Baba Kama 113b — el Talmud en español

משמע

שלא ימשכנו ויצא,

שלא יוציאו אותו בית דין מיד הגוי אלא רק על ידי פדייה, משום שאסור לגזול את הגוי.

יכול

הייתי לומר,

יגלום עליו,

שהעבד עברי יתן לגוי שיתבע ממנו עבור גאולתו מחיר גבוה מעבר למה ששילם עבורו?

תלמוד לומר

"

וחשב עם קונהו

", משמע ש

ידקדק עם קונהו.

שהעבד עברי ידקדק עם אדונו הגוי שלא יפקיע את מחיר גאולתו.

הרי שרבי עקיבא סבר שגזל הגוי אסור מעיקר הדין ולא רק משום חשש חילול השם?

ומתרצינן:

אמר רב יוסף: לא קשיא: הא בגוי,

זה שרבי עקיבא מתיר גזל הגוי, היינו בגוי גמור.

הא בגר תושב,

זה שהתורה אוסרת לגזול את הגוי, מדובר בגר תושב שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות.

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

והא תרוייהו גבי הדדי כתיבי!

על שניהם נאמרה הפרשה של גאולת עבד עברי, וגם בנמכר לגוי גמור אסרה התורה לגוזלו ולהוציאו ממנו בלא פדייה?

לפי ששנינו בברייתא במסכת קידושין [כ א], אדם הסוחר בפירות שביעית, עונשו גדול, והוא מתרושש והולך מדחי אל דחי. ודורשת הברייתא מהפרשיות הסמוכות לפרשת השמיטה בפרשת בהר, את סדר העונשין שלו, שבתחילה הוא נאלץ למכור את מטלטליו, ובהמשך הוא מוכר את שדותיו ואת ביתו ואפילו את בתו, ולאחר מכן הוא נאלץ ללוות ברבית, עד שבסוף הוא מוכר את עצמו לעבד, כמו שנאמר שם "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך".

ואומרת שם הברייתא:

לא לך,

הישראל, בלבד הוא נמכר לעבד,

אלא

סופו שאפילו

לגר

הוא נאלץ למכור את עצמו,

שנאמר

בפרשה הסמוכה "

ונמכר לגר

".

ולא

רק

לגר צדק

הוא נמכר

אלא

אפילו

לגר תושב, שנאמר

שם "ונמכר

לגר תושב

".

והמשך הפסוק "או לעקר משפחת גר". ודורשת הברייתא תחילה את המלים "

משפחת גר

" -

זה הגוי

שסופו שמוכר את עצמו לגוי [שהוא ממשפחתו של הגר קודם שנתגייר].

כשהוא אומר

"

או לעקר

" -

זה הנמכר

לעבודה זרה

עצמה. שבסוף הוא מוכר את עצמו להיות שמש לעבודה זרה לחטוב עצים ולשאוב מים.

ומיד לאחר מכן נאמר "אחרי נמכר גאולה תהיה לו", שממנו דורש רבי עקיבא את האיסור לגזול מהגוי. הרי שגם מגוי גמור אסור לגזול. וכיצד אפשר לומר שהפסוק מדבר רק מגר תושב?

ומתרצינן:

אלא אמר רבא: לא קשיא: כאן בגזילו.

לגזול ממש אכן אוסר רבי עקיבא אפילו מגוי.

וכאן בהפקעת הלוואתו,

להפקיע ולא לשלם לו עבור הלוואתו, סובר רבי עקיבא שמותר בגוי, שזה אינו גזל ממש, כשאין בכך משום חילול השם. ובאופן זה אמר רבי עקיבא שמותר לבא על הגוי בעקיפין. ולהבריח את המכס ממוכס גוי גם כן מותר, שזה כמו להפקיע ממנו את הלוואתו, שאינו משלם לו מה שהוא חייב לו מצד דינא דמלכותא.

אמר ליה אביי

לרבא: והלא

עבד עברי

שמשם דורש רבי עקיבא שאסור לגזול ולהוציאו מאדונו הגוי ללא פדייה

הפקעת הלוואתו הוא!

שהכסף ששילם הגוי מראש לעבד עבור עבודתו הוא הלואה, וכאשר הוא יוצא ממנו בלי להחזיר לו את הכסף הוא מפקיע ממנו את הלוואתו, ובכל זאת הדבר אסור, וכיצד אתה אומר שמותר להפקיע הלוואת הגוי?

ומתרצינן:

רבא לטעמיה. דאמר: עבד עברי גופו קנוי

לאדונו במשך שש שנות עבודתו, ונמצא שביציאתו ממנו בעל כורחו הוא גוזלו ממש.

אמר רב ביבי בר גידל אמר רבי שמעון חסידא: גזל הגוי אסור

.

אבידתו מותרת

שאין צריך להחזיר לו אבידתו.

ומבארינן:

גזילו אסור: דאמר רב הונא: מנין לגזל הגוי שהוא אסור?

שנאמר

[דברים ז טז] "

ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך

". משמע דוקא

בזמן שהם מסורים בידך

אז מותר לך לגוזלם, ולא בזמן שאינם מסורין בידך.

אבידתו מותרת: דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב: מנין לאבידת הגוי שהיא מותרת?

שנאמר

[שם כב ג] "וכן תעשה

לכל אבידת אחיך

", משמע דוקא

לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לגוי

.

והוינן בה:

ואימא, הני מילי

שהמיעוט "אבידת אחיך", הוא רק

היכא דלא אתי לידיה,

כשמוצא האבידה לא הרימה עדיין, רק אז התורה ממעטת את אבידת הגוי,

דלא מחייב לאהדורי בתרה,

שהוא אינו חייב לטרוח ולהשיב את האבידה לגוי.

אבל היכא דאתי לידיה,

אם המוצא כבר הרים את האבידה,

אימא ליהדרה,

שמא אז הוא חייב להחזירה אפילו לגוי?

ומתרצינן:

אמר רבינא

: נאמר בהמשך הפסוק "לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו

ומצאתה

" -

דאתאי לידיה משמע.

שאפילו מצא את האבידה והוא מחזיקה בידו, גם כן אינו חייב להחזירה רק לאחיך ולא לגוי.

תניא: רבי פנחס בר יאיר אומר: במקום שיש חילול השם

אם לא יחזיר האבידה לגוי,

אפילו אבידתו אסור,

אלא צריך להחזיר לו את אבידתו.

אמר שמואל: טעותו מותרת.

אם הגוי היה חייב כסף לישראל וטעה הגוי בחשבון ושילם לו יותר, מותר לישראל לקחת ממנו, שהרי הגוי אינו יודע ואין בכך חילול השם.

כי הא דשמואל, זבן מגוי לקנא דדהבא,

שמואל קנה מגוי כלי זהב

במר דפרזלא,

הגוי טעה וסבר שהוא מנחושת. ועוד טעה הגוי בכך שהוא נקב את מחירו

בארבעה זוזי, ואבלע ליה

שמואל הבליע לו בתשלום

חד זוזא

שהטעה אותו בחשבון ושילם לו רק שלשה זוזים, משום שמותר להטעות את הגוי.

רב כהנא זבן מגוי

קנה מגוי

מאה ועשרים חביתא

חביות

במאה

זוזים,

ואבלע ליה חד זוזא

החסיר לו זוז אחד מהמאה.

אמר ליה

רב כהנא לגוי:

חזי דעלך קא סמיכנא!

אני אינני סופר את הכסף אלא סומך עליך שתספור. ואמר לו כן כדי שאם יעמוד הגוי על הטעות לא יחשוד בו שעשה במזיד. [פירוש אחר: הגוי אמר לרב כהנא: אני סומך עליך שספרת את הכסף ואינני סופר שוב. ולכן היה בטוח רב כהנא שהגוי לא יעמוד על הטעות].

רבינא זבן דיקלא הוא וגוי לצלחא

רבינא קנה בשותפות עם גוי דקל על מנת לבקע אותו לגזרים.

אמר ליה

רבינא

לשמעיה

לשמשו:

קדם ואייתי מעיקרו

הקדם וקח את חלקי מהגזירים העבים שנחתכו מעיקרו של הדקל שהוא הצד העבה. משום

דגוי, מניינא ידע

הגוי יודע רק את מספר הגזירים ואינו שם לב שחלק עבים וחלק דקים. ולכן הרי זה בגדר טעות גוי שמותר.

רב אשי הוה קאזיל באורחא,

הלך בדרך,

חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא

ראה זמורות גפן בתוך פרדס

ותלי בה קיטופי דעינבי

ותלויים עליה אשכולות ענבים.

אמר ליה לשמעיה: זיל חזי אי דגוי נינהו,

בדוק האם הפרדס שייך לגוי

אייתי

הבא לי מהענבים.

אי דישראל נינהו

ואם הוא שייך לישראל

לא אייתי לי,

אל תביא לי.

שמע ההוא גוי דהוה יתיב בפרדיסא,

הגוי שישב בפרדס שמע את דברי רב אשי לשמשו,

אמר ליה

לרב אשי:

דגוי שרי!?

וכי מותר לגנוב מגוי?

אמר ליה

רב אשי לגוי: לא התכוונתי שאם הוא של גוי יקח בלי לשלם. אלא אם הוא של

גוי, שקיל דמי

הוא ודאי יסכים למכור את הענבים. ואם הוא של

ישראל לא שקיל דמי

הישראל לא יסכים למכור את הענבים, ולכן אמרתי לשמש שיקח מהענבים רק אם הוא של גוי מתוך כוונה לשלם עבורם.

גופא: אמר שמואל: דינא דמלכותא

דינא.

אמר רבא: תדע

שכך הוא הדין

דקטלי דיקלי וגשרי גישרי

המלכות עוקרת דקלים השייכים לאנשים ועושה מהם גשרים

ועברינן עלייהו

ואנחנו עוברים על הגשרים הללו ומשתמשים בהם. ואילו לא היה דינא דמלכותא דינא, איך היה מותר להשתמש בגשרים הללו שהם גזולים?

אמר ליה אביי

לרבא: מה הראיה

ודלמא

לכן מותר להשתמש בגשרים הללו

משום דאייאש להו מינייהו מרייהו

כי הבעלים כבר נתייאשו מהדקלים שלהם, ולא משום דינא דמלכותא דינא?

אמר ליה

רבא:

אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי

שמצד היאוש בלבד לא היה מותר להשתמש בגשרים, כי יאוש לבד אינו קונה רק אם יש בנוסף שינוי רשות או שינוי מעשה וכדומה. וכאן לא היה שינוי רשות כי הגשרים נמצאים ברשות הרבים ולא נכנסו לרשות אחרת, וגם שינוי מעשה אין כאן כי עדיין יש על הגשרים שם דקל. והוינן בה:

והא לא קא עבדי כדאמר מלכא!

הפועלים שעוקרים את הדקלים אינם עושים כמצות המלך, וממילא אין לכך תוקף של דינא דמלכותא דינא, וכיצד מותר להשתמש בגשרים?

שהרי

מלכא אמר: זילו וקטלו מכל באגי,

המלך ציווה שיעקרו את הדקלים מכל הבקעות בשוה,

ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא.

ואילו הם עוקרים הכל רק מבקעה אחת?

ומתרצינן:

שלוחא דמלכא כמלכא.

שלוחי המלך דינם כהמלך עצמו,

ולא טרח.

ויש להם רשות לעקור את כל הדקלים מבקעה אחת כדי לחסוך מעצמם טירחא.

ואינהו אפסיד אנפשייהו

בני הבקעה שקצצו מהם את כל הדקלים גרמו לעצמם הפסד, בכך

דאיבעי להו דאינקוט מכוליה באגי ומשקל דמי.

שהיו צריכים לתבוע מיתר הבקעות שישלמו להם עבור הדקלים שקצצו מהם, שהרי החובה הוטלה על כולם בשוה.

אמר רבא: מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא,

ארבעה שהיו שותפים בגורן, ושלשה מהם הביאו כבר את חלקם לביתם, והרביעי נשאר בגורן, ובאו גבאי המס וגבו ממנו את המס, הרי זה עבור כולם, והם צריכים לשלם לו את חלקם, ואינם יכולים לטעון שהמס היה רק עליו. ורשאים הגבאים לעשות כן ולגבות מאחד עבור כולם, לפי שאינם צריכים לטרוח ולגבות מכל אחד ואחד [כדלעיל]. ואם הגבאי הוא ישראלי שקנה את המס מהמלך, אין לו לחשוש משום גזל, ואם הוא גוי מותר לקנות ממנו את המס שגבה כדין.

והני מילי, שותפא.

רק אם הרביעי שנשאר בגורן הוא שותף בשדה.

אבל אריסא,

אם הוא רק אריס,

אריסותיה הוא דקא מפיק.

כיון שאין לו חלק בגוף הקרקע לא מוטל עליו לפרוע את המס עבור בעלי השדות, ואם גבו ממנו בשביל האחרים, הרי זה גזל ביד הגבאי, ואסור לקנות ממנו.

ואמר רבא: בר מתא אבר מתא מיעבט.

הגבאי רשאי למשכן את אחד מבני העיר ולגבות ממנו את המס שחבירו בן העיר הזאת חייב [והוא יגבה ממנו אחר כך], שכך הוא דינא דמלכותא.

והני מילי דברלא ארעא,

מה שאמרנו שאפשר למשכן בן עיר אחד על חבירו זה רק במס שמוטל על הקרקע,

וכרגא

או המס שנגבה לפי גולגולת

דהאי שתא

של השנה הזאת.

אבל שתא דחליף,

המס מהשנה שעברה,

הואיל ואפייס מלכא, חליף.

מאחר שהגבאי כבר שילם למלך את כל המס מהשנה שעברה, ומעתה המס הוא שלו, אף שהוא רשאי לגבות את המס מכל אחד, מכל מקום אינו רשאי למשכן את האחד על חבירו.

ואמר רבא: הני דדיירי דרי

גויים שמגדלים בהמות כדי למכור את הזבל שלהם לבעלי השדות לזיבול, אם זה

בתוך התחום

של העיר

אסור ליקח מהן

אסור לקנות מהם שום בהמה.

מאי טעמא?

משום דמערבא חיותא דמתא בהדייהו

כי שמא התערבו ביניהם בהמות של ישראל ובהמה זו שייכת לישראל.

חוץ לתחום מותר ליקח מהם,

ששם אין לחשוש שמא התערבו בהמות של ישראל.

אמר רבינא: אם היו בעלים מרדפים אחריהם,

אם היו כאן בעלים ישראלים שנאבדה להם בהמתם והם מחפשים אחריה בין הבהמות של הגוי שמחוץ לתחום, אז

אפילו חוץ לתחום אסור,

שהרי יש כאן ריעותא שאכן נתערבה בהמה של ישראל בין בהמות הגוי.

מכריז רבא ואיתימא רב הונא: דסלקין לעילא,

העולים לארץ ישראל,

ודנחתין לתתא,

היורדים מארץ ישראל לבבל. שמעו!

האי בר ישראל דידע סהדותא דגוי,

ישראל היודע להעיד לטובתו של הגוי,

ואזל ואסהיד ליה בדיני דגוים על ישראל חבריה,

והלך והעיד לגוי בבית דין שלהם נגד ישראלי,

משמתינן ליה

מנדין אותו.

מאי טעמא?