Baba Kama 114b — el Talmud en español

וקיימא לן,

הגמרא לקמן מבארת שכוונת רבי, שגנב דינו

כגזלן לרבי שמעון.

ובשניהם הבעלים מתייאשים, ולא שדינו כגזלן לרבנן שאין הבעלים מתייאשים.

גופא: רבי אומר: אומר אני: גנב כגזלן

.

איבעיא להו

: האם רבי

כגזלן דרבנן קאמר,

שגנב דינו כגזלן אליבא דרבנן שהבעלים אינם מתייאשים

ולא קני

לא הגנב ולא הגזלן אינם קונים את הגזילה.

או דלמא כגזלן דרבי שמעון קאמר,

שגם בגנב מתייאשים הבעלים כמו בגזלן לדעת רבי שמעון

וקני

בין הגנב ובין הגזלן קונים את הגזילה על ידי היאוש?

תא שמע

: שנינו במשנתנו:

נטלו מוכסין חמורו.

ומבואר במשנה שבין במוכס שהוא גזלן ובין בלסטים שהוא גנב, מתייאשים הבעלים.

ותקשי,

מני?

כמי סוברת המשנה?

אי רבנן, קשיא גזלן?

אי רבי שמעון, קשיא גנב?

אי אמרת בשלמא, רבי, כגזלן דרבי שמעון

קאמר, וקני,

אם כן אפשר לתרץ המשנה,

הא מני

-

רבי היא.

שהמשנה סוברת כרבי, שבין בגנב ובין בגזלן מתייאשים הבעלים, ו

משום הכי קני

הם קונים את הגזילה.

אלא אי אמרת

שרבי

כגזלן דרבנן קאמר,

שגם בגנב אין הבעלים מתייאשים,

ולא קני

. אם כן תישאר הקושיא על המשנה,

הא מני? לא רבי,

שלדבריו לא בגנב ולא בגזלן אין הבעלים מתייאשים,

ולא רבי שמעון,

שלדבריו רק בגזלן הבעלים מתייאשים ולא בגנב,

ולא רבנן,

שלדבריהם רק בגנב מתייאשים הבעלים ולא בגזלן, ואילו משנתנו אומרת שבין בגנב ובין בגזלן מתייאשים הבעלים?

ודחינן את הראיה: לעולם רבי סובר שגנב דינו כגזלן לרבנן. ומכל מקום לא קשה על המשנה. כי

הכא במאי עסקינן: בלסטים מזויין,

שהוא גזלן,

ורבי שמעון היא,

שסובר שהבעלים מתייאשים בגזלן.

ומקשינן:

אי הכי היינו גזלן

וכבר שנתה המשנה דין המוכס שהוא גזלן?

ומשנינן:

תרי גווני גזלן

.

תא שמע

לפשוט האיבעיא מהא דתניא:

הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש, ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר

.

מני

כמי סוברת הברייתא שגם בגנב וגם בגזלן מתייאשים הבעלים?

אי רבנן, קשיא גזלן?

אי רבי שמעון, קשיא גנב?

אי אמרת בשלמא

שרבי,

גנב כגזלן דרבי שמעון קאמר,

אם כן אפשר לומר שהברייתא סוברת כרבי ו

משום הכי קני

.

אלא אי אמרת

שרבי,

גנב כגזלן דרבנן

קאמר, תקשי,

הא מני

לא רבי ולא רבי שמעון ולא רבנן?

ודחינן את הראיה: הברייתא מדברת

בלסטים מזויין ורבי שמעון היא

.

ומקשינן:

אי הכי, היינו גזלן

וכבר נאמר בברייתא דין גזלן?

ומשנינן:

תרי גווני גזלן

.

אמר ליה רב אשי לרבה: תא שמע

לפשוט האיבעיא כיצד לבאר את דברי רבי:

דמתני ליה רבי לרבי שמעון בריה,

רבי שנה וביאר לבנו רבי שמעון את המשנה בתחילת הפרק שנאמר שם במי שגזל ומת, ונשארה הגזילה ליורשים, שהם פטורים מלהחזירה כי הם קנאוה ביאוש ושינוי רשות. ואם הגזילה שנשארה היא דבר שיש בו אחריות, חייבין לשלם.

וביאר רבי לבנו:

לא דבר שיש בו אחריות ממש,

שלא רק אם הגזילה שהשאיר להם אביהם היתה קרקע,

אלא אפילו

אם היתה

פרה וחורש בה

או

חמור ומחמר אחריו, חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן

שכולם רואים שהם משתמשים בדבר שנגזל על ידי אביהם.

ודייקינן מדברי רבי:

טעמא

שכל הטעם שהם חייבין להחזיר את הגזילה הוא רק

מפני כבוד אביהן

.

הא לאו כבוד אביהן,

אם לא מפני כבוד אביהם

לא

היו צריכים להחזירה מעיקר הדין. כי הם קנאוה ביאוש ושינוי רשות.

הרי שרבי סובר כרבי שמעון שבכל גזילה הבעלים מתייאשים מהגזילה. ואם כן

שמע מינה: רבי

שאומר שהגנב הוא כגזלן, כ

גזלן דרבי שמעון קאמר

שגם הגנב דינו כגזלן, ובשניהם מתייאשים הבעלים.

שמע מינה!

שנינו במשנה:

וכן נחיל של דבורים

אם נתייאשו הרי אלו שלו.

והוינן בה:

מאי וכן?

שהרי פשיטא שיאוש קונה בנחיל של דבורים כשם שקונה בכסות, ומה החידוש בזה?

ומשנינן:

הכי קאמר: אפילו נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא

שמן התורה הדבורים הם הפקר ורק מדרבנן תיקנו מפני דרכי שלום שתחול עליהם בעלות.

סלקא דעתך אמינא, האי כיון דמדרבנן בעלמא הוא דקני לה.

כיון שכל בעלותו בדבורים היא קלושה, לכן

אפילו

לא שמענו אותו בפירוש שהוא מתייאש, אלא ב

סתמא נמי

נאמר שהוא בודאי

מייאש,

מתייאש מהדבורים שיצאו מרשותו.

לכן

קא משמע לן

המשנה שדוקא

אם נתייאשו הבעלים

שאנו יודעים בוודאות שהם התייאשו מהדבורים

אין

אז מותר לקחת אותם. אבל

אי לא

אם לא שמענו אותם בפירוש שהם מתייאשים

לא

אסור לקחתם.

שנינו במשנה:

אמר רבי יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה וקטן

לומר מכאן יצא נחיל זה.

והוינן בה: וכי

אשה וקטן בני עדות נינהו?

וכיצד סומכין על עדותן ומחייבין להחזיר את הנחיל לאותו אדם שהם מעידין עליו שהוא שלו?

ומשנינן:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הכא במאי עסקינן: כגון שהיו

ה

בעלים

של הנחיל

מרדפין אחריהם

ומחפשים את הנחיל שאבד להם, עוד לפני שהאשה והקטן העידו, שרגליים לדבר שהנחיל הוא שלו,

ואשה וקטן מסיחין לפי תומם

מבלי כוונה להעיד,

ואומר: מכאן יצא נחיל זה

ולכן הם נאמנים על כך.

אמר רב אשי: אין מסיח לפי תומו כשר

להעיד

אלא לעדות אשה בלבד.

שאף מי שאינו כשר לעדות נאמן לומר על פלוני שהוא מת כדי להתיר את אשתו להינשא, וזאת כאשר הוא לא אומר את דבריו כעדות אלא רק כמסיח לפי תומו. כגון אדם ששמע מהתינוקות שאומרים "הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני" יכול לבוא ולהעיד בבית דין על מיתתו על סמך דברי התינוקות. לפי שהקילו חכמים בעדות זו משום תקנת עגונות.

אמר ליה רבינא לרב אשי: ו

כי

לא

מצינו עוד אופנים שבהם מאמינים למי שאינו כשר לעדות כאשר הוא מסיח לפי תומו?

והרי נחיל של דבורים

, "

מסיח לפי תומו

"

הוא

שמאמינים לאשה וקטן בנחיל של דבורים למרות שהם פסולים לעדות, בגלל שהם מסיחים לפי תומם?

ומשנינן:

שאני נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא.

שכל זכותם של הבעלים בהם אינו אלא מדרבנן ולכן האמינו בו את המסיח לפי תומו [שאף אם עדותו אינה אמת, אין כאן גזל דאורייתא מהבעלים האמיתיים]. אבל בדבר שהוא מדאורייתא לא מצינו נאמנות של "מסיח לפי תומו" מלבד בעדות אשה.

ומקשינן:

ו

ב

דאורייתא לא

מצינו נאמנות של "מסיח לפי תומו"?

והאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואומר: זכורני כשאני תינוק ומורכבני

הייתי רכוב

על כתיפו של אבא, והוציאוני מבית הספר

והפשיטוני את כתנתי, והטבילוני

במקוה מחשש טומאה [לפי שהתינוקות רגילין לשחק באשפות שמצויים שם שרצים]. כדי שאוכל

לאכול בתרומה לערב

לאחר הערב שמש.

ורבי חנינא מסיים בה הכי,

הוסיף על דברי רבי יהודה אמר שמואל, שאותו אדם אמר גם "

וחבירי בדילין ממני

" כדי שלא יטמאוני, "

והיו קורין אותי: יוחנן אוכל חלות

" של תרומה.

והעלהו רבי לכהונה,

שהכשירו לאכילת תרומה

על פיו

בגלל שהסיח לפי תומו, למרות שבדיני עדות אין אדם נאמן להעיד על עצמו.

הרי שגם לענין איסור דאורייתא יש נאמנות של "מסיח לפי תומו"? ומתרצינן: רבי הכשירו רק לאכול

בתרומה דרבנן,

כגון לאחר החורבן שבטלה קדושת הארץ, והתרומה אינה אלא מדרבנן. אבל בדבר שהוא מדאורייתא, לעולם לא מצינו נאמנות של "מסיח לפי תומו".

ומקשינן:

ואכתי

בדבר שהוא

דאורייתא, לא

מצינו נאמנות של "מסיח לפי תומו"?

והא כי אתא רב דימי, אמר

בשם

רב חנא קרטיגנא

.

ואמרי לה

ויש אומרים: ש

רב אחא קרטיגנא משתעי

היה מספר:

מעשה בא לפני רבי יהושע בן לוי

.

ואמרי לה,

ויש אומרים, שכך היה מספר:

מעשה בא לפני רבי בתינוק אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר: אני ואמי נשבינו לבין הגויים

ושמרתי כל כך על אמי שאפילו כש

יצאתי לשאוב מים

היתה

דעתי על אמי

, או כשיצאתי

ללקוט עצים

גם כן היתה

דעתי על אמי

שלא יטמאוה הגויים.

והשיאה רבי

את אמו

לכהונה,

שהכשירה להינשא לכהן

על פיו

.

הרי שאף שיש כאן חשש איסור דאורייתא שמא נבעלה לגוי ונאסרה משום "זונה" לכהן, בכל זאת האמינו לקטן בגלל שהיה מסיח לפי תומו. וקשיא לרב אשי שאמר שרק בעדות אשה יש נאמנות של "מסיח לפי תומו"?

ומתרצינן:

בשבויה הקילו

לפי שאינו אלא חשש בעלמא שמא נבעלה לגוי ונפסלה לכהונה. ולכן האמינו בה את המסיח לפי תומו. אבל בעלמא אין נאמנות של "מסיח לפי תומו" באיסור דאורייתא, מלבד בעדות אשה.

שנינו במשנה:

אבל לא יקוץ את סוכו

על מנת ליתן את הדמים. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ ונותן את הדמים.

תניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: תנאי בית דין הוא, שיהא

אדם

יורד לתוך שדה של חבירו, וקוצץ סוכו

ענף מהאילן

של חבירו

שהתיישב עליו נחיל של דבורים, כדי

להציל את נחילו

שאם יקח אותם אחד אחד הם יברחו,

ונוטל דמי סוכו

בעל האילן גובה את תשלום הנזק

מתוך נחילו של חבירו

.

ותנאי בית דין הוא, שיהא

אדם

שופך

את

יינו

מתוך חביתו

ומציל את דובשנו של

חבירו

שנסדקה לו כד עם דבש, לתוך חביתו [שהרי הדבש יקר יותר מהיין]

ונוטל

את

דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו

.

ותנאי בית דין הוא, שיהא

אדם

מפרק את עציו

מעל חמורו,

וטוען

עליו את

פשתנו של חבירו,

אם מת לו החמור שהיה טעון פשתן [שמחירו הוא יקר מהעצים],

ונוטל חברו

את

דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו

.

שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ

.

מתניתין:

המכיר כליו וספריו ביד אחר,

ראובן טוען על כלים וספרים שביד שמעון שהם שלו ונגנבו ממנו והוא עדיין לא התייאש מהם,

ויצא לו שם גניבה בעיר,

יצא קול בעיר שאכן נגנבו לראובן כלים וספרים. ושמעון טוען שקנה אותם בשוק,

ישבע לו

ה

לוקח כמה נתן.

שמעון ישבע כמה הוא שילם עבור הכלים והספרים

ויטול

מראובן את הסכום ששילם, ויחזיר לו את הכלים והספרים.

בגמרא מבואר שמעיקר הדין היה שמעון צריך להחזיר את הכלים והספרים לראובן מבלי שהוא יצטרך להחזיר לו את דמיהם, שהרי הוא עדיין לא התייאש מהם, ושמעון לא קנאם. אלא שחכמים עשו "תקנת השוק" שמי שקונה דבר בשוק בפרהסיא ואינו יודע שהוא גנוב, יחזיר לו בעל הבית את מה ששילם, והבעל הבית חוזר וגובה מהגנב. שאם לא כן ימנע אדם מלישא וליתן בשוק.

ואם לאו

שלא יצא לראובן שם גניבה בעיר

לאו כל הימנו

אינו נאמן לומר שהכלים והספרים שביד שמעון נגנבו ממנו, משום

שאני אומר

: שראובן

מכרן ל

אדם

אחר

מתוך הדחק,

ולקחן זה ממנו

ושמעון קנה ממנו, ועתה נזדמנו לו מעות לראובן והוא רוצה לקנותם בחזרה.

גמרא:

והוינן בה:

וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי?

מה הראיה מכך שאכן היתה אצלו גניבה?

ליחוש דילמא זבנינהו,

שמא לא נגנבו לו הכלים והספרים אלא הוא מכר אותם,

והוא ניהו קא מפיק שמא,

והוא בעצמו הוציא את הקול של הגניבה?

ומתרצינן:

אמר רב יהודה אמר רב

: המדובר

כגון שבאו בני אדם

ולנו

בתוך ביתו, ועמד והפגין

צעק

בלילה ואמר: נגנבו כליי!

שזו הוכחה שאכן הקול הוא אמת.

ומקשינן:

כל שכן

שיש לחשוש ש

עילא מצא,

שהוא מנצל את ההזדמנות שאנשים מתאכסנים בביתו כדי לצעוק בלילה, כדי שיאמינו לו אחר כך כשיבא לערער על הכלים והספרים שמכר והתחרט על מכירתם?

ומתרצינן:

רב כהנא מסיים בה משמיה דרב

רב כהנא אומר שרב הוסיף:

כגון

שלאחר שהפגין בלילה באו אנשים וראו

שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו, ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו

מהמחתרת

ואנבורקאות

חבילות

של כלים על כתפיהם, והכל אומרים: נגנבו כליו של פלוני!

ומקשינן:

ודלמא כלים הוו, ספרים לא הוו!?

שהרי אומרים רק על כלים שנגנבו ומנין לנו שנגנבו גם ספרים?

ומתרצינן:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כגון דקאמרי נמי ספרים

שאומרים גם שנגנבו ספרים של פלוני.

ומקשינן:

וליחוש דלמא זוטרי,

שמא הספרים שאומרים שנגנבו ממנו היו קטנים,

וקא טעין רברבי,

ואילו הספרים שהוא טוען שהם נגנבו ממנו הם גדולים כלומר שהם מסוג אחר לגמרי? ומתרצינן:

אמר רבי יוסי בר חנינא

: כגון

דקאמרי

שכולם אומרים:

ספר פלוני ופלוני

נגנבו מביתו של פלוני, והוא תובע את אותם ספרים מיד מי שהם נמצאים אצלו.

ומקשינן:

ודלמא הוו עתיקי וקא טעין חדתי.

שמא הספרים שנגנבו הם אמנם אותו סוג של הספרים שנמצאים ביד פלוני, אך הם אינם אותם הספרים ממש, כי הספרים שנגנבו הם ישנים והספרים הנמצאים הם חדשים?

ומתרצינן:

כגון דאמרי

שהאנשים אמרו בשעת הגניבה:

הללו כליו של פלוני, הללו ספריו של פלוני

שראו שהספרים הם חדשים.

ומקשינן:

ומי אמר רב הכי

שמדובר שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו?

והאמר רב

: גנב ש

בא במחתרת ונטל כלים ויצא, פטור

מלהחזירם.

מאי טעמא?

משום ד

בדמי קננהו.

הוא קנה אותם בדם שלו, כלומר שכיון שהבא במחתרת חייב מיתה [שההורגו פטור] הוא פטור מתשלומין דקם ליה בדרבה מיניה.

ומאחר שאם הכלים היו ביד הגנבים עצמם הם היו פטורים מלהחזירם, מדוע יתחייב הקונה מהם להחזירם?

ומתרצינן:

הני מילי דקננהו,

בבא

במחתרת,

רק כאשר הגנב נכנס לבית דרך מחתרת, משום

דמעיקרא מסר נפשיה לקטלא.

שלכתחילה הוא בא על מנת ליהרג ולכן הוא פטור מלהחזירם.

אבל הני,

אותם בני אדם שלנו אצלו,

כיון דלא מסרו נפשייהו לקטלא,

שלא באו לכתחילה במחתרת אלא באו ללון בביתו ואחר כך חתרו במחתרת לברוח עם הגניבה,

לא.

אין הם פטורים מלהחזירה, שהרי לא התחייבו בנפשם.

אמר רבא: לא שנו

שצריך שיצא קול שספר פלוני ופלוני נגנב ממנו

אלא

ב

בעל הבית העשוי למכור

את

כליו,

שאצלו חוששים שמא הוא מכר את כליו ולא נגנבו ממנו.

אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור

את

כליו

לא צריך לאהדורי כולי האי.

אין צריך שיצא הקול עד כדי כך שיאמרו כל האנשים "ספר פלוני ופלוני נגנב ממנו".