Baba Kama 57b — el Talmud en español

נאמר בתורה, שבין שומר חנם ובין שומר שכר, אם שלחו יד בפקדון שהופקד ברשותם, הרי הם חייבים מעתה אף על דברים שהיו פטורים עד כה, כגון שומר חנם, מתחייב בגניבה ובאונסין, ושומר שכר באונסין.

ולכאורה, היה די שתכתוב התורה את דין שליחות יד בשומר חנם בלבד, וממנו היינו לומדים מקל וחומר, שגם שומר שכר חייב בשליחות יד.

ועל כך עונה הברייתא:

לא

! אי אפשר ללמוד בקל וחומר את דינו של שומר שכר השולח יד בפקדון משומר חנם, למרות ששומר שכר חמור משומר חנם.

שכן יש לפרוך:

אם אמרת בשומר חנם

שהוא חייב בשליחות יד, משום שיש בו חומרא,

שכן

הוא

משלם תשלומי כפל

באופן שהוא טוען טענת גנב על הפקדון שברשותו, ולבסוף נמצא שהוא שקרן.

תאמר בשומר שכר, שאינו משלם תשלומי כפל!

שהרי גם אם יטעון טענת גנב, לא תועיל לו טענתו להיפטר מלשלם על גניבת הפקדון, שהרי שומר שכר חייב בגניבה ואבידה.

ומאחר שמצינו דבר ששומר חנם חמור משומר שכר, לכן אי אפשר ללמוד את דין שליחות יד משומר חנם לשומר שכר.

ומוכיח אביי:

ואי סלקא דעתך, לסטים מזויין גנב הוא

, הרי

נמצא

שגם

בשומר שכר

תיתכן אפשרות שהוא

משלם תשלומי כפל,

כגון

בטוען טענת "לסטים מזויין

גנבה ממני"

,

שיש לו דין של גנב הן לענין תשלומי כפל, והן לענין שומר הטוען טענת גנב, שחייב בתשלומי כפל?

אמר ליה

רב יוסף: לעולם, לסטים מזויין גנב הוא.

ו

הכי קאמר

הברייתא:

לא, אם אמרת בשומר חנם, שכן

הוא

משלם תשלומי כפל בכל טענותיו,

בין שהוא טוען שנגנב ממנו על ידי גנב רגיל בין שהוא טוען שנגנב ממנו על ידי לסטים מזויין, שהרי שומר חנם פטור על כל גניבה.

תאמר בשומר שכר, שאינו משלם תשלומי כפל אלא בטוען טענת לסטים מזויין.

אך לא בטוען טענת גנב רגילה, שאז לא היה משלם כפל, כי לא היה פוטר את עצמו מלשלם עבור הגניבה, וממילא לא יתכן שיתחייב כפל על טענה כזו. ונמצא ששומר שכר קל בענין זה משומר חינם.

איתיביה

אביי לרב יוסף מהא דתניא: נאמר בשואל "

ונשבר או מת,

שלם ישלם".

אין לי

שהשואל חייב אלא ב

שבורה ומתה,

שהן אונס. ב

גניבה ואבידה, מנין

שהוא חייב עליהם?

אמרת, קל וחומר

הוא:

ומה שומר שכר, שפטר בו

הכתוב על

שבורה ומתה

[כמפורש בפרשת שומר שכר], בכל זאת הוא

חייב בגניבה ואבידה,

כמפורש שם.

שואל, שחייב בשבורה ומתה,

וכי

אינו דין שחייב בגניבה ואבידה!

ומסיימת הברייתא:

וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה!

ומוכיח אביי:

ואי סלקא דעתך, לסטים מזויין גנב הוא, אמאי אין עליו תשובה?

והרי

איכא למיפרך

על הקל וחומר:

מה לשומר שכר,

דין הוא שיתחייב בגניבה ואבידה משום שהוא חמור,

שכן

הוא

משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים

מזויין.

תאמר בשואל, שהוא קל יותר, שלעולם לא יתכן שיתחייב בתשלומי כפל, כי גם אם יטען שבא עליו לסטים מזויין וגנב ממנו, הוא אינו פטור מלשלם על הגניבה הזאת, שהרי שואל חייב גם באונסין. ומי שאינו בא בטענתו לגנוב את הקרן מבעליו, אינו חייב לשלם עליו כפל כשנמצא שקרן. ומאחר שבענין זה קל חיובו של השואל מחיובו של שומר שכר, דין הוא שלא יתחייב השואל בגניבה ואבידה.

אמר ליה

רב יוסף:

קסבר האי תנא,

שעושה קל וחומר משומר שכר לשואל לחייבו על גניבה ואבידה, שאף על פי שהשואל אין לו שום אפשרות להתחייב בתשלומי כפל, בכל זאת הוא חמור מהשומר שכר.

כי גם אם לשומר שכר תיתכן אפשרות של מחוייבות לשלם תשלומי כפל, בכל זאת, אפשרות של מחוייבות כזו לא תיתכן אלא רק כאשר הוא נשבע על טענתו שהחפץ נגנב ממנו, ואחר כך מתברר בעדים שנשבע לשקר.

ואילו תשלומי הקרן, אשר השואל חייב במקרה של אונס [ואשר בכך הוא חמור משומר שכר], הוא משלם אותם גם ללא שהוא נשבע לשקר.

ולכן,

קרנא

[תשלום הקרן, שחייב בו השואל על אונס שאירע לחפץ]

בלא שבועה, עדיפא

חמור הוא

מכפילא

[שמשלם שומר שכר על טענת גנב, שמחוייב עליה רק אם נטענה]

בשבועה.

והיינו, תשלומי הקרן שמשלם שואל, הם מחמת חומרתה של דרגת השמירה של השואל, ואילו תשלומי הכפל ששומר שכר משלם, אינם אלא בגדר קנס, על כך שנשבע לשקר על טענת הגניבה, ולא משום חומרתה של דרגת השמירה של שומר שכר. והוינן בה:

לימא מסייע ליה

לרב יוסף, שלסטים מזויין גנב הוא, מהא דתניא:

השוכר פרה מחבירו, ונגנבה

.

ואמר הלה,

השוכר:

הריני משלם

על הגניבה,

ואיני נשבע

שבועת השומרים כדי להיפטר מהתשלום.

ואחר כך נמצא הגנב

. הרי הגנב

משלם

את

תשלומי

ה

כפל לשוכר,

ולא לבעלים, כי השוכר זכה בתשלומי הכפל על ידי נכונותו לשלם עבור הגניבה.

סברוה,

בני הישיבה שרצו להוכיח מברייתא זו כרב יוסף, סברו, שברייתא זו סוברת

כרבי יהודה, דאמר

"

שוכר כנושא שכר, דמי".

שהשוכר דינו כשומר שכר לגבי דרגת חיוב שמירתו. ואם כן הוא חייב בגניבה ואבידה.

ומדקתני

בברייתא "

ואמר הריני משלם ואיני נשבע

",

מכלל

זה אתה למד,

דאי בעי,

שאילו היה רוצה השוכר להישבע שנגנבה הפרה, הוי

פטר ליה נפשיה בשבועה,

היה נפטר מלשלם עבורה.

ומעתה יש לדון:

היכי דמי?

כיצד יתכן שיפטר מלשלם על ידי שישבע שבועה שהיא נגנבה, והלא השוכר חייב בגניבה ואבידה!

אלא ודאי, מדובר

כגון דקא טעין טענת לסטים מזויין,

שהוא אונס, ואף השוכר פטור על זה.

וקתני

"

ואחר כך נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל לשוכר

". הרי שלסטים מזויין משלם כפל, כגנב.

שמע מינה: לסטים מזויין, גנב הוא!

ודחינן:

אמרי, מי סברת

שהתנא של הברייתא סובר

כרבי יהודה, דאמר שוכר כנושא שכר דמי

.

דלמא, כרבי מאיר סבירא ליה, דאמר: שוכר כשומר חנם דמי.

והוא פטור מגניבה ואבידה. ואם כן, יש לפרש הברייתא כפשוטה, שהשוכר טוען שהבהמה נגנבה באופן רגיל ולא בלסטים מזויין, ולכן הגנב משלם כפל. ולעולם לסטים מזויין גזלן הוא.

איבעית אימא,

לעולם הברייתא סוברת כרבי יהודה. אלא שרבי יהודה עצמו סובר ששוכר דינו כשומר חנם. ו

כדמחליף רבה בר אבוה

את שמות התנאים במחלוקת זו,

ותני: שוכר כיצד משלם?

רבי מאיר אומר

כשומר שכר

.

רבי יהודה אומר כשומר חנם

.

רבי זירא אמר

: לעולם הברייתא סוברת ששוכר דינו כשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה. ובכל זאת אין מכאן ראיה לרב יוסף שלסטים מזויין גנב הוא. כי

הכא במאי עסקינן, בטוען טענת לסטים מזויין.

שהשוכר אמנם טוען שהגנב היה לסטים מזויין, אך בסוף,

ונמצא

שהוא היה

לסטים שאינו מזויין,

אלא גנב רגיל. ולכן אומרת הברייתא שאם נמצא הגנב, הוא משלם כפל. ובכל זאת, הרי אילו היה רוצה השוכר להישבע לשקר על טענתו שלסטים מזויין גנב ממנו, היה נפטר בכך מלשלם, כי לטענתו אנוס הוא. ולכן אומרת הברייתא שאם אמר הריני משלם ואיני נשבע, הרי הוא זוכה בכפל. ולעולם לסטים מזויין, גזלן הוא.

שנינו במשנה:

נפלה לגינה ונהנית, משלמת מה שנהנית

.

אמר רב

: המשנה מדברת

בנחבטה

הבהמה בתבואה, והזיקה אותה, ואז היא משלמת לפי מה שנהנתה מהתבואה שהצילה אותה מחבטה בקרקע.

והוינן בה: האם כוונת רב לומר שדוקא בנחבטה, הדין כך,

אבל

אם

אכלה

מהתבואה,

אפילו מה שנהנית אינה משלמת!?

לימא רב לטעמיה,

האם רב הולך לשיטתו, שמצינו את דברי רב, שאמר בדומה לזה במקום אחר.

ששנינו את דבריו על המשנה לעיל [מז א] שהמכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות, והוזקה בהמתו של חבירו מהפירות, חייב בעל הפירות.

דאמר רב

: דיו זה הוא רק כשהבהמה הוזקה על ידי שהתחלקה על הפירות. אבל אם מתה על ידי שאכלה מהפירות יותר מדאי, פטור בעל הפירות, כי

היה לה

לבהמה

שלא תאכל

מהפירות!

ודנה הגמרא, האם גם כאן סובר רב מהטעם זה, שבעל הבהמה פטור לגמרי כשאכלה על ידי נפילה לגינה, כי הוא יכול לטעון שעל הנפילה הוא אנוס, ואילו על האכילה הוא יכול לטעון "היה לה שלא תאכל", ומה אני יכול לעשות שאכלה?

ודחינן:

אמרי: הכי השתא!?

מהו הדמיון!?

אימור דאמר רב התם,

את הסברא לפטור משום ש"

היה לה שלא תאכל",

זה רק

היכא דאיתזקא היא,

כשהבהמה עצמה ניזוקה מהפירות,

דמצי אמר ליה מריה דפירי,

שבעל הפירות יכול לטעון לבעל הבהמה:

לא משלמנא,

כי

היה לה שלא תאכל!

אבל כאן, שהנידון הוא

לאזוקי היא אחריני,

כאשר הבהמה הזיקה לאחרים,

דפטירה לשלומי,

שנפטור אותה מלשלם על כך בטענה זו ש"היה לה שלא תאכל",

מי אמר רב!?