Baba Kama 20b — el Talmud en español

סוף סוף

הא איתהנית

[הרי נהנית].

אמר ליה

רמי בר חמא לרב חסדא:

מתניתין היא

[משנה היא זו], כלומר: דין זה מתבאר מתוך המשנה.

שאל רב חסדא את רמי בר חמא:

הי מתניתין

[איזו משנה]?

אמר ליה

רמי בר חמא לרב חסדא: אענה לך

לכי תשמש לי

[לאחר שתשמשני].

שקל

רב חסדא את

סודריה

של רמי בר חמא ו

כרך ליה

[קיפל את סודרו] לרמי בר חמא כדי לשמשו בכך.

אמר ליה

רמי בר חמא לרב חסדא: משנתנו היא, ששנינו: "

אם נהנית, משלמת מה שנהנית

", ומפרש לה ואזיל.

אמר רבא

על רמי בר חמא:

כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה

[עד כמה סמוך ובטוח ואין צריך לדאוג מכל רעה, מי שהקב"ה בעזרו], כלומר: סייעתא דשמיא היתה לו לרמי בר חמא,

דאף על גב דלא דמי

שאלתו של רב חסדא

למתניתין

, מכל מקום

קבלה מיניה

רב חסדא ולא דחאו לרמי בר חמא!

שהרי

האי

דמשנתנו:

זה

בעל הבהמה

נהנה

מאכילת בהמתו,

וזה

בעל השעורים

חסר מ

הנאתו של בעל הבהמה, שהרי אכלה את שעוריו -

ו

אילו

האי

דרב חסדא:

זה

הדר

נהנה, ו

אילו

זה

בעל החצר שלא היה אמור להשכיר את חצירו -

לא חסר הוא

, וכל עיקר ספיקו של רב חסדא, אינו אלא משום שזה לא חסר, אבל כשזה נהנה וזה חסר, פשיטא שהוא חייב לשלם על הנאתו.

ורמי בר חמא

שהביא ראיה ממשנתנו, סבר:

סתם פירות ברשות הרבים

כאופן שבמשנתנו -

אפקורי מפקר להו

בעל הפירות ונמצא שאינו חסר.

פושטת הגמרא את הספק מהא ד

תנן

בבבא בתרא ד ב:

המקיף את חבירו משלש רוחותיו

, כלומר: ראובן שיש לו שלש שדות משלש רוחותיו של שדה שמעון, והיו שלשת שדותיו גדורים מבחוץ בסמוך ךרשות הרבים -

והלך ראובן

וגדר את

השדה

הראשונה

בינה לבין שדהו של שמעון,

ו

כן

את השניה, ו

כן

את השלישית

, עדיין

אין מחייבין אותו

[את שמעון] להשתתף בהוצאות הגדר, שהרי אינו נהנה מגדרותיו של ראובן, כי פרוץ הוא מהרוח הרביעית.

הרי משמע:

הא

אם גדר ראובן גם את השדה ה

רביעית

שאף היא היתה קנויה לו, וכבר נהנה שמעון מהגדר, שהרי שדהו גדורה מכל רוחותיו -

מחייבין אותו

[את שמעון הניקף] להשתתף בהוצאות כל הגדר -

הרי

שמע מינה: זה

שמעון הניקף -

נהנה, וזה

ראובן המקיף -

לא חסר

בשביל שמעון, שהרי אף ללא שמעון היה צריך הוא לגדור את שדותיו, ומכל מקום שמעון

חייב

לשלם על הנאתו.

ודחינן:

שאני התם, דאמר ליה

ראובן לשמעון:

את גרמת לי היקיפא יתירא

[השדה שלך שהיא בתוך שדותי, גרמה לי לעשות היקף מחיצות נוסף], כלומר: חסר הוא ראובן בשביל שמעון, שהרי אילו לא היה לשמעון שדה בתוך שדותיו של שמעון הרי די היה לו לראובן במחיצות החיצוניות שעשה, ונמצא שזה נהנה וזה חסר.

תא שמע

מהמשך אותה משנה, ש"זה נהנה וזה לא חסר" פטור:

שהרי שנינו שם:

אמר רבי יוסי: אם עמד ניקף

[שמעון] אחר שגדר ראובן משלש רוחותיו של שמעון,

וגדר

בעצמו

את

הרוח

הרביעית

של שדהו,

מגלגלין עליו

על שמעון -

את הכל

, כלומר: צריך הוא להשתתף בהוצאות של שלשת הגדרות הראשונות, ומשום שגילה דעתו שמעונין הוא בגדרות מסביב לשדהו.

הרי משמע:

טעמא דגדר ניקף

, אז מחייבים אותו להשתתף,

הא

אם גדר ה

מקיף

את הרוח הרביעית, וכגון שקנה שדה נוספת מרוח רביעית וגדרה,

פטור

שמעון הניקף מלהשתתף בהוצאת הגדרות, ואף שנהנה הוא מגדרותיו של ראובן, מכל מקום פטור הוא כשלא גילה שמעון דעתו שהוא מעונין בגדרות -

הרי

שמע מינה: זה

שמעון

נהנה, וזה

ראובן

לא חסר, פטור

.

כלומר: הרי ודאי דבהכי פליגי חכמים המחייבים את שמעון כשגדר ראובן את הרביעית, ורבי יוסי הפוטר [כשלא גילה דעתו]; שחכמים סוברים: "זה נהנה וזה חסר" הוא, שהרי גרם לו שמעון היקיפא יתירתא, ואילו רבי יוסי סובר: אין זה חשוב חסרון לחייב את שמעון על הנאתו; אבל לכולי עלמא: "זה נהנה וזה לא חסר", פטור. ודחינן: לעולם "זה נהנה וזה לא חסר, חייב", ו

שאני התם

גבי גדר שאין שמעון מחוייב להשתתף ואף שנהנה, משום

דאמר ליה

שמעון לראובן:

לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא

[אני איני יכול לעשות גדר אבנים יקרה כזו שעשית, ודי לי בגדר של קוצים שמחירה זוז אחד בלבד], כלומר: די לי בשמירה פחותה וזולה יותר כדי להבדיל ביני לבינך, ואיני רוצה להשתתף בהוצאותיה של גדר אבנים יקרה.

תא שמע

ממשנה בבבא מציעא קיז א, ש"זה נהנה וזה לא חסר" פטור:

דתנן:

הבית והעלייה של שנים

[לראובן בית, ולשמעון עלייה]

שנפלו

, ו

אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות

את ביתו כדי שיוכל הוא לבנות את העלייה על ביתו,

והוא

בעל הבית -

אינו רוצה

לבנות:

הרי בעל העלייה בונה

[

בית, ויושב בה

] [

את הבית

עד התקרה התחתונה,

ויושב

בעל העלייה

בתוכו

],

עד שיתן לו

בעל הבית לבעל העלייה - את

יציאותיו

שהוציא על בנין הבית, ואז יצא בעל העלייה מן הבית, ויבנה את עלייתו.

ומכאן לומדת הגמרא ש"זה נהנה וזה לא חסר, פטור", שהרי:

יציאותיו הוא דמחייב ליה בעל הבית, הא שכרו, לא

.

כלומר, חייב הוא בעל הבית לשלם לבעל העלייה את כל יציאותיו, ואינו מנכה לו שכר דירה שישב בעל העלייה בביתו, הרי

שמע מינה

:

זה

בעל העלייה -

נהנה

מדירתו בבית, שאם לא כן היה צריך לשכור לו דירה אחרת,

ו

אילו

זה

בעל הבית -

לא חסר

, שהרי הוא לא היה מעוניין כלל בבניית הבית,

פטור

הנהנה.

ודחינן:

שאני התם

גבי בית ועלייה, שלכך אין בעל העלייה משלם על דירתו בבית, משום

דביתא לעלייה משתעבד

[הבית משועבד הוא לעליה] לבנותה על גביו ולסובלה, ולפיכך הדין עם בעל העלייה לדור בבית.

תא שמע

מהמשך המשנה שם:

רבי יהודה

נחלק על חכמים הסוברים שאין בעל העלייה צריך לשלם לבעל הבית שכר דירה - ו

אומר

:

אף זה

[בעל העלייה]

דר בחצר חבירו

[בעל הבית]

שלא מדעתו

,

צריך להעלות לו שכר

.

הרי

שמע מינה

: "

זה נהנה וזה לא חסר

",

חייב

.

כלומר: הרי ודאי שבכך נחלקו חכמים ורבי יהודה, שלדעת חכמים אינו חייב לשלם שכר דירה משום שביתא לעלייה משתעבד, ואילו רבי יהודה חולק על סברא זו, אבל לכולי עלמא: "זה נהנה וזה לא חסר", חייב.

ודחינן:

שאני התם

בבית חדש שדר בו בעל העלייה, שהוא חייב לשלם

משום

שבעל הבית חסר את ה

שחרוריתא דאשייתא

[שחרוריות הקירות], שכן השימוש הראשוני בבית חדש, משחיר את הקירות ומחסרם.

אבל ספיקו של רב חסדא היה במי שדר בבית ישן של חבירו שאינו מחסר לו כלום, וספק זה עדיין לא נפשט.

שלחוה

לספיקו של רב חסדא -

בי רבי אמי

, ו

אמר

רבי אמי: ודאי פטור הוא מלשלם, שהרי:

וכי מה עשה לו

הדייר לבעל החצר,

ומה חיסרו, ומה הזיקו!?

ו

רבי חייא בר אבא

ששלחו אף אליו את ספיקו של רב חסדא -

אמר: נתיישב בדבר

[נעיין בדבר], הדר

שלחוה קמיה דרבי חייא בר אבא

[חזרו ושלחו את השאלה אל רבי חייא בר אבא],

אמר

, תמה רבי חייא:

כוליה האי שלחו לי ואזלי

[כל כך הרבה שולחים הם אלי]!? והרי

אילו אשכחי בה טעמא, מי לא שלחנא להו

[אילו היתה לי פשיטות בדבר, וכי אטו לא הייתי שולח להם]!?

אתמר

, שנחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן בספיקו של רב חסדא:

רב כהנא אמר רבי יוחנן

: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו,

אינו צריך להעלות לו שכר

, כי "זה נהנה וזה לא חסר, פטור".

רבי אבהו אמר רבי יוחנן: צריך להעלות לו שכר

, כי "זה נהנה וזה לא חסר, חייב".

אמר רב פפא

:

הא דרבי אבהו

משמו של רבי יוחנן,

לאו בפירוש איתמר

, לא אמר כן רבי יוחנן בצורה מפורשת,

אלא מכללא איתמר

, כלומר: משמעות היתה לו לרבי אבהו שכך היא דעתו של רבי יוחנן;

דתנן

במסכת מעילה:

בשני אופנים מועל האדם בהקדש:

האחד: על ידי הוצאה מרשות לרשות.

השני: על ידי הנאה.

נטל

הגזבר לעצמו

אבן או קורה של הקדש, הרי זה לא מעל

.

נתנה

הגזבר

לחבירו, הוא

הגזבר

מעל

במה שנתנה לחבירו,

ו

אילו

חבירו לא מעל

לכשישתמש בה, שהרי כבר יצא ההקדש לחולין במעילתו של הנותן.

בנאה

הגזבר - לאבן או לקורה של ההקדש -

לתוך ביתו, הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה שוה פרוטה

, שכל הנהנה מן ההקדש, מעל.

ואמר שמואל

: זו ששנינו "בנאה לתוך ביתו, הרי זה לא מעל",

והוא שהניחה

כמות שהיא

על פי ארובה

לסותמה, ולא קבעה שם, שאין כאן שינוי.

ויתיב רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן

[יושב היה רבי אבהו לפני רבי יוחנן],

וקאמר משמיה דשמואל

:

זאת אומרת

, ממה ששנינו: הדר תחת אבן או קורה של הקדש, הרי זה מעל - יש ללמוד:

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר

, שאם לא כן לא היה מועל זה שדר ונהנה מן ההקדש.

ושתק ליה

[שתק רבי יוחנן ולא ענהו].

איהו

רבי אבהו -

סבר: מדשתיק

ליה רבי יוחנן, ודאי

מודה ליה

שאכן יש מכאן ראיה שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ולכן אמר רבי אבהו שכן סובר רבי יוחנן.

ו

אולם מבארת הגמרא, ש

לא היא

[אין הדבר כן], כי שתיקתו של רבי יוחנן לא היתה הודאה לדברי רבי אבהו, אלא

אשגוחי הוא דלא אשגח ביה

רבי יוחנן [לא התיחס רבי יוחנן לדברי רבי אבהו], ומשום שלדעתו אין מכאן ראיה, ו

כדרבה; דאמר רבה

: