Baba Kama 36b — el Talmud en español

האי

"

יש בו מותר

יחזיר לשלפניו

"? וכי הדין הוא שמן הנותר בשור לאחר גביית הניזק האחרון, גובה הניזק שלפניו את המגיע לו, ואפילו על חשבון הניזקים והבעלים הקודמים?

והרי את הנותר

יחזיר לכולם מיבעי ליה

לתנא למימר! כלומר, המותר הרי שייך לכל אחד [לבעלים ולניזקים הקודמים לניזק האחרון], כפי ערכם היחסי בשור קודם לנזק אחרון זה [וכאשר מבואר במשנה לדעת רבי שמעון הסובר כרבי עקיבא].

אמר

פירש

רבא

את דעתו של רבי מאיר:

לעולם

סבר רבי מאיר

כרבי ישמעאל, דאמר: בעלי חובות נינהו, ודקשיא לך

: למה "

אחרון אחרון נשכר

", והרי "

ראשון ראשון נשכר

"

מיבעי ליה

למימר!? אימא לך:

הכא במאי עסקינן

,

כגון שתפסו ניזק

הראשון

לגבות הימנו

[וכן כל הניזקים שלאחריו תפסו את השור],

ונעשה עליו

כל ניזק בזמן תפיסתו -

כשומר שכר

לנזקין

.

כלומר, משעה שתפסו, הרי דינו כשומר שכר, שהוא חייב בנזקי השור, ואילו הבעלים פטורים מתשלום נזקיו, ולפיכך:

א. אין הבעלים מפסידים מבעלותם על השור אלא לראשון בלבד, שהרי הם אינם אחראיים אלא לנזקי ראשון, שהוזק בשעה שהיה השור תחת שליטתם.

ב. אותו שעבוד שזכה הראשון בגוף השור, אינו שלו עתה אלא של האחרון, שהרי הראשון שתפס, חייב הוא בנזקי הניזק הבא אחריו, וצריך לשלם לו את אשר יש לו בגוף השור.

וכן זה שבא אחריו, כיון שתפס, צריך לשלם לזה שבא אחריו את אשר יש לו בשור, כי אף הוא תפסו, ונתחייב על תשלום היזקו.

וביאור המשנה לפי תירוץ זה, מתבאר בהמשך הענין בדרך של קושיא ותירוץ.

אי הכי

, איך שנינו: "ישלם לאחרון שבהם, ואם

יש בו מותר יחזיר לשלפניו

", והרי "ואם יש בו מותר

יחזיר לבעליו

",

מבעי ליה

לרבי מאיר למימר!?

כלומר: הניחא זו ששנינו "ישלם [תחילה] לאחרון שבהם", אכן מתיישב כשתפסו אותם הניזקים, ולא תיקשי למה יזכה האחרון תחילה, והרי הראשון קדם לו, כי את מה שיש לראשון בשור, מתחייב הוא לתת לבא אחריו, כיון שתפסו והתחייב באחריות נזקיו, וכן הלאה, וכפי שנתבאר.

אבל מכל מקום תיקשי, האיך שנינו במשנה שאם יש בו מותר בשור, דהיינו שהיה השור שוה יותר מערך נזקו של האחרון, כי אז ישלמו במותר זה את הנזקים של זה שלפני האחרון? והרי כיון שתפסו, שוב אין הבעלים אחראיים על נזקיו, וכל חיובם הוא רק כפי ערך נזקו של ראשון. ואותו ערך, כבר גבה האחרון. ואם כן, אין המותר בשור שייך לאף אחד מן הניזקין, אלא רק לבעלי השור בלבד!?

אמר

תירץ

רבינא: הכי קתני

במשנתנו, כלומר, זה ששנינו "ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו", אין הכוונה שאם נותר בשור לאחר גביית הניזק האחרון, יגבה הניזק הקודם לו, אלא כך היא כוונת המשנה:

אם יש בו מותר בנזקיו, יחזיר לשלפניו

. דהיינו, אם לא היה ערך כל הנזקים שוה, אלא שהניזק הקודם לניזק האחרון היה ערך ניזקו גבוה משל אחרון, כי אז יזכה הוא בתשלום יתרת נזקו לאחר שיגבה האחרון. כי כשם שזוכה האחרון תחילה לכל הקודמים לו, משום שהקודמים לו נתחייבו זה לזה מחמת תפיסתם את השור, והקודם לו נתחייב לו, כך ביתרת הנזק - שאין לאחרון זכות בו, היות והוא גבוה מערך נזקו - זוכה האחרון מבין הניזקים. וכן מה ששנינו "ואם יש בו מותר יחזיר לשלפני פניו", היינו שאם היה ערך נזקו של זה שלפני פניו גבוה משל אלו שלאחריו, יגבה הוא.

וזו היא ששנינו "אחרון אחרון נשכר", שאם היו כמה ניזקים, שערך ניזקם גבוה משל אחרון, לעולם יזכה המאוחר יותר. כי הקודם לו נתחייב לשלם לו את זכויותיו בשור, בגין היותו שומר שכר החייב בנזקין.

וכן כי אתא רבין, אמר רבי יוחנן

לפרש את דעתו של רבי מאיר:

משום פשיעת שומרין נגעו בה

לחייב את הניזקים הראשונים להפסיד לטובת הניזק האחרון.

ומקשינן עלה:

במאי אוקימתא

להא דרבי מאיר

כרבי ישמעאל!?

אי הכי אימא סיפא: רבי שמעון אומר: שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבילה יפה כלום, זה נוטל מנה וזה נוטל מנה; חזר ונגח שור אחר שוה מאתים, האחרון נוטל מנה, ושלפניו, זה נוטל חמשים

זוז, וזה נוטל חמשים זוז; חזר ונגח שור שוה מאתים, האחרון נוטל מנה, ושלפניו נוטל חמשים זוז, ושנים הראשונים דינר זהב

והרי דין זה

אתאן לרבי עקיבא דאמר תורא דשותפי הוא!

ואם כן תיקשי: וכי

רישא

רבי ישמעאל

היא,

וסיפא רבי עקיבא

היא!?

אמרי

בני הישיבה:

אין

, אכן כן הוא.

דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא!

שבוק מתניתין ותא בתראי

[הנח למשנה ובוא אחרי], כלומר: הנח למשנה ואל תטרח לשנותה כתנא אחד, אלא אמור כמוני:

רישא רבי ישמעאל

היא,

וסיפא רבי עקיבא

היא.

תנן התם

, שנינו לקמן צ א:

התוקע לחבירו

, המכה את חבירו על אוזנו,

נותן לו סלע

דמי בושתו, שהוא שיעור בושת לאדם בינוני.

רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: מנה

[מאה זוז] נותן לו כדמי בושתו.

מעשה ב

ההוא גברא דתקע לחבריה

[מעשה באדם שתקע לחבירו],

שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף

, כדי שישאלוהו:

שני מיני מטבעות יש:

מטבעות צוריים ומטבעות מדינה, וההבדל ביניהם היה בכמות הכסף שבהם, שבסלע צורי היתה כמות פי שמונה של כסף מאשר במטבעות מדינה, ולכן אף היה ערכם פי שמונה.

כל סוגי המטבעות [מעות, זוזים ודינרים, ומנים] הנזכרים בש"ס, אין ספק שהכוונה בהם היא למטבעות צוריים, ברם בסלעים ובשקלים [מחצית הסלע] שנזכרו בתורה ובש"ס, דנה כאן הגמרא האם הכוונה היא לסלעים צוריים, או לסלעי מדינה.

הסלע הצורי שוייו כארבעה דינרים צוריים, ושל מדינה שויו ארבעה דינרים של מדינה, או חצי דינר צורי.

האם

סלע צורי

[שהוא ארבעה זוזים צוריים]

תנן

שהוא נותן לו דמי בושתו, לדעת תנא קמא שהלכה כמותו -

או

שמא

סלע מדינה

[שהוא חצי זוז צורי]

תנן?

אמר ליה

רב יוסף:

תניתוה

, יש ללמוד ממשנתנו, שאין התנא שונה אלא סלע צורי, ולא סלע מדינה:

שהרי שנינו במשנתנו:

ושנים הראשונים

נוטלים כל אחד

דינר זהב

שהוא עשרים וחמשה זוז של כסף; והרי יכול היה התנא לשנות עוד נזק שנעשה, ואז היה יוצא ששנים הראשונים נוטלים כל אחד שנים עשר וחצי זוז, אלא ודאי שמשום כך לא שנה כן התנא, משום שאין הוא רוצה לשנות חצאין -

ו

מיהו,

אי סלקא דעתך: תני תנא סלע מדינה

[דרך התנא לשנות סלע מדינה], אם כן, כיון שחצי זוז הוא סלע שלם של מדינה, אכתי תיקשי:

נפלוג וניתני עד תריסר וסלע

, יוסיף התנא עוד נזק אחד, עד שישאר לניזק הראשון ולבעלים, לכל אחד שנים עשר זוז צוריים ועוד סלע מדינה [שהוא חצי זוז צורי], שהרי הסלע דבר שלם הוא!?

אלא ודאי שאין התנא שונה סלע מדינה כלל, ואילו בזוזי הרי אלו חצאין שאין התנא שונה.

אמר

דחה

ליה

את הראיה:

וכי אטו

תנא כי רוכלא ליתני וליזיל

[וכי דרך התנא לפרט את כל האופנים, כמו רוכל המספר על מרכולתו לפרטי פרטים], כלומר: אכן יכול היה התנא לומר כן, אלא שדי היה לו במה שאמר, ולא הוצרך להוסיף עוד נזק ואת חלוקת השור לאחר נזק זה.

שואלת הגמרא: מאחר שנדחתה ראייתו של רב יוסף שבכל מקום סלע צורי תנן, אם כן

מאי הוי עלה

[מה היא פשיטות השאלה] אם סלע צורי תנן גבי התוקע לחבירו, או סלע מדינה הוא דתנן?

פשטוה

בני הישיבה,

מהא דאמר רב יהודה אמר רב

:

כל כסף האמור בתורה, כסף צורי

הוא, וכן כשמזכירים חכמים שיעור של תורה [כגון חמשים סלעים של אונס ומפתה], כוונתם לכסף צורי; ואילו שיעור

של דבריהם

, כגון סלע של בושת, שחכמים הם שקבעו את השיעור, השיעור הוא ב

כסף מדינה

.

מאחר שפסק להם רב יוסף, שאין על התוקע לתת אלא סלע מדינה שהוא חצי זוז צורי,

אמר ליה ההוא גברא

[הנפגע] לרב יוסף:

הואיל ו

רק

פלגא דזוזא הוא, לא בעינא

ליה! אלא

נתביה לעניים

[היות ואין עליו לשלם לי אלא חצי זוז בלבד, בוש אני ליטלו, ויתן התוקע את חצי הזוז לעניים]!

הדר אמר ליה

, שוב חזר בו הנפגע, ואמר לרב יוסף:

נתביה ניהלי, איזיל ואיברי ביה נפשאי

[יתן לי את חצי הזוז, ואלך להברות בו את נפשי], כלומר: אקנה בו משהו לטעום.

אמר ליה רב יוסף

לנפגע:

אין אתה יכול לחזור בך, ש

כבר זכו בו עניים; ואף על גב דליכא עניים הכא

[ואף שאין עניים לפנינו]

אנן

אני שגבאי צדקה אני -

יד עניים אנן

, וכאילו זכו בו כבר העניים.

דאמר רב יהודה אמר שמואל

:

אף שהשביעית משמטת את החוב, אלא אם כן כתבו "פרוזבול", דהיינו: "מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני [את שטרותי שאתם תהיו נוגשים, ואני לא אגוש], שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה", וחותמים עליו הדיינים או העדים; מכל מקום: