Baba Kama 29b — el Talmud en español

ורבי יוחנן אמר

: בנזק הנעשה

לאחר נפילה

יש

מחלוקת

בין רבי מאיר לרבי יהודה.

ותמהה הגמרא:

אבל בשעת נפילה מאי?

הרי משמע מדברי רבי יוחנן שאין בזה מחלוקת, אלא

דברי הכל פטור.

והרי אי אפשר לומר כן.

והא מדקאמר רבי יוחנן לקמן,

[לא א] על המשנה: "שני קדרים שהיו מהלכים ברשות הרבים ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון, הראשון חייב בנזקי שני". ובגמרא אמר רבי יוחנן:

"לא תימא מתניתין רבי מאיר היא, דאמר נתקל פושע הוא".

משמע

מכלל

דבריו

, דרבי מאיר מחייב

בנזקי שעת נפילה, ורק רבנן פוטרים.

אלא מאי,

אם נאמר דסבר רבי יוחנן, שבנזק הנעשה בשעת נפילה

דברי הכל חייב,

מדין נתקל פושע.

והא מדקאמר רבי יוחנן לקמן

"

לא תימא מתניתין רבי מאיר היא, דאמר נתקל פושע הוא",

משמע

מכלל

זה

דפטרי רבנן.

ומתרצת הגמרא:

אלא

לעולם, רבי יוחנן סבר שהמחלוקת של רבי יהודה ורבי מאיר היא בשני מקרים, בנזק הנעשה בשעת נפילה ולאחר נפילה ו

הא קא משמע לן

רבי יוחנן,

דמפקיר נזקיו דהכא הוא דפטרי רבנן,

משום

דאנוס הוא

בשעת הנפילה,

אבל מפקיר נזקיו דעלמא,

שלא לאחר נפילת אונס,

מחייבי

רבנן.

נמצאת מחלוקת רבי יוחנן ואביי כדלהלן: לדעת אביי המחלוקת במפקיר נזקיו היא גם לאחר נפילת פשיעה, דרבי יהודה פוטר ורבי מאיר מחייב.

ולדעת רבי יוחנן המחלוקת היא רק בנפילת אונס נתקל, רבי יהודה הסובר נתקל אנוס הוא, פוטר גם לאחר נפילה כשהפקיר נזקיו, ורבי מאיר הסובר נתקל לאו אנוס הוא וחייב, גם כשהפקיר את נזקיו והזיקו לאחר נפילה, חייב.

אבל לאחר נפילת פשיעה, רבי יהודה מודה שחייב.

איתמר

: ה

מפקיר

את

נזקיו

ברשות הרבים, והזיקו, נחלקו

רבי יוחנן ורבי אלעזר.

חד אמר,

המפקיר

חייב

על נזקי תקלתו.

וחד אמר, פטור.

דנה הגמרא:

לימא,

האם ניתן לומר כי

מאן דמחייב,

סבר

כרבי מאיר,

דאמר נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים, או שלקה בחרסית חייב, ונתבאר בגמרא לעיל שהטעם לכך הוא מפני שהמפקיר נזקיו חייב.

ומאן דפטר,

סבר

כרבנן,

רבי יהודה במשנה, דאמר במתכווין חייב, באין מתכווין פטור. ומבואר בגמרא שאם התכוין לזכות בחרסים, חייב, ואם לא, פטור, שכן מפקיר נזקיו פטור.

ונמצא שנחלקו האמוראים בדבר שכבר נחלקו בו התנאים?!

ודוחה הגמרא, שאי אפשר לתלות את מחלוקתם של רבי יוחנן ורבי אלעזר במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה.

משום שרבי מחייב את המפקיר נזקיו אפילו לאחר שנתקל, [דהוי קצת אונס ] ואף על פי כן אם הפקיר את נזקיו חייב, אם כן, כל שכן שהמפקיר את נזקיו ללא שיתקל, שהוא חייב.

אלא

אליבא דרבי מאיר, כולי עלמא לא פליגי

שהמפקיר נזקיו ברשות הרבים חייב.

כי פליגי

רבי יוחנן ורבי אלעזר,

אליבא דרב נן.

וכך היא מחלוקתם.

מאן דפטר,

סבר

כרבנן,

הפוטרים מפקיר נזקיו.

ומאן דמחייב, אמר לך: אנא דאמרי

המפקיר נזקיו חייב, היינו

אפילו לרבנן.

שכן,

עד כאן לא פטרי רבנן אלא במפקיר נזקיו דהכא,

במשנה,

משום

שמדובר במפקיר את נזקיו שנשברו עקב תקלתו בקרקע,

דאנוס הוא.

אבל מפקיר נזקיו דעלמא,

שנפלו לרשות הרבים בפשיעה, גם רבנן

מחייבי.

וכעת באה הגמרא לפרש את מחלוקתם של רבי יוחנן ורבי אלעזר בדעת רבנן, מיהו המחייב ומיהו הפוטר.

תסתיים,

[ניתן להוכיח]

דרבי אלעזר הוא דאמר

המפקיר נזקיו

חייב.

שכן מצינו,

דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים

מן הדין

אינן ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו,

להתחייב עליהם

.

ואלו הן

:

בור

שכרהו

ברשות הרבים,

למרות שאינו שלו, הרי הוא חייב על נזקיו שהזיק כאילו היה בעליו.

וחמץ

בערב הפסח

משש

[

שעות

]

ולמעלה,

שמאז נאסר החמץ בהנאה, ואם כן אינו ברשותו, שהרי אין לו כל שימוש בו, ואף על פי כן, אם לא ביערו, הוא עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא כאילו היה ברשותו, משום שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו כדי שיתחייב עליו.

תסתיים,

אכן ניתן להסיק מדברי רבי אלעזר, שהמפקיר את נזקיו ברשות הרבים, חייב, וממילא נשמע שרבי יוחנן סבר המפקיר נזקיו פטור.

אך תמהה הגמרא:

ומי אמר רבי אלעזר הכי,

שהמפקיר את נזקיו ברשות הרבים, חייב.

והא

מצינו ש

אמר רבי אלעזר איפכא.

דתנן, ההופך את הגלל,

זבל, של הפקר המונח

ברשות הרבים,

והעבירו למקום אחר ברשות הרבים,

והוזק בהן אחר, חייב

ההופך בגלל,

בנזקו.

לפי שבמקום החדש שהניח בו את הגלל, הוא זה שעשה את התקלה, שהרי אם היה משאירו במקומו, לא היה נתקל בו זה שעבר כאן

.

ואמר

על כך

רבי אלעזר: לא שנו

שחייב בנזקו

, אלא

בזמן

שנתכוין לזכות בהן

בזמן שהפכו.

אבל לא נתכוין לזכות בהן, פטור,

למרות שהוא עשה את הבור.

והטעם לכך הוא, שאם לא נתכוין לזכות, הוא פטור היות ובור שחייבה עליו תורה הוא רק בבור שלו, ולא בבור ברשות הרבים. וזה, שלא התכוין לזכות בגלל, הרי הוא כמו כורה בור ברשות הרבים

.

אלמא,

מוכח, שסבר רבי אלעזר כי ה

מפקיר נזקיו, פטור.

כי כשם שהחופר בור ברשות הרבים פטור

,

כך המפקיר נזקיו פטור. ואילו לעיל הוכיחה הגמרא שרבי אלעזר סובר שהמפקיר נזקיו ברשות הרבים, חייב!

אמר רב אדא בר אהבה

: לעולם רבי אלעזר סובר שהמפקיר נזקיו חייב, וכמו שמשמע מהמימרא "שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו". ומה שפטר רבי אלעזר את ההופך את הגלל, הוא משום שמדובר שם באופן שהפכו, ואחר כך

החזירה למקומה,

ושם אירע הנזק. ומאחר והנזק היה קורה באותו מקום גם אם הוא לא היה נוגע מלכתחילה בגלל, נמצא שאין בהפיכת הגלל משום כריית בור, ולכן, אם לא נתכוין לזכות בו, הרי זה כאילו שלא נגע בגלל מעולם.

אמר רבינא, משל דרב אדא בר אהבה למה הדבר דומה,

למוצא בור

ברשות הרבים

מגולה, וכסהו, ו

אחר כך

חזר וגילהו,

שהחופר הראשון חייב, והשני אינו נידון ככורה בור חדש, שכן הבור מעולם לא נאטם.

והוא הדין במי שמגביה גלל, ומחזירו למקומו, שאינו נחשב ככורה בור חדש, ורק המניח הראשון את הגלל חייב.

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא, מי דמי

מגביה גלל ומחזירו למקומו למכסה בור וחוזר ופותחו!?

הרי

התם,

במכסה בור וחוזר ופותחו, הטעם לכך שהוא פטור הוא מפני שמעולם

לא אסתלק להו מעשה ראשון,

שכן הבור אינו אטום בעפר, אלא רק מכוסה בכיסוי, וכיוון שהבור קיים, החופר הראשון חייב בנזקיו, גם אם השני שכיסהו חזר ונטל את כיסויו.

אבל

הכא,

בשעה שהגביה את הגלל,

אסתלק להו מעשה ראשון,

ואם המגביה יחזור ויניח את הגלל, הרי הוא כורה בור חדש, וחייב.

הא לא דמי אלא למוצא בור מגולה, וטממה,

מילאו בעפר,

וחזר וחפרה, דאסתלקו להו מעשה ראשון, וקיימא לה ברשותו

של השני, וחייב השני בנזקיו.

אלא, אמר רב אשי,

אין להביא ראיה מדברי רבי אלעזר שאמר "לא שנו אלא שנתכווין לזכות בהן, אבל לא נתכווין לזכות בהן, פטור", שהמפקיר נזקיו פטור. שכן המשנה מדברת

כשהפכה

לגלל

לפחות משלשה,

וכשם שאינו קונה בהגבהה פחות משלושה, כך אינו נידון ככורה בור חדש, ולא נסתלקו מעשה ראשון בהגבהתו.

ומכל מקום אם נתכווין לקנות את הגלל, יכול לקנותו מדין הבטה בהפקר, וכיוון שנעשה ממונו, הרי הוא חייב בנזקי הבור.

ודנה הגמרא:

ומאי דוחקיה

מה דחקו ל

דרבי אלעזר

לפרש ו

לאוקמיה

, להעמיד את המשנה ב

כגון שהפכה לפחות מג',

שאינו קונה מצד הגבהה.

וטעמא

והטעם לכך שההופך חייב

דכי נתכוין לזכות בה

מדין הבטה בהפקר,

הא אין מתכוין לזכות בה, לא.

לוקמה

יעמיד רבי אלעזר את המשנה במגביה את הגלל

למעלה מג', ואף על גב דלא נתכוין לזכות בה, חייב.

אמר רבא, מתניתין קשיתיה,

לשון המשנה הוקשה לרבי אלעזר,

מאי אריא "הפך"

את הגלל,

לתני "הגביה"?

אלא, שמע מינה,

בדווקא לא נקטה המשנה הגביה, כי מדובר בלא הגביה אלא בהפך את הגלל למטה משלושה, ו

כל "הפך", למטה משלשה הוא.

וכיוון שכך, חוזרת ראית הגמרא מדברי רבי אלעזר שהתורה עשתה את בורו של אדם כאילו הוא ברשותו. משמע, שהמפקיר נזקין חייב.

ומדייקת הגמרא:

ומדרבי אלעזר אמר "

המפקיר

חייב", רבי יוחנן אמר, פטור.

ותמהה הגמרא:

ומי אמר רבי יוחנן הכי,

שהמפקיר נזקיו פטור?

והתנן

[דף ל א]:

המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו

הסמוכה לרשות הרבים

בקוצים,

והם מזיקים את הרבים,

וגדר שנפל לרשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו.

ואמר רבי יוחנן,

מה שנאמר "הגודר את גדירו בקוצים, חייב",

לא שנו אלא במפריח,

שהיו הקוצים יוצאים לרשות הרבים,

אבל במצמצם,

מכניס את הגדר לתוך רשותו והקוצים בולטים מעל הקרקע שלו שעוברים הרבים שם,

פטור.

ודנה הגמרא:

מצמצם מאי טעמא

אמר רבי יוחנן שהוא

פטור, לאו משום דהויא ליה בור ברשותו,

ואינו חייב על בור ברשותו.

ואם כן נשמע

מכלל

זה

, דחיובא דבור

בור שחייבה עליו תורה,

ברשות הרבים הוא.

אלמא

סבר רבי יוחנן כי ה

מפקיר נזקיו

ברשות הרבים

חייב,

וכיצד ביקשה הגמרא לומר שלרבי יוחנן המפקיר נזקיו פטור.

דוחה הגמרא:

לא,

אין להביא ראיה מדברי רבי יוחנן לדין מפקיר נזקיו.

שכן

לעולם אימא לך,

כי לרבי יוחנן ה

מפקיר

את

נזקיו פטור.

ו

אם תקשה,

מצמצם מאי טעמא

אמר רבי יוחנן שהוא

פטור?

התירוץ הוא:

משום דאתמר עלה: אמר רב אחא בריה דרב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים.

לפיכך אינו נידון כמניח תקלה ברשות הרבים, והמתחכך בכותל הרי הוא מזיק את עצמו.

אבל מפריח חייב שכן הניח תקלה ברשות הרבים.

וכיוון שכך הגמרא נשארת בהנחה שרבי יוחנן סובר מפקיר נזקיו פטור.

ומקשה הגמרא:

ומי אמר רבי יוחנן הכי,

והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה.

ותנן

: [להלן נ ב]

"החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת

חייב",

ומבואר שבור ברשות הרבים חייבים עליו והוא הדין מפקיר נזקיו.

ולרבי יוחנן ההלכה כן משום שזו סתם משנה?

ומשום כך חוזרת בה הגמרא:

אלא לעולם, רבי יוחנן אמר

המפקיר נזקיו

חייב.

ומדייקת הגמרא:

מדרבי יוחנן אמר

מפקיר נזקיו

חייב,

משמע ש

רבי אלעזר אמר פטור.