Baba Kama 56b — el Talmud en español

והוינן בה:

פשיטא

שהליסטים חייבים על נזקי הבהמה!

שהרי

כיון דאפקוה,

שהוציאו את הבהמה מרשות בעליה, וגם עשו בה קנין משיכה, ושינוי רשות, הרי מעתה ואילך,

קיימא לה ברשותייהו,

הבהמה קנויה היא להם [בקנין גזילה שעשו בה],

לכל מילי,

לכל דבר [אם כי עדיין חייבים הם בהשבתה, כיון שאמרה תורה "והשיב את הגזילה אשר גזל"]. ולכן היא נחשבת כקנויה להם אפילו לענין זה שהם חייבים לשלם את נזקיה שהזיקה ממון אחרים, כמו שחייב אדם לשלם את הנזקים שהזיק ממונו. ומתרצינן:

לא צריכא,

שהליסטים לא משכו את הבהמה אליהם, אלא מדובר באופן

דקמו לה באפה.

עמדו בפניה מכל צד, באופן שהיא לא תוכל ללכת אלא רק לכיוון הקמה, ולאכול ממנה.

וזה חידוש המשנה, שאף באופן כזה, שהם לא עשו כל קנין בבהמה, בכל זאת הם חייבים על הנזקים שתזיק אחרים.

כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב: המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו,

שלקח בהמה של ראובן והעמידה על קמת שמעון,

חייב

לשלם הנזק.

וסברה הגמרא ש"מעמיד בהמת חבירו" היינו שאחזה בידו, והוליכה לקמה, ולכן היא מקשה: אם כן,

פשיטא

שהוא חייב!?

וגם כאן מתרצת הגמרא:

לא צריכא, דקם

לה באפה.

והחידוש הוא שזה נחשב כאילו העמיד את הבהמה ממש על קמת חבירו.

אמר ליה אביי לרב יוסף

: "

הכישה" אמרת לן

!

ביארת לנו, ש"המעמיד בהמת חבירו", הכונה היא שהכיש אותה במקל כדי שתלך אל קמת חבירו, ורק אז הוא חייב, אבל אם הוא רק "קם לה באפה" אינו חייב.

ולסטים נמי,

משנתנו, שהוציאוה ליסטים, גם כן מדובר בה רק באופן

דהכישוה

במקל, ועל ידי כן קנאוה בקנין גזילה, והרי הם חייבים בנזקיה. וזה החידוש של המשנה, שהכשה במקל נחשבת לקנין משיכה בבהמה.

שנינו במשנה:

מסרה לרועה, נכנס הרועה תחתיו

.

והוינן בה:

אמרי, תחתיו

-

דמאן?

תחת מי נכנס הרועה להתחייב בנזקי הבהמה?

אילימא,

אם תרצה לומר

תחתיו דבעל בהמה,

אם כן תיקשי, שהרי

תנינא חדא זימנא!

כבר למדנו זאת במשנה לעיל בפרק רביעי [מד ב], שהשומר נכנס תחת הבעלים להתחייב בנזקי הבהמה. ולמה היה צריך רבי להשמיענו זאת שנית במשנתנו לגבי רועה, שהוא השומר על הבהמה, שהוא נכנס תחת הבעלים?

שכך שנינו לעיל:

מסרו

הבעלים את בהמתם

לשומר חנם, ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר, כולן נכנסו תחת הבעלים!

אלא,

שמא תרצה לומר, ש"תחתיו" היינו

תחתיו דשומר,

שהבעלים מסרו לשומר, והשומר מסר לרועה, ובאה המשנה לומר שהרועה נכנס תחת השומר הראשון, והוא אחראי על נזקי הבהמה,

ו

אילו

שומר קמא אפטר ליה לגמרי

מנזקי הבהמה.

אם כן יקשה,

לימא תיהוי תיובתא דרבא!

דאמר רבא: שומר שמסר לשומר, חייב

השומר הראשון על נזק שאירע לבהמה, אפילו אם נאנסה הבהמה אצל השומר השני, ואילו משנתנו אומרת שהשומר הראשון פטור לגמרי על הבהמה?

ומתרצינן: לעולם המשנה מדברת בשומר שמסר לרועה, ולא יקשה לרבא.

ד

אמר לך רבא: מאי

"

מסרו לרועה

"?

לברזיליה!

שהרועה הוא תלמידו [עוזרו] של השומר הראשון, ובאופן כזה גם רבא מודה שהשומר הראשון פטור, משום

דאורחיה דרועה

[שומר]

למימסר לברזיליה,

הדרך הוא שהרועה מוסר לתלמידו, והרי זה כאילו הסכימו הבעלים לכך, ולכן הוא נפטר ממנה, והשני נכנס תחתיו.

איכא דאמרי: מדקתני

במשנתנו "

מסרה לרועה

",

ולא קתני

"

מסרה לאחר

",

שמע

מינה: מאי

"

מסרה לרועה

"? ש

מסר

ה

רועה לברזיליה.

ורק אז הוא פטור, משום

דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה. אבל

אילו

מסרה

הראשון

לאחר,

לסתם רועה שאינו תלמידו,

לא

נפטר הראשון משמירת הבהמה.

והוינן בה:

לימא מסייע ליה לרבא,

האם יש ראיה ממשנתנו לרבא,

דאמר רבא: שומר שמסר לשומר, חייב.

שהרי משנתנו נקטה דוקא שהשומר הראשון מסרה לתלמידו, משמע שאילו היה מוסר אותה לשומר אחר, הוא היה נשאר חייב על הבהמה.

ודחינן:

אמרי, לא!

אין מכאן ראיה לרבא, כי

דלמא אורחא דמילתא קתני,

שהדרך הוא שהרועה מוסר לתלמידו, ולכן נקטה כך המשנה.

ו

לעולם

הוא הדין

אם היה מוסרה

לאחר

גם היה פטור.

איתמר

:

שומר אבידה,

המוצא אבידה, שהוא חייב להכניסה לביתו ולשמור עליה עד שימצאו הבעלים.

רבה אמר: כשומר חנם דמי,

דינו של שומר האבידה כשומר חנם.

רב יוסף אמר: כשומר שכר דמי,

דינו כשומר שכר.

ומבארת הגמרא את סברותיהם של רבה ורב יוסף:

רבה אמר: כשומר חנם דמי

משום ד

מאי הנאה קא מטי ליה!?

וכי איזו הנאה יש לו מכך שהוא שומר על האבידה, ונמצא שהוא שומר חנם עליה.

רב יוסף אמר: כשומר שכר דמי,

כי

בההיא

הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא,

מתוך שהוא נהנה מהאבידה, שאם יבא עני בעת שהוא עוסק בשמירת האבידה, הוא יפטר מלתת לו צדקה, כי העוסק במצוה פטור מן המצוה, לכן

הוי כשומר שכר

על האבידה.

איכא דמפרשי הכי

:

רב יוסף אמר: כשומר שכר דמי.

וטעם הדבר,

כיון דרחמנא שעבדיה בעל

כורחיה,

שהוא חייב לשמור על האבידה,

הלכך כשומר שכר דמי

.

(סימן: החזירה, לעולם, השב, חייא, אמרת, נשבר, שבר

)

[סימני הענינים שמהם הגמרא דנה להוכיח כאחד מהצדדים במחלוקת רבה ורב יוסף].