Baba Kama 43a — el Talmud en español

או

שהיתה היא

גיורת

שנישאה לגר, ונתעברה הימנו, ויצאו ילדיה, ומתו שניהם, והם "כקטן שנולד", שאין להם יורשים -

זכה

המכה במה שבידו, ואינו נותן כלל דמי ולדות ונזק וצער; ומשום שכל מה שיש למשוחרר ולגר הרי הוא הפקר, והוא הראשון לזכות בהם.

ותיקשי: למה זוכים יורשיה בנזק וצער שלה, ואין זוכה בעלה!?

אמר

תירץ

רבה, וכן אמר רב נחמן

: זו ששנינו "אין האשה נותן ליורשיה",

בגרושה

עסקינן, ולכן זוכים קרוביה בנזק ובצער; אבל אם יש לה בעל, הוא קודם לקרוביה לזכות בהם.

אמרי

בני הישיבה להקשות על תירוץ זה:

גרושה נמי, תפלוג

בדמי ולדות!

כלומר, אם בגרושה עוסקת הברייתא, אם כן למה זוכה בעלה שגירשה בדמי הולדות, והרי התורה אומרת "כאשר ישית עליו בעל האשה", וזה אינו בעל האשה, שהרי גירשה; ואם הוא אינו זוכה בהם, תזכה היא בדמי הולדות!?

אמר

תירץ

רב פפא: התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות

, שאינו בעלה. שזכות דמי הולדות אינו תלוי ב"בעל האשה" אלא בבועל האשה.

מאי טעמא?

משום ד

אמר קרא

"

כאשר ישית עליו בעל האשה

". הרי שהקפידה התורה על הבועל.

ומקשינן על רבה ורב נחמן שתירצו את הקושיא דלעיל: למה אינו נותן נזק וצער לבעלה, שהוא משום שהברייתא עוסקת בגרושה:

מאי קשיא להו!? הרי אם כי החוב של נזק וצער נעשה קודם מיתת האשה, מכל מקום הברייתא הרי עוסקת בכגון ששולם הנזק והצער לאחר מיתה, ודינו כחוב שהיה לאשה קודם שמתה, וגבו אותה לאחר מיתתה, שנחלקו בו רבה ורב נחמן באיזה אופן הוא "ראוי", ובאיזה אופן הוא "מוחזק";

ו

אם כן

נוקמה

, נפרש את הברייתא באופן שהוא "ראוי" ולא "מוחזק", כיצד:

לרבה: כגון שגבו

היורשים לאחר מיתת האשה

מעות

[ולא קרקע] עבור הנזק והצער, ובכי האי גוונא, לרבה - כפי שיתבאר - הרי זה "ראוי" ולא "מוחזק".

ולרב נחמן: כגון שגבו

היורשים לאחר מיתת האשה

קרקע

עבור הנזק והצער, שלשיטתו - כפי שיתבאר - הרי זה "ראוי".

דאמר רבה

גבי בכור הנוטל פי שנים בירושת אביו, ואינו נוטל ב"ראוי" כב"מוחזק" - שאם אם היה לאביהם חוב על אחר, ומת:

אם

גבו

היתומים

קרקע

בחובת אביהם,

יש לו

לבכור פי שנים בה, דחשיב כ"מוחזק", היות והקרקע כבר נשתעבדה בחיי האב.

ואם

גבו מעות, אין לו

פי שנים, שהרי זה "ראוי", ואין בכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק; ולשיטתו נפרש כאן בכגון שגבו מעות.

ו

אילו

רב נחמן אמר

גבי בכור - בהיפוך:

גבו

היתומים

מעות, יש לו

לבכור פי שנים, שאין זה "ראוי" משום ש"מעות הלוה אביהם ומעות נטלו"; ואם

גבו

היתומים

קרקע, אין לו

פי שנים, שהרי זה "ראוי" ולא "מוחזק", ואף שנשתעבדה הקרקע בחיי אביהם; ולשיטתו נפרש כאן בכגון שגבו קרקע.

א. תניא בברייתא שהובאה בבבא בתרא קכד א: "אין בכור נוטל פי שנים, בשבח ששבחו נכסים [שהוריש האב; וכגון שהניח להם אביהם דקל שהיו בו פרחים ונעשו תמרים], לאחר מיתת אביהן [קודם שחלקו; ומשום שהוא "ראוי"]; רבי אומר, אומר אני: בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים [מעצמם] לאחר מיתת אביהם", כי לדעתו אין השבח חשוב "ראוי".

ב. עוד גרסינן בבבא בתרא קכד ב: "שלחו מתם [בני מערבא שלחו מארץ ישראל, לאמר]: בכור נוטל פי שנים במלוה [בפרעון חוב שהיה לאביהם על אחרים], אבל לא בריבית [שנתחייב בה הלוה הנכרי לאחר מיתת האב].

ומפרשינן התם, שלא חילקו בני מערבא בין מלוה לריבית אלא לדעת חכמים שאינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים מעצמם, ולכן בריבית - שהיא השבח הבא מאליו של החוב - אינו נוטל, אבל במלוה עצמה הוא נוטל, שאין הפרעון כמו שבח של החוב ששבח לאחר מיתה; אבל לדעת רבי ששבח דממילא אינו חשיב ראוי, אפילו בריבית הוא נוטל פי שנים, שהריבית לא גרעה משבח דממילא שהבכור נוטל פי שנים.

אמרי

בני הישיבה לתרץ:

הני מילי

שאין מלוה חשובה "מוחזק" בכל אופן -

ל

דעת

בני מערבא אליבא דרבנן

, שהם אומרים בדעתם, שאם כי הבכור אינו נוטל פי שנים בשבח, מכל מקום במלוה הוא נוטל, ובזה נחלקו רבה ורב נחמן מתי מלוה עדיפה משבח, אם בגביית קרקע אם במעות -

כי קאמרי

רבה ורב נחמן -

הכא

שהמלוה חשובה מוחזקת בכל אופן,

כרבי

שלפי דעתו אף בשבח ששבחו נכסים מעצמן נוטל הבכור פי שנים, ואם כן כל פרעון מלוה לא גרע משבח דממילא, ואינו חשוב ראוי.

אמר רבי שמעון בן לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונה

, שאינו חייב סקילה, הרי זה

פטור

אף

משלשים שקלים

, ומשום

שנאמר

"

כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, והשור יסקל

". ולמדנו:

כל זמן שהשור בסקילה, הבעלים משלמין שלשים שקלים

, אבל אם

אין השור בסקילה, אין הבעלים משלמין שלשים שקלים

.

אמר רבה: שור שהמית בן חורין שלא בכוונה

, שאינו חייב סקילה, הרי זה

פטור מכופר

, ומשום

שנאמר

:

"

השור יסקל וגם בעליו יומת

.

אם כופר יושת עליו

", ולמדנו:

כל זמן שהשור בסקילה, בעלים משלמין כופר, אין השור בסקילה, אין הבעלים משלמין כופר

.

איתיביה אביי

לרבה - הסובר: אין השור בסקילה, אין הבעלים משלמים כופר - ממשנה במסכת כתובות מא א:

דתנן התם: אם הודה אדם ואמר "

המית שורי את פלוני

",

או

שהודה ואמר "המית שורי את

שורו של פלוני

",

הרי זה משלם על פי עצמו

, שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

ו

מאי לאו

, האם אין פירוש המשנה, שאם הודה ואמר "המית שורי את פלוני", הרי זה משלם

כופר;

הרי מוכרח, שאם כי אין השור בסקילה, שהרי אינו נהרג על פי הודאתו, מכל מקום הבעלים משלמים כופר, ותיקשי לרבה!?

אמר לו רבה לאביי:

לא

כאשר פירשת שהוא משלם כופר שהוא כפרה על פי עצמו, אלא

דמים

של הנהרג הוא משלם, ולא בתורת "כופר" אלא כשאר נזקים.

אמר לו אביי:

אי

כדבריך, שבמקום שאין כופר יש חיוב "

דמים

" על מיתת אדם כשאר נזקים, אם כן הוא הדין גבי עבד, במקום שאין קנס יש חיוב דמים לאדוניו על מיתתו כשאר נזקים, ואם כן

אימא סיפא

:

אם הודה ואמר "

המית שורי את עבדו של פלוני

",

אינו משלם על פי עצמו

, ומשום ששלשים של עבד קנס הם, ואין אדם משלם קנס על פי עצמו.

ואי

כדבריך, שיש חיוב

דמים

על מיתת אדם כשאר נזקים, אם כן אף בעבד

אמאי לא

ישלם דמים לאדון על פי עצמו, שהרי יש לחייבו דמים כשאר נזקים שהזיק לממונו של האדון; אלא ודאי, שאם אין קנס גם דמים אינו משלם שאין תשלום דמים על הריגת אדם; ואם כן, אף בכופר, אם לא היה משלם כופר משום שאין השור בסקילה, אף דמים לא היה משלם, ובהכרח שכופר הוא משלם, ואף שאין השור בסקילה.

אמר ליה

רבה לאביי:

יכילנא לשנויי לך

ש

רישא

ב

דמים

היא עוסקת,

ו

אילו

סיפא

ב

קנס

היא עוסקת, אבל דמים באמת מחייב.

ו

מיהו, שינוייא דחיקא, לא משנינא לך

[איני רוצה להשיבך תשובות דחוקות], ולכן אימא לך:

אידי ואידי

[הן הרישא והן הסיפא] עוסקות בחיוב

דמים

כשאר נזקים; ודקשיא לך: מאי שנא שבהריגת בן חורין על פי עצמו שאינו חייב כופר משום דאין השור בסקילה, מכל מקום הוא משלם דמים; ואילו בהריגת עבד על פי עצמו שאינו משלם קנס משום שאין השור בסקילה [ומשום שהודה בקנס], אין הוא חייב דמים; תשובתך: