאה מכך הפילה האשה את עוברה, חייב לשלם האדם המכה "דמי ולדות" לבעל, בנוסף ל"נזק" ו"צער" שהוא חייב לשלם לאשה.

דתניא: רבי יוסי אומר: נכי חיה.

מנכים [מפחיתים] מתשלום דמי הולדות את הסכום שהבעל חסך והרויח בכך שאינו צריך לשכור מיילדת לאשתו כתוצאה מההפלה.

בן עזאי אומר: נכי מזונות.

מנכים מה שהרויח הבעל בכך שאינו צריך להוסיף על מזונותיה של אשתו בזמן חולשתה לפני הלידה.

הרי שגם התנאים הללו סוברים שלוקחים בחשבון את ההוצאות העתידיות שיחסכו כתוצאה מהנזק, ומפחיתים אותם מהתשלום.

ומבארת הגמרא את מחלוקת התנאים בענין הניכוי מדמי הולדות.

מאן דאמר: נכי חיה, כל שכן

שהוא סובר

נכי מזונות,

שמפחיתים את הוצאות המזונות, שהרי ודאי שהיא היתה זקוקה לתוספת מזונות אילו היתה מגיעה לסוף ההריון.

ומאן דאמר: נכי מזונות,

סובר שדוקא את המזונות מפחיתים,

אבל נכי חיה,

את הוצאות המיילדת

לא

מפחיתים כיון

דאמר ליה

הבעל:

איתתא דידי, פקיחא היא!

היא עצמה "חכמה" [מיילדת],

ולא מבעיא חיה,

אינה זקוקה למיילדת אלא יכולה ללדת בעצמה, ולא חסכת לי את הוצאות המיילדת.

ועתה הגמרא חוזרת לתחילת הסוגיא, בענין ההוא גברא שקצץ דקל חבירו, כיצד משערין את הנזק.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, עבוד עובדא,

פסקו הלכה למעשה,

כוותיה דרב נחמן,

שמשערין את הדקל שנקצץ

בששים,

ביחס לפי ששים ממנו. והיינו, שלא רק בנזקי ממונו, אלא אפילו בנזקי גופו של האדם גם כן לא מעריכים את הדבר עצמו שניזוק, אלא ביחס לשטח יותר נרחב, בכמה הוא נפחת מערכו כתוצאה מהנזק.

לישנא אחרינא: רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמו דקלא אגב קטינא דארעא.

הם העריכו את הנזק של קציצת הדקל ביחס לחלקת שדה קטנה שם היה הדקל.

והלכתא כוותיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדקלא דארמאה.

בדקל רגיל, שלא משערין אותו בפני עצמו אלא ביחס לשטח גדול ממנו.

והלכתא כוותיה דריש גלותא,

שהעריך את שווי הדקל בפני עצמו,

בדקלא פרסאה,

שהוא חשוב מאוד, ולכן שמים אותו בפני עצמו.

ומביאה הגמרא מעשה ב

אליעזר זעירא,