Versión en texto de este daf: original y traducción
Baba Kama 41a — el Talmud en español
Baba Kama 41a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Baba Kama 41a
מהו דתימא
כמאן דקטלה
[כאילו השור הוא שהרגה]
דמי, קא משמע לן!
כלומר, קולא היא ברובע, שאם כי נגרמה מיתה על ידה, מכל מקום אין הבעלים חייבים כופר, ואין אנו מחשיבים את השור כאילו הוא זה שהרג את האשה.
רבא אמר
:
לעולם
בכגון
דרבעה וקטלה
ברביעה עצמה הוא שאמרו שהרובע אינו משלם את הכופר;
ודקא קשיא לך
: למה לא ישלם, והרי
מה לי קטלה בקרנא, מה לי קטלה ברביעה!?
אימא לך:
קרן כוונתו להזיק, האי כוונתו להנאת עצמו הוא
, ואם כן אינו בכלל "קרן", ולא חייבה התורה כופר אלא ב"קרן".
ומפרשינן:
במאי פליגי
אביי ורבא, שלאביי כשקטלה ברביעה חייב בכופר, ולרבא אינו חייב בכופר?
ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק
, כלומר: שור שהרג ב"רגל":
לאביי: משלם כופר
, שבכל חיובי השור חייבה התורה את בעליו בכופר, ואילו
לרבא: לא משלם כופר
, שלא חייבה תורה כופר אלא ב"קרן".
כאן שבה הגמרא למחלוקת רב ושמואל, אם שור האצטדין כשר לגבי מזבח, ומביאה, ד
תניא כוותיה דרב
שהוא כשר לגבי מזבח:
דתניא:
שור האצטדין אינו חייב מיתה, ו
אף
כשר
הוא
לגבי מזבח
, מפני
שהוא כמעושה
. כלומר, כאילו המגיח הוא זה שהרג ולא השור עצמו.
מתניתין:
שור שנגח את האדם, ומת
האדם.
אם שור
מועד
להרוג הוא, הרי הוא
משלם כופר
, שנאמר [שמות כא כט]: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה. אם כופר יושת עליו".
ו
אם
תם
הוא, הרי הוא
פטור מן הכופר
, שנאמר [שם, כח]: "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור, ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא ... ", ודרשינן [עמוד ב]: "נקי" מחצי כופר, ללמד, שאין התם משלם אפילו חצי כופר, ואין דין הכופר כתשלום נזק שהתם משלם את חציו.
וזה וזה
, בין תם ובין מועד
חייבין מיתה
, שנאמר: "וכי יגח שור את איש או את אשה, ומת, סקול יסקל השור. ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה, השור יסקל". הרי שבין תם ובין מועד נסקלים.
וכן
הוא הדין - שהשור חייב מיתה בין כשהוא תם ובין כשהוא מועד, וכשהוא מועד משלם כופר -
בבן
[קטן] שנהרג על ידי שור,
וכן בבת
קטנה, שנאמר [שם, לא]: "או בן יגח או בת יגח, כמשפט הזה יעשה לו".
ואם
נגח
השור
עבד או אמה
ומתו, אין בעליו משלם כופר לפי השווי של המזיק או הניזק, אלא:
נותן
קנס
שלשים סלעים
לבעלי העבד,
בין שהוא
העבד
יפה מאה מנה, ובין שאינו יפה אלא דינר אחד
, שנאמר [שם, לא]: "אם עבד יגח השור או אמה, כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, והשור יסקל".
גמרא:
ומקשינן על המבואר במשנתנו שאין כופר אלא בשור מועד:
וכי
מאחר דמתם קטלינן ליה
[מאחר ששור תם נסקל כשהרג אדם], אם כן שור
מועד
להרוג - שהעידו עליו שלשה ימים לאחר כל נגיחה, שהרג אדם -
היכי משכחת לה!?
והרי כבר מנגיחותיו הראשונות היה לו ליסקל!?
אמר
תירץ
רבא: הכא במאי עסקינן
, שלא היתה העדאתו על ידי הריגה בפועל של שלשה בני אדם. אלא
כגון שאמדוהו ל
הריגת
שלשה בני אדם
, כלומר: רץ אחרי שלשה בני אדם בשלשה ימים, וברחו מפניו, והעידו על כך בפני בית הדין והבעלים אחר כל רדיפה, ואמדו בית הדין, שאילו לא היו אלו בורחים, היה הורגם.
רב אשי
חולק על תירוצו של רבא, ו
אמר: אומדנא לאו כלום הוא
, ואין הוא נעשה מועד אלא בהריגה בפועל של שלשה בני אדם.
אלא
, פירש רב אשי,
הכא במאי עסקינן, כגון ש
בתחילה
סיכן לשלשה בני אדם
בשלשה ימים, והעידוהו על כך, אך לא הרגוהו היות ועדיין לא מת איש, ומשנגח את הנגיחה הרביעית מתו השלשה.
רב זביד אמר
: הכא במאי עסקינן, ב
כגון שהרג שלשה בהמות
, שעליהם אינו נסקל, ומכל מקום מועד הוא להריגה.
ומקשינן עלה:
ו
כי
מועד ל
הריגת
בהמה, הוי מועד ל
הריגת
אדם!?
אלא, אמר רב שימי
: הכא במאי עסקינן,
כגון שהרג שלשה גויים
, ואין השור נהרג על הריגת גוי.
ומקשינן עלה:
ו
כי
מועד ל
הריגת
גויים, הוי מועד ל
הריגת
ישראל
שישלם עליהם כופר כשהרגם!?
אלא, אמר רבי שמעון בן לקיש
:
הכא במאי עסקינן,
כגון שהרג שלשה בני אדם טריפה
, ואין השור נהרג על הריגת טריפה, היות ו"גברא קטילא" [חי שהוא כמת] הוא הרג.
ותמהינן:
ו
כי
מועד ל
הריגת
טריפה, הוי מועד ל
הריגת אדם
שלם!?
אלא אמר רב פפא
: הכא במאי עסקינן, בכגון
דקטל
השור
וערק לאגמא, דקטל
שוב
וערק לאגמא
[הרג השור, וברח לאגם שלא יהרגוהו].
רב אחא בריה דרב איקא, אמר
: הכא במאי עסקינן, ב
כגון שהוזמו זוממי זוממין
-
כלומר, העידו עליו עדים ביום הראשון, והוזמו העדים ופטרו בית הדין את השור מסקילה; ושוב העידו עליו עדים אחרים ביום השני, והוזמו; ושוב העידו עליו עדים ביום השלישי, וגם באו באותו יום עדים שהזימו את זוממי הכתות הראשונות, ונתקיימה עדות הראשונים, והרי הוא מועד; ועד שלא הספיקו בית הדין לגמור את דינו של השור למיתה, נגח השור נגיחה רביעית כשהיה עדיין בבית בעליו, ועל נגיחה זו הוא משלם כופר.
בגמרא לעיל כד א איתא: איבעיא להו: "שלשה ימים" דקתני [במשנה שם: "מועד, כל שהעידו בו שלשה ימים"], לייעודי תורא, או לייעודי גברא, למאי נפקא מינה: דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא [ביום אחד העידו על שלש נגיחות בשלשה ימים], אי אמרת לייעודי תורא, מייעד, ואי אמרת ליעודי גברא, לא מיעד, כי מימר אמר [בעל השור]: השתא הוא דקמסהדו בי".
ומקשינן:
הניחא אי
"
ליעודי תורא
"
בעינן
, שלדעתו נעשה הוא מועד אפילו כשהעידו עדים ביום אחד על שלש נגיחות שהיו בשלשה ימים,
שפיר
אפשר לפרש את המשנה כפי שנתבאר שהוזמו זוממי זוממין.
אלא, אי לייעודי גברא בעינן
, וצריך שתהיה עדות בפני הבעלים אחר כל נגיחה, אם כן אין לחייב את הבעלים באופן שהוזמו העדים, אם כי לאחר כל הנגיחות התברר שעדי אמת הם, שהרי
מימר אמר
[יאמרו] הבעלים: באותה שעה שבאו העדים הרי
לא הוה ידענא
[לא ידעתי] שעדי אמת הם; וכל ידיעתי ששורי נגח הלוא לא נתקיימה אלא לאחר שנגח שלש נגיחות, ואין זו העדאה לדעת הסובר: "ליעודי גברא"!?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן: ב
כגון דאמרי
העדים שהעידו על נגיחות השור:
כל אימת דקטיל תוריה, גביה הוה קאי
[בכל נגיחה של השור היו הבעלים נוכחים], ואם כן הבעלים ידעו את האמת שהשור הוא מועד.
רבינא אמר
ליישב באופן אחר את משנתנו:
הכא במאי עסקינן:
ב
כגון שהיו העדים שהעידו על נגיחותיו של השור כדי לייעדו,
מכירין את בעל השור
, ויכולים הם להעיד בפניו ששורו נגח,
ו
אולם
אין
הם
מכירין את
השור
, כך שאין בית דין יכולים להורגו, ואחר שנגח נגיחה רביעית נודע שהוא השור שנגח בשלשת הפעמים הקודמות, והרי בעליו חייב כופר.
ומקשינן:
מאי הוה ליה למיעבד
[מה היה לבעלים לעשות], כלומר: היות וכשהעידו בפני הבעלים על נגיחות השור לא היה הוא יודע איזה שור נגח, אם כן לא ידע את איזה שור עליו לשמור, ואין זו העדאה!?
ומשנינן:
משום דאמרי ליה
בית הדין:
תורא נגחנא אית לך בבקרך, איבעי לך נטורא כולי בקרך
[שור נגחן יש לך בעדרך, היה לך לשמור על כל העדר].
שנינו במשנה:
וזה וזה
[תם ומועד]
חייבין מיתה
:
תנו רבנן: ממשמע שנאמר
"וכי יגח שור את איש או את אשה, ומת,
סקול יסקל
השור
", האם
איני יודע שנבילה היא, ונבילה אסורה באכילה!?
אם כן,
מה תלמוד לומר
"ו
לא יאכל את בשרו
, ובעל השור נקי"?
מגיד לך
הכתוב במאמרו "ולא יאכל את בשרו",
שאם שחטו לאחר שנגמר דינו
לסקילה,
אסור באכילה
. שמשעת גמר דינו לסקילה הרי הוא אסור.
אין לי אלא באכילה
, עד כאן לא שמענו שהוא אסור משנגמר דינו או אפילו משנסקל, אלא באכילה.
בהנאה, מנין
שהוא אסור משעה שנגמר דינו?
תלמוד לומר
"ולא יאכל את בשרו,
ובעל השור נקי
", כדמפרש ואזיל. ומפרשינן:
מאי משמע
, איך משמע מפסוק זה איסור הנאה?
שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו
"
יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום
". ואף בעל השור, "נקי" הוא משור זה, שאין לו בו הנאה של כלום.
ומקשינן על מה שאמרנו ששור הנסקל אסור באכילה והנאה משנגמר דינו:
וממאי ד
"
לא יאכל את בשרו
" [וכן "ובעל השור נקי"] אמור
להיכא דשחטו
ל
אחר שנגמר דינו
, וללמדנו
ש
הוא
אסור באכילה
והנאה משנגמר דינו!?
והרי
אימא: ד
באמת
היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו, שרי באכילה
ובהנאה
הוא
-
ו
אילו
האי
"
לא יאכל את בשרו
", בא
להיכא דסקליה מיסקל
. ודקשיא לך: הרי נבילה היא ונבילה אסורה באכילה, אימא לך: ללמדנו
ד
אף
אסור בהנאה הוא!?
והיינו, מנין שהפסוק "לא יאכל" את בשרו בא ללמד איסור לאחר שנגמר דינו, והרי יש לומר, שבאמת לאחר שנגמר דינו אינו אסור, ואילו הפסוק "לא יאכל את בשרו" בא ללמד איסור לאחר סקילה, ולחדש שהוא אסור בהנאה. שהרי אם כי איסור אכילה אכן ידענו משום שהוא נבילה, מכל מקום הוצרכה התורה לאוסרו בהנאה.
ושמא תאמר: הרי "לא יאכל" כתיב, והאיך נלמד מזה לאיסור הנאה? אימא לך:
כדרבי אבהו!
דאמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר
"
לא יאכל
" או "
לא תאכל
" או "
לא תאכלו
",
אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה
במשמע,
עד שיפרט לך הכתוב
בו היתר הנאה
כדרך שפרט לך
היתר הנאה
בנבילה
. כמו שאמר הכתוב "לא תאכל כל נבילה, [אלא] לגר אשר בשעריך תתננה, ואכלה. או מכור לנכרי". שהנתינה והמכירה הנאה הם. וכיון שהוצרך הכתוב להתירו בהנאה, מוכח מכאן שאם לא התיר הכתוב, היינו אוסרים את הנבילה בהנאה, משום שנאמר בה "לא תאכל".
ואם כן, אף בשור הנסקל, נאמר שבא הכתוב במאמרו "לא יאכל", לאסור אותו בהנאה משנסקל, ואיסור אכילה והנאה משנגמר דינו קודם שנסקל, מנין לנו!?
ומשנינן: אי אפשר שיבוא הכתוב "לא יאכל" ללמד על איסור הנאה כשנסקל.
כי
הני מילי
ש"לא יאכל" מלמד על איסור הנאה, זה רק
היכא דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא מ
"
לא יאכל
" [במקום שאת איסור האכילה ואת איסור ההנאה אנו באים ללמוד מ"לא יאכל"] -
אבל
הכא, דאיסור
ה
אכילה מ
"
סקול יסקל
"
נפקא
, שהרי נבילה היא,
אי סלקא דעתך האי
"לא יאכל את בשרו
" ללמד
איסור הנאה הוא
בא, אם כן מדוע נקט הכתוב לשון איסור אכילה בעוד שאין לו משמעות אלא לענין ההנאה?
נכתוב רחמנא
במפורש "
לא יהנה
"!
אי נמי
, יש לומר טעם נוסף שאין לומר ש"לא יאכל" בא ללמד על איסור הנאה לאחר סקילה, כי די שיכתוב הכתוב "
לא יאכל
". "
את בשרו
" שהוסיף הכתוב
למה לי!?
אלא ודאי הוא בא ללמד,
דאף על גב דעבדיה כ
"
עין בשר
",
דשחטיה
[שחטו ולא סקלו], הרי הוא
אסור
.
מתקיף לה מר זוטרא
קושיא אחרת על לימוד איסור אכילה והנאה משנגמר דינו:
ו
אימא: הני מילי
שאסרו הכתוב קודם שנעשה נבילה -