Baba Kama 10a — el Talmud en español

והברייתא מביאה את החומרות שיש בין שור [קרן] לאש:

יש

חומר בשור מבאש, ו

יש

חומר באש מבשור

.

חומר בשור מבאש

:

א.

שהשור משלם כופר.

אם המית השור אדם, חייב בעל השור לשלם כופר ליורשיו.

ב.

וכן חייב בשלושים של עבד.

אם המית השור עבד כנעני חייב בעל השור לשלם שלשים שקלים לאדון.

ג. וכן אם

נגמר דינו

של השור למיתה,

אסור

הוא מיד

בהנאה

.

ד. וכן

אם מסר

את

שורו לחרש שוטה וקטן

והזיק,

חייב

.

מה שאין כן באש,

שאדם המצית אש, והלכה האש ושרפה אדם אחר, אין מצית האש חייב עונש מיתה על שריפת האדם האחר, כי אם היה ביכולתו של האדם שנשרף לברוח, הרי היה עליו להמלט, ואם לא נמלט, האשמה תלויה בו, ולא במצית האש. וכמו כן אינו חייב בתשלום כופר, ואם היה האדם הנשרף עבד, אינו חייב בעל האש בתשלום שלשים של עבד. ואם היה הנשרף כפות, ולא היה יכול לברוח, ומת, גם פטור המבעיר מתשלום דמי הנזק, כיון שהוא מתחייב מיתה על הריגת אדם, לפי הכלל שאם יש עונש מיתה וממון, אומרים "קים ליה בדרבה מיניה", והיינו, דיו שיקבל את העונש החמור שהוא מיתה, ולא נענישנו גם בעונש ממון, הקל. וכן המוסר אשו לחרש שוטה וקטן פטור, וכפי שנתבאר לעיל.

חומר באש מבשור

:

שהאש מועדת מתחילתה

לשלם נזק שלם,

מה שאין כן בשור

[בקרן], שיש בו דין תמות בשלש הנגיחות הראשונות, ומשלם רק חצי נזק.

וממשיכה הברייתא מביאה את החומרות שיש בין אש ובור:

יש

חומר באש מבבור, ו

יש

חומר בבור מבאש

.

חומר בבור מבאש: א. ש

הבור

תחילת עשייתו לנזק,

משעת עשייתו עומד הוא לנזק,

ב. וכן אם

מסרו לחרש שוטה וקטן, חייב

. וכפי שנתבאר לעיל.

מה שאין כן באש

, שאין תחילת עשייתה לנזק, ובמסרה לחרש פטור.

חומר באש מבבור

:

א.

שהאש דרכה לילך

אל הניזק

ולהזיק

.

ב.

ו

כן

מועדת לאכול

, כלומר, בעל האש חייב על הנזקים שמזיקה האש,

בין

אם הזיקה

דבר הראוי לה, ובין

אם הזיקה

דבר שאינו ראוי לה

[ובהמשך יתבאר מה כוונת הברייתא ב"אינו ראוי לה"].

מה שאין כן בבור

, שהוא קבוע במקומו והניזק בא אליו, ואינו מועד אלא לדבר הראוי לו [בגמרא בהמשך יתבאר מהו אינו ראוי לבור].

והגמרא שואלת על הרישא של הברייתא:

וליתני

[שהברייתא תשנה]

חומר

נוסף שישנו

בשור מבבור: שהשור

[הקרן]

חייב בו את הכלים,

שור המשבר כלים בבעיטה או בנגיחה חייב, והיא תולדת הקרן.

מה שאין כן בבור

, שפטור בעל הבור על הכלים שנפלו לתוכו והוזקו בו, שנאמר "ונפל שמה שור או חמור", ודרשינן "חמור" ולא "כלים".

ומתרצת הגמרא:

הא מני,

ברייתא זו, בשיטת

רבי יהודה היא, דמחייב על נזקי כלים בבור

, ודורש "ונפל שמה שור או חמור", "או" לרבות את הכלים [לקמן נג ב]. ולכן אין זה חומר בשור מבבור, כי גם בבור חייב בכלים.

אך מקשה הגמרא על התירוץ:

אי

ברייתא זו בשיטת

רבי יהודה

היא,

אימא סיפא

, יקשה מהסיפא של הברייתא, ששנינו בה:

חומר באש מבבור, שהאש דרכה לילך ולהזיק, ומועד לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה. מה שאין כן בבור

.

ומדייקת הגמרא: "

דבר הראוי לה",

שהזכירה הברייתא,

מאי נינהו,

מהו? -

עצים

וכיוצא בהן שהדרך להסיק בהם אש.

ו

דבר שאין ראוי לה

שהזכירה הברייתא,

מאי נינהו?

הרי זה דבר שאין הדרך להסיק בהם, כמו

כלים

וכיוצא בהן. ועל כך אמרה הברייתא

מה שאין כן בבור

, שהבור מועד רק לדבר הראוי, אבל בדבר שאינו ראוי, כמו כלים, פטור.

ואי

הברייתא בשיטת

רבי יהודה

היא,

הא אמרת מחייב היה רבי יהודה על נזקי כלים בבור!

ובהכרח שהברייתא הזאת, הפוטרת "אינו ראוי" בבור, דהיינו כלים, לא נאמרה בשיטת רבי יהודה, המחייב כלים בבור.

וחוזרת אם כן השאלה, למה לא שנתה הברייתא "חומר בשור מבבור, שהשור חייב על הכלים, והבור פטור"?

ולכן, אומרת הגמרא:

אלא, לעולם,

הברייתא הזאת בשיטת

רבנן היא,

הפוטרים על נזק כלים בבור, ובאמת יכלה הברייתא לשנות חומר נוסף זה שיש בשור מבבור.

ו

אולם

תנא ושייר,

התנא לא בא לשנות בברייתא את כל החומרות שיש, אלא הזכיר רק חלק מהחומרות, וחלק השאיר ולא שנה.

אך שואלת הגמרא:

מאי שייר דהאי שייר!?

איזו חומרא נוספת שייר התנא שהיה יכול לשנות ולא שנה, מלבד חומרא זו. כלומר, תירוץ זה מתאים אם נמצא חומרא נוספת שהתנא השאיר אותה ולא שנאה, כי לעתים אין דרך התנא לשנות את כל החומרות. אך אם זו החומרא היחידה שיש, באופן כזה אין דרך התנא להשאיר חומרא אחת בלבד ולא לשנותה.

והגמרא משיבה:

שייר

חומרא נוספת שיש בשור וכן בבור ואין באש והוא:

טמון!

שהתורה פטרה את האש על שרפת דבר טמון [לפי שדרשו חכמים מ"או הקמה", שאין חיוב באש אלא בשרפת דבר גלוי כ"קמה"], ואילו בשור חייב אף בטמון, וכגון שבעט השור בשק מלא כלים ושברן, שחייב על הכלים. וכן לגבי בור, אם נפל חמור לבור כשעל גביו שק מלא תבואה, חייב, ואף על פי שזה טמון בשק. ואם כן, יכול היה התנא לשנות: חומר בשור מבאש, ששור חייב בו את הטמון, מה שאין כן באש. והתנא שייר ולא שנה חומרא זו, וכך גם לא שנה את החומרא שיש בשור מבבור, שחייב בכלים.

ומביאה הגמרא תירוץ נוסף לשאלה למה לא הביאה הברייתא את החומרא של כלים:

אי בעית אימא, לעולם

ברייתא זאת בשיטת

רבי יהודה

היא, ולא קשה למה לא שנה התנא את החומר של כלים והחומר של טמון, כי רבי יהודה מחייב גם את הכלים בבור וגם את הטמון באש. ומה שדחית, שאי אפשר לומר שהברייתא כרבי יהודה, כי בסיפא של הברייתא שנינו שאש חייבת על דבר שאינו ראוי לה ובור פטור, ולכאורה "אינו ראוי לה" היינו כלים,

ו

הרי רבי יהודה מחייב על כלים, יש לומר, כי מה שאמרה הברייתא

"דבר שאין ראוי לה"

חייב באש,

לאו לאתויי כלים

, לא באה הבריתא לרבות את הכלים שבעל האש חייב עליהם,

אלא לאתויי,

אלא באה לרבות

ליחכה נירו,

האש שרפה והזיקה לאדמתו החרושה [האדמה מתקשה, ועליו לחרוש אותה שוב],

וסכסכה אבניו,

האש קלקלה והזיקה לאבניו - חייב. ומה שאין כן בבור, שלא תיתכן בו מציאות כזו של היזק.

מתקיף לה

[הקשה]

רב אשי: ליתני,

מדוע לא ישנה התנא של הברייתא:

חומר

נוסף שיש

בשור מבבור, שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשים,

שור שהיה קדוש בקדושת קרבן, ונפל בו מום, ונפסל מלהקריבו, ונפדה, ויצא לחולין. אם נגח אותו שור אחר, חייב בעל השור, שנאמר "כי יגח שור איש את רעהו", ושור זה, כיון שנפדה, נחשב הוא "שור רעהו".

מה שאין כן בבור,

שאם שור כזה נפל בבור, ומת, פטור. כי בבור נאמר "בעל הבור ישלם ... והמת יהיה לו". ודרשו מכאן חכמים, שאם המת יהיה שלו, של בעל הבור, אזי ישלם בעל הבור, אבל בשור זה, כיון שיש לנהוג בו מנהג של כבוד עקב היותו קדוש בקדושת קרבן בעבר, והדין הוא שאסור להאכיל את נבלתו לכלבים, נחשב הדבר כמו שאין המת של בעל הבור. ואם כן, יש חומר נוסף בשור מבור, ומדוע התנא לא שנה זאת?

וכל הקושיא הזו הינה רק לפי התירוץ האחרון, כפי שהגמרא ממשיכה לבאר:

אי אמרת בשלמא רבנן היא,

אם תאמר כתירוץ הראשון, שהברייתא לדעת רבנן נאמרה, ניחא, כי לשיטתם התנא שייר גם את החומרא של כלים ושל טמון, ואם כן

איידי דשייר הך, שייר נמי הך.

היות ושייר את אלו, שייר גם חומרא זו.

אלא, אי אמרת

שהברייתא לדעת

רבי יהודה

היא, ואם כן לא מצינו ששייר התנא כל חומרא שלא שנאה, שהרי כלים בבור וטמון באש מחייב רבי יהודה, אם כן, יקשה:

מאי שייר, דהאי שייר!?

איזו חומרא נוספת שייר התנא שלא שנאה, עד שנוכל לומר שאף את החומרא של פסולי המוקדשים שייר התנא.

ומשיבה הגמרא: אף לדעת רבי יהודה מצינו ששייר התנא חומרא נוספת שלא שנה והיא:

שייר דש בנירו.

שור הדש בשדה חרושה של חברו, ונתכוון לדוש, וקלקל בכך את החרישה, חייב משום קרן, לפי שנתכוון להזיק. ולכן מצינו חומר בשור שאין בבור, כי בבור לא שייך מציאות של היזק קרקע.

אך הגמרא דוחה:

אי

באת ליישב שהתנא שייר את החומרא של שור פסולי המוקדשין,

משום

ששייר חומרא של

דש בנירו,

אי אפשר לומר כן, כי

לאו שיורא הוא,

אין זה נחשב לשיור

! דהתנא,

שהרי שנינו כבר בברייתא, "חומר בשור,

שכן דרכו לילך ולהזיק"

, וחומרא זו של "דש בנירו" כלולה אף היא בכלל חומרא זו, כי כל הסיבה שהיא נחשבת חומרא לעומת הבור היא בכך שהבור אין דרכו לילך ולהזיק, ולכן לא שייך בו היזק קרקע. ואם כן, לא נחשב שהתנא שייר חומרא זו. וחוזרת הקושיא, שאם נעמיד את הברייתא כרבי יהודה, יקשה, למה לא שנה התנא גם את החומרא של פסולי המוקדשים. אבל אם נעמיד כרבנן ניחא.

שנינו במשנתנו:

הכשרתי במקצת נזקו,

חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.

ומביאה הגמרא ברייתא המפרשת מהו האופן אשר בזימון מקצת הנזק מתחייב בכולו:

תנו רבנן: הכשרתי מקצת נזקו, חבתי

בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, כיצד?

מהו האופן שבהכשרת מקצת נזק מתחייב בכולו?

החופר בור

עמוק

תשעה

טפחים, שאין בו כדי להמית,

ובא

אדם

אחר, והשלימו ל

עומק

עשרה

טפחים. ועתה יש בו כדי להמית.

האחרון,

שהשלים את גובה העשרה טפחים,

חייב,

ומשלם נזק שלם, בין אם נפל שור והומת, או אם רק הוזק. וזהו "המכשיר מקצת הנזק", כי הוא חפר רק טפח אחד, ובכל זאת הוא חייב כאילו הכשיר את כל הנזק.

והניחה הגמרא שהאחרון חייב בין במיתה ובין בנזיקין, ולכן היא מבארת:

ו

זה -

דלא כ

שיטת

רבי

.

דתניא

בברייתא:

החופר בור תשעה

טפחים,

ובא אחר והשלימו לעשרה

, ונפל שם שור או חמור, בין אם מת בין אם רק הוזק - ה

אחרון

שהשלימו לעשרה,

חייב.

רבי אומר: אחר אחרון למיתה

. כלומר, רק לעניין מיתת השור מתייחס הנזק אחר האחרון בלבד, והראשון פטור כי בור תשעה אין בו כדי להמית. אבל

אחר שניהם לנזקין.

אם השור הוזק ולא מת, יתחלק תשלום הנזק בין שניהם, כי גם הראשון חפר בור שיש בו כדי להזיק.

וכיון שמשנתנו סוברת שאף בנזיקין רק האחרון חייב, הרי היא אינה כשיטת רבי.

אך הגמרא דוחה:

רב פפא אמר

: ניתן להעמיד את משנתנו גם לשיטת רבי, ומה שאמרה המשנה שחייב כהכשר כל נזקו, שמשמעו שהאחרון בלבד חייב, מדובר

ל

ענין

מיתה, ודברי הכל

היא. כי גם רבי מודה שלענין מיתה רק האחרון חייב.

איכא דאמרי,

יש האומרים שענין זה נשנה בבית המדרש בלשון קושיא:

לימא דלא

כרבי,

האם נאמר שמשנתנו אינה לדעת רבי, הסובר שבנזיקין שניהם חייבים? ועל כך

אמר רב פפא

: משנתנו מדברת

ל

ענין

מיתה, ודברי הכל

היא.

מתקיף לה רב זירא: ותו ליכא!?

וכי אין עוד אופנים בהם המכשיר מקצת נזק חייב כאילו הכשיר כל הנזק?

והא איכא,

הרי יש אופן אחר, כגון מי ש

מסר שורו לחמשה בני אדם

שישמרוהו,

ופשע בו אחד מהן

, שהלך משם ולא שמרו,

ו

השור

הזיק

. ודאי הדין הוא שזה היחיד שפשע חייב הוא לבדו בכל הנזק. הרי לנו שאף שהכשיר רק מקצת הנזק,

חייב

בכל הנזק.

אך הגמרא דוחה שאין להעמיד כן כי

היכי דמי,

באיזה אופן נוכל להעמיד אפשרות שכזאת?

אילימא דבלאו איהו לא הוה

מינטר,

אם נעמיד באופן שבלעדי שמירת החמישי לא יכולים ארבעת השומרים לשומרו, אם כן,

פשיטא

שהוא חייב הכל,

ד

הרי

איהו קעביד,

הוא זה שעשה את כל הנזק, ולא הוי רק "הכשר מקצת נזק"!?

אלא,

אם נעמיד באופן

דבלאו איהו נמי מינטר,

שגם בלעדי שמירתו היה שמור השור על ידי האחרים, אם כן מדוע חייב כלל?

מאי קעביד!?

מה עשה בזה שהלך ולא שמר, הרי מכל מקום השור היה שמור, וצריך להיות פטור. ולכן אין אפשרות להעמיד את המשנה באופן כזה.

מתקיף לה רב ששת: והא איכא,

הרי יש אופן נוסף שמכשיר מקצת נזק וחייב בכל הנזק, כגון שהאחד הצית דליקה, והשני היה

מרבה בחבילה,

שהוסיף לדליקה חבילות של זמורות, ובכך קירב את הדליקה לגדיש של אחרים. ובאופן הזה, שורת הדין נותנת שהשני יהיה חייב בכל הנזק, למרות שלא נחשב שהכשיר את כל הנזק, כי לא הצית את הדליקה.

והגמרא דוחה שאין להעמיד כן:

היכי דמי,

כיצד מדובר?