Baba Kama 34b — el Talmud en español

אמר ליה אביי

לרבא:

אם כן מצינו לרבי יהודה

אופן שבו דינו של שור

תם

יהיה

חמור מ

דינו של

מועד,

שכן במועד נאמר והמת יהיה לו ודרשו חכמים מכאן שהבעלים [הניזק] מטפלים בנבילה, ואם הופחתה הפסיד הניזק, ואילו בתם סבר רבי יהודה שהפחת חציו על המזיק, ונמצא שדין שור תם חמור ממועד.

וכי תימא הכי נמי

אכן דינו של תם חמור ממועד.

כי אכן מצינו במקום אחר שיש חומרא בתם ממועד:

כדתנן, רבי יהודה אומר

הנועל בפני שורו כראוי ויצא והזיק [נזקי קרן] אם היה השור

תם,

בעליו

חייב

בנזקיו,

ו

אם היה

מועד,

בעליו

פטור

.

דוחה הגמרא, אין זו ראיה, שכן

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה

שתם חמור ממועד, היינו

לענין

חיובי

שמירה,

שעל התם צריך לשמור יותר ממועד משום

דכתיבי קראי

כך משמע מהפסוקים, שבמועד נאמר ולא ישמרנו ומשמע שאם שמרו אפילו שמירה פחותה פטור ובתם לא נאמר כן ומשמע שבכל מקרה הוא חייב.

אבל

לענין תשלומין, מי שמעת ליה

שיהי דינו של תם חמור יותר ממועד?!

ואדרבה, מביאה הגמרא ראיה שרבי יהודה עצמו מקל בדיני תשלומים של תם יותר ממועד.

והתניא, רבי יהודה אומר, יכול,

האם ניתן לומר ש

שור

תם

שוה מנה,

מאה זוז שהם עשרים וחמשה סלעים,

שנגח שור

אחר ה

שוה

רק

חמש סלעים, והנבילה

של הנחבל

יפה סלע,

יהיה דינו,

זה

הניזק [ששורו היה שווה רק חמשה סלעים!]

נוטל חצי החי

שנים עשר וחצי סלעים,

ו

עוד את

חצי המת,

שני סלעים. כלומר, שעל נזק של ארבעה סלעים הוא מקבל ארבעה עשרה וחצי סלעים.

וזה

המזיק

נוטל חצי החי

שנים עשר וחצי הסלעים הנותרים,

ו

את

חצי המת

שני סלעים, ונמצא שעל נזק שהזיק שורו ארבעה סלעים ישלם ארבעה עשרה וחצי סלעים

.

אמרת,

מסתבר שאין לומר כן

, ו

הראיה,

כי

שור

מועד למה יוצא,

לשם מה נאמר חילוק בין תם למועד, האם

להחמיר עליו

[על המועד]

או להקל עליו, הוי אומר להחמיר עליו, ו

אם כן יש לומר קל וחומר,

מה

שור

מועד אינו משלם אלא מה שהזיק

ולא יותר,

תם הקל, לא כל שכן

שלא ישלם יותר ממה שהזיק.

ומבואר מדברי רבי יהודה עצמו שלענין תשלומים מועד חמור יותר מתם, וקשה לרבא המפרש בדעת רבי יהודה שדין שור תם חמור ממועד

אלא אמר רבי יוחנן

: לכולי עלמא אם נפחתה הנבילה הפסיד הניזק את כל הפחת, והמזיק אינו חייב להשלים לו את מה שהפסיד.

והמחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר היא בדין

"שבח נבילה"

אם השביחה הנבילה משעת הנזק עד שעת הגבייה מי נשכר מהשבחה זו.

וזוהי הנפקא מינה ד

איכא בינייהו, דמר,

רבי מאיר

סבר,

שאין למזיק שום זכיה בנבילה, ולכן דין שבח הנבילה הוא כדין הפחת, ושניהם

דניזק הוי.

כך שהמזיק ישלם כמו שהתחייב בשעת הנגיחה, והניזק הרויח את השבח.

ומר,

רבי יהודה

סבר, פלגא,

השבח נחלק בין המזיק והניזק.

דוגמא לדבר, שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, ובשעת הנזק היתה הנבילה שווה חמישים, כל אחד לוקח חצי החי וחצי המת דהיינו מאה עשרים וחמש, והמזיק נותן את חלקו בנבילה ועוד שבעים וחמשה זוז. ואם קודם החלוקה השביחה הנבילה ונעשית שווה מאה, דהיינו שהשביחה בחמישים יתר על שוויה, חולקים בחמישים אלו ויכול המזיק לשלם בעשרים וחמש הנוספים את חלק מהחוב ונמצא שישלם רק חמישים זוזים. והוסיף רבי יוחנן

,

היינו דקא קשיא ליה לרבי יהודה, לפי הסבר זה, שלדעת רבי יהודה המזיק נוטל חצי בשבח, ניתן לבאר מה שהתקשה רבי יהודה במקום אחר.

כי השתא דאמרת, חס רחמנא עילויה דמזיק דשקיל

פלגא

בשבחא, וכן שאינו מפסיד כלום בפחת, יש מקום לבא ולדון כדלהלן.

וכך הובא בברייתא אליבא דרבי יהודה:

יכול,

האם ניתן לומר ש

שור שוה חמש

סלעים

[עשרים זוז],

שנגח שור שוה מנה,

מאה זוז, שהם עשרים וחמשה סלעים,

והנבילה יפה חמשים זוז

[שתים עשרה וחצי סלעים] ונמצא שהשור הזיק שור השווה פי חמש ממנו, ונותר מהשור הניזק סכום השווה יותר מפי שתים מהמזיק.

האם שייך לומר ש

זה

המזיק השווה חמישה סלעים עשרים זוזים,

נוטל

את

חצי החי

שהיה שווה מאה זוז ונותר ממנו חמישים שחציים הם עשרים וחמש זוזים, [שהם שש ורבע סלעים],

ו

עוד את

חצי המת

השווה עשרים זוז, שחצים הם עשר זוז, [שהם שנים וחצי סלעים] ובסך הכל המזיק יקח שישים זוז [שמונה ורבע סלעים]

ו

כן

זה

הניזק

נוטל חצי החי וחצי המת.

אמרת

ודאי שלא מיסתבר לומר כך, שכן

היכן מצינו מזיק נשכר, ש

הרי אם תאמר שהמזיק נוטל חצי החי וחצי המת,

זה,

המזיק שור השווה יותר ממנו, לא די שלא ישלם כלום, עוד הוא יהיה

נשכר.

עוד טעם מביאה הברייתא מדוע לא יטול המזיק חצי החי וחצי המת:

ואומר,

נאמר בפסוק

"שלם ישלם"

משמע שה

בעלים

של השור המזיק

משלמין, ואין בעלים נוטלין.

ומבארת הגמרא:

מאי ואומר,

לשם מה הוצרכה הברייתא להביא טעם נוסף הרי ברור שלא יתכן שבעל השור המזיק ירויח מנגיחת שורו.

אלא כך היא כוונת הברייתא:

וכי תימא הני מילי

שאין המזיק נוטל בחצי החי ובחצי המת דווקא

היכא דאיכא פסידא לניזק

שהרי הוא שווה הרבה יותר מהמזיק ואם יחלוק המזיק עם הניזק נמצא שלא רק שהניזק אינו מקבל תשלומים, עוד הוא צריך להתחלק עם המזיק וזה באמת לא יתכן שיהיה במזיק נשכר על חשבון הניזק.

אבל היכא דליכא פסידא לניזק, כגון שור שוה חמש סלעים

[עשרים זוז]

שנגח שור שוה חמש סלעים,

ובשעת הנגיחה לא היתה הנבילה יפה כלום, ונתחייב המזיק לשלם עשרה זוזים,

ו

אחר כך השביחה

הנבילה,

ונעשית

יפה שלשים זוז

[עשר זוז יותר ממה שהיתה שווה בחייה.] נמצא שהניזק לא הפסיד כלום בנגיחת שורו אלא אדרבה מחיר הנבילה שווה יותר ממחיר בהמה חיה, ואם כן היה מקום שבאותם עשרה זוזים יתירים

שקיל נמי מזיק בשבחא

ויטול חמישה זוזים.

על כך הביאה הברייתא את הטעם הנוסף,

ואומר, שלם ישלם, בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין

והניזק ירויח את שבח הנבילה

.

נמצא לדעת רבי יהודה אליבא דרבי יוחנן, שיש שני דינים בשבח נבילה. א. אם לאחר השבח עדיין נותר למזיק לשלם, הרי הוא חולק עם הניזק בשבח ומפחית מסכום התשלום. ב. אם השבח יותר ממה שהמזיק הוצרך לשלם אינו לוקח לעצמו חלק בשבח.

ומקשה הגמרא בין לרבא ובין לרבי יוחנן על עצם שיטת רבי יהודה:

נתבאר בגמרא לעיל שרבי יהודה חלוק על רבי מאיר בשיטת חישוב חצי הנזק. לדעת רבי יהודה חולקים את החי ואת המת, ולרבי מאיר חולקים את שווי המת לפי מה שהיה שווה בעודו בחיים.

ולפי זה, שור שווה חמישים זוז [שתים עשרה וחצי סלעים] שנגח שור שווה ארבעים זוז [עשרה סלעים] והנבילה יפה עשרים זוז [נמצא שהשור הוזק בחצי משויו]. לדעת רבי מאיר שמים כמה למעשה הופסד השור עשרים זוזים ומשלם את חצים דהיינו עשר.

אבל לדעת רבי יהודה, חולקים את החצי החי השווה חמישים ביניהם, נמצא חציים עשרים וחמשה. ועוד חולקים את המת השווה עשרים, שחציו עשרה, ואם כן כל אחד נוטל שלושים וחמשה זוזים.

נמצא שבעל השור שהזיק רק עשרים, משלם את חצי החי שהוא עשרים וחמש ועוד צריך לתת את חלקו בנבילה כך שהוא משלם שלושים וחמש במקום עשרים.

אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבא

:

אם כן

אם רבי יהודה סובר ששמים את החי ואת המת,

מצינו לרבי יהודה

אופן שבו שור

תם משלם יותר מחצי נזק,

ו

כיצד יתכן שישלם כך, הלא

התורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו,

דמשמע שהמזיק משלם רק חצי נזק. ומתרצת הגמרא: במקרה זה

אית ליה לרבי יהודה,

שהחלוקה אינה בחצי החי ובחצי המת, אלא שמין את ה

פחת שפחתה מיתה

את הנחבל ובמקרה הנזכר היינו עשרים זוז, ואת הסכום הזה

מחצין בחי

גובין חציו מהחי.

נמצא, לדעת רבי יהודה, שיש שני מיני תשלומי חצי נזק: במקרה שלאחר שומת החי והמת התשלום אינו עולה על חצי נזק, שמין חצי החי וחצי המת. אבל במקרה ששומא זו גורמת שהניזק ישלם יותר מחלקו, שמים רק את המת. ומקשה הגמרא:

מנא ליה

לרבי יהודה שיש שתי אפשרויות שומא,

שמא תאמר שלמד זאת

מ

מה שנאמר

"וגם את המת יחצון",

כמו שדרש רבי מאיר.

הא

מפסוק זה גופא

אפקיה

הוציא [דרש]

רבי יהודה, לזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת.

והכיצד אפשר לדרוש מאותו פסוק שחולקים בפחת שפיחתתו המיתה.

ומבארת הגמרא: לעולם הפסוק בא ללמד ששמים את הפחת שפיחתתו מיתה, כרבי מאיר, אלא ש

אם

רק לשם

כן

נאמר הפסוק,

נכתוב קרא "ואת המת

יחצון"

,

לשם

מאי

נוסף

"וגם

את המת יחצון"?

שמע מינה תרתי,

שיש אופנים בהם משלמים רק את הפחת שפיחתתו מיתה, ויש אופנים בהם גובים את חצי החי וחצי המת

.

מתניתין:

יש

אופן בו האדם

חייב

לשאת ולשלם

על

מעשה

נזק וכיוצא בזה שעשה

שורו,

מחמת שלא שמרו כראוי

.

ו

אותה פעולה אם יעשה זאת בעצמו, יהיה

פטור על מעשה עצמו.

וכן להיפך, יתכן שהאדם יהיה

פטור

מלשאת ולשלם

על מעשה שורו, ו

אילו אם יעשה את אותה פעולה בעצמו, יהיה

חייב על מעשה עצמו.

ומפרטת המשנה: פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו

כיצד

:

שורו שבייש

אדם כשחבל בו, בעליו

פטור

מתשלומי בושת

,

דקיימא לן איש כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו.

ו

אילו

הוא

האדם המזיק בעצמו

שבייש

את חבירו

, חייב

בתשלומי בושתו

.

שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו,

בעל השור

פטור,

והעבד אינו יוצא לחירות.

ו

אילו

הוא

בעל העבד

שסימא את עין עבדו והפיל את שינו, חייב,

[ראה בהערה מהו פטור וחייב] והעבד יוצא לחירות. חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו כיצד:

שורו שחבל באביו ובאמו

של בעליו

,

הרי בנם בעל השור

חייב

בתשלומי נזקם.

ו

אילו

הוא שחבל באביו ואמו,

ועשה בהם חבורה,

פטור

מלשלם

,

כי הוא מתחייב בנפשו.

שורו שהדליק את הגדיש

של אדם אחר

בשבת.

בעל השור

חייב,

ומשלם חצי נזק, כיון שהוא מעשה משונה של השור ודינו כדין קרן שאם הוא תם משלם חצי נזק.

ו

אילו

הוא

האדם עצמו

שהדליק את הגדיש

של חבירו

בשבת, פטור

מלשלם,

מפני

שהוא מתחייב בנפשו

על חילול השבת, וכל מי שחייב מיתה פטור מתשלומים

.

גמרא:

תני,

שנה

רבי אבהו

ברייתא

קמיה דרבי יוחנן

:

כל המקלקלין,

העושה בשבת מלאכה שאין בה שום תועלת אלא קלקול של דבר קיים,

פטורין

מעונש.

שכן התורה אסרה לעשות בשבת מלאכות שיש בהן תיקון בלבד, כי הן בגדר מלאכת מחשבת, אבל המקלקל אינו עושה מלאכת מחשבת.

חוץ מחובל,

המוציא דם, שאף על פי שהוא מקלקל את הגוף הנחבל, הוא חייב מיתה.

ו

כן ה

מבעיר

גדיש בשבת, חייב מיתה למרות שהוא מקלקל.

אמר ליה

רבי יוחנן לרבי אבהו:

פוק, תני לברא,

צא ושנה ברייתא זו מחוץ לבית המדרש, ולא לפני!

כי ברייתא זו, המחייבת

חובל ומבעיר

אפילו במקום קלקול,

אינה משנה.

היא ברייתא שאין ראוי לשנותה, שכן לדעת רבי יוחנן כל המקלקלין בשבת פטורים, וגם חובל ומבעיר.

ואם תימצי לומר

שהיא

משנה,

שיש אפשרות לשנותה, כך צריך לשנותה: כל המקלקלים פטורים כולל חובל ומבעיר.

חוץ מ

חובל

ומוציא דם

ב

זמן שהוא

צריך

את הדם להאכילו

לכלבו,

שאמנם הוא מקלקל את הגוף הנחבל, אבל מאידך יש לו תועלת בכך שיש לו דם לכלבו, ונמצא שאינו מקלקל גמור כי יש לו צורך בקלקול זה. וכן ה

מבעיר

חייב,

ב

זמן שהוא שורף את העץ מפני שהוא

צריך לאפרו,

שאף על פי שהשריפה היא קלקול לעץ, הרי יש לו צורך בקלקול זה.

וכל קלקול שיש בו תועלת, אינו נידון כקלקול אלא תיקון וחייב.

אבל מוציא דם שלא לצורך וכן מבעיר גדיש סתם, פטור כדין מקלקל

.

ומקשה רבי אבהו על רבי יוחנן מהא ד

תנן

במשנתנו:

שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב, והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור.

ו

מדייקת הגמרא:

קתני "הוא

שהדליק את הגדיש

" דומיא דשורו,

בדומה לשורו שהדליק גדיש

.

משמע שבאותו אופן של הדלקת גדיש על ידי שורו, אם יעשה זאת האדם הוא חייב מיתה ופטור מתשלומים. שאם לא נפרש כן, כיצד אמרה המשנה "יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו" הרי צורת הדלקת השור אינה דומה כהדלקת האדם.

ובעל כרחך שבאותו מעשה שהשור חייב הוא עצמו פטור [מתשלומים], ואם כן מבואר שמדובר גם במדליק שלא לצורך, שכן

מה שורו דלא קבעי ליה,

כשם ששור המדליק את הגדיש אינו מדליקו לצורך שהרי אין בו דעת להדליקו לאיזה שהיא מטרה.