Baba Kama 108b — el Talmud en español

הא

אם

נשבע, אע"פ ששלם

לו תמורת הפקדון, לא מקנה לו את הכפל. אלא

למי משלם

הגנב את כפל או ד' וה'?

לבעל הפקדון.

ו

רבא דייק מסיפא. דקתני נשבע ולא רצה לשלם,

הכפל לבעל הפקדון. ודייק: עיקר

טעמא

שלא מקנה לו את הכפל, הוא משום

דלא רצה לשלם.

דאם לא כן, היה צריך לומר נשבע לבד בלא ההמשך. ומדהוסיף התנא ואמר ולא רצה לשלם, יש להוכיח:

הא שלם,

אע"פ ש

גם

נשבע,

מקנה לו המפקיד את הזכות לכפל. ו

למי משלם

הגנב את הכפל או את ד' וה'.

למי שהפקדון

נגנב מ

אצלו.

ועתה קשיא לן, הרי דיוקים אלו נסתרים האחד מחבירו. ואם כן:

לאביי קשיא סיפא

שהוא מקור דיוקו של רבא, דאם בסוף שלם שפיר דמי.

ומתרצינן:

אמר לך אביי

אל תדייק כדדייק רבא נשבע ולא רצה לשלם כלל. ואז תסיק שאם לבסוף שלם מקנה לו כפל. אלא

הכי קתני: נשבע ולא רצה לשלם קודם השבועה

, ולא שבכלל לא רוצה

אלא

אע"פ שרוצה לשלם

לאחר השבועה

[כמו שנראה ממעשיו שהרי שילם לבסוף]. מכל מקום אינו מקנה את הכפל לשומר אלא

למי משלם

הגנב את הכפל וכו'

לבעל הפקדון.

ולרבא קשיא

דיוקא ד

רישא,

שמשם הוכיח אביי את דינו.

אמר לך רבא

: אל תדייק כאביי "שלם ולא רצה לישבע, אך אם גם נשבע לא יקבל כפל". אלא

הכי קתני: שילם ולא רצה לעמוד ב

פטור שנפטר מן המפקיד על ידי

שבועתו, אלא

בא גם

ושילם,

מקנה לו המפקיד את הפקדון מלמפרע [וממילא הכפל שייך לו].

למי משלם

הגנב את הכפל?

למי שהפקדון

נגנב מ

אצלו.

עוד דנה הגמרא בדין שבועת השומרים המסלקת אותו מדין שומר ע"י שנשבע:

תבעוהו בעלים לשומר

שיחזיר פקדונם וטען נגנבה ממני

ונשבע

על כך,

והוכר הגנב,

ו

תבעו שומר

לבי"ד

והודה

הגנב שגנבו, ואח"כ

תבעוהו בעלים

לגנב בבי"ד

וכפר

בגניבה,

והביאו

בעלים

עדים

שנמצא החפץ ברשותו והוא גנבו.

כיון דאיכא דינא דמודה בקנס פטור והרי תשלום כפל קנס הוא,

מי

אמרינן ד

נפטר הגנב בהודאת

ו ל

שומר,

שממנו נגנב, והוא היה בעל הדבר, ואם כן תביעתו לגנב חשובה תביעה ואף הודאתו חשובה הודאה. דזה פשיטא דאם יודה הגנב סתם לזר, אין זו הודאה הפוטרת מקנס.

או

ד

לא נפטר הגנב

מכפל

בהודאתו

ל

שומר

, דכיון שהשומר נשבע שנגנב נפטר בכך מידי המפקיד ושוב אינו בעל הדבר ואין תביעתו תביעה וממילא הודאת הגנב אליו לא חשיבא הודאה הפוטרת מכפל.

ופשטינן:

אמר רבא

תלוי היאך נשבע השומר. ד

אם באמת נשבע

שנגנב ממנו ושלא בפשיעה.

נפטר הגנב בהודאת

ו ל

שומר.

מכיון שגלוי לנו שאילו לא נגנב, היה ממשיך שומר זה בשמירתו, דשומר אמיתי הוא, וטוב לבעלים להשאיר בידיו. וממילא לא פסקה שמירתו בגניבה ובשבועה והודאת הגנב היתה לבעל הדבר.

אולם

אם בשקר נשבע

השומר, שטען מתה או נשברה או באונס נגנבה, ונתברר שלא כן היה,

לא נפטר הגנב בהודאת

ו ל

שומר

דודאי לא היו מניחים הבעלים הלאה את הפקדון בידיו ונסתיימה שמירתו וממילא לא הודה הגנב לבעל הדבר ואין זו הודאה הפוטרת מקנס.

ותו מספקינן:

בעי רבא

: היכא ד

עמד

שומר

לישבע בשקר, ולא הניחוהו

להשבע,

מהו

כלומר האם משום דעמד לישבע לשקר כבר לא מאמינים לו בעלים ומפסיק להיות שומר. או כיון שעדיין לא נשבע. נשאר נאמן עליהם ושפיר חשיב שומר והודאת הגנב חשיבא הודאה.

תיקו.

רב כהנא מתני

לדברי רבא

הכי

כמו שביארנו לעיל, שבנשבע לשקר פשיטא ליה שהודאת הגנב אינה הודאה.

אך

רב טביומי מתני

לדברי רבא

הכי

:

בעי רבא נשבע

השומר

לשקר, מהו?

כיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם, ולכך תביעתו לגנב תביעה שעדיין מחוייב הוא לשלם, וממילא הודאת הגנב הוי הודאה לבעל דבר.

או דלמא כיון שלשקר נשבע, פסק מלהיות שומר, ואין הודאת גנב אליו חשובה כהודאה הפוטרת מקנס.

תיקו.

ותו מבעיא לן איפכא מדלעיל:

תבעוהו בעלים

לשומר חנם שיחזיר פקדונו,

ושילם,

דדינא הוא שהכפל שלו.

ו

לאחר מכן

הוכר הגנב, ותבעוהו בעלים, והודה

שהוא גנבו, ואח"כ

תבעו שומר, וכפר

לו. והלך שומר

והביא עדים

שבאמת הוא גנבו.

האם

נפטר גנב בהודאתו

שהודה ל

בעלים, או לא

נפטר בהודאה זו.

וטעמא דספיקא -

מי אמרינן

[האם אמרינן] ד

מצי אמר ליה שומר לבעלים

, אמנם היה החפץ שלכם כשהיה בידי, אבל עכשיו

אתון כיון דשקילתו לכו דמי

[אתם כיון דלקחתם לכם ממני דמי הפקדון]

אסתליקתו לכו מהכא,

ושוב אין תביעתכם לגנב חשובה כתביעת בעל דבר, וממילא אף הודאתו לא חשובה הודאה הפוטרת מקנס.

או דלמא, מצי אמרי ליה

בעלים לשומר, עדיין בעל דבר אני, ד

כי היכי דאת עבדת לן

[עשית לי]

מילתא

טובה דהיינו ששלמת לי דמי הפקדון בלא שנתחייבת בכך, אף

אנן נמי

מחוייב לך טובה, ו

עבדינן לך

טובה שנתחייבתי ד

טרחינן בתר גנבא,

ואז

שקלנא אנן

פקדון

דידן, ושקול את ממון דידך,

וממילא חשיב בעל דבר ותביעתו תביעת בע"ד ואף הודאת הגנב הודאה הפוטרת מן הכפל.

תיקו.

עד עתה למדנו ששבועת השומר מסלקתו מלהיות שומר, ועתה דנה הגמרא אם יכול לסלק עצמו ע"י שבועה:

אתמר: נגנבה באונס

על ידי ליסטים מזויין.

ו

בטרם הספיק השומר לישבע על כך

הוכר הגנב,

ועתה יש לפניו ב' אפשרויות: האחת, לישבע שנאנס וליפטר, והשניה, לתבוע את הגנב שהרי שומר הוא על החפץ.

אמר אביי

: הדבר תלוי,

אם שומר חנם הוא,

כיון ששומר חנם פטור מגניבה, אם כן אין דינו לחזר אחריה וממילא שתי האפשרויות הנ"ל עומדות בפניו.

רצה

השומר לשלם לבעלים לפנים משורת הדין משלם,

ועושה עמו

[עם הגנב]

דין

שתובעו לדין. ואם

רצה

שלא לשלם

נשבע

ונפטר, והבעלים יתעסקו עם הגנב

אם שומר שכר הוא,

שחייב בגניבה, משלם לבעלים דמי החפץ הנגנב, והוא

עושה עמו

כלומר עם הגזלן

דין.

שעליו מוטל להשיב את החפץ לבעלים ושלא יהא בידי גנבים.

ואע"פ דבאונסין פטור, אין פטורו אלא מן התשלום, ולשלם הרי לא ישלם כאן, שהרי הגנב לפנינו והוא ישלם, אך להשיב את החפץ לבעליו מידי הגנב חייב, כי שומר שכר חייב בגניבה.

ורבא

פליג

ואמר

דליכא נפקותא בין שומר שכר לשומר חנם, אלא

אחד זה ואחד זה

משלם הממון לבעלים,

ועושה עמו

עם הגזלן,

דין.

שמצוה על השומר לחזר אחר האבידה.

וקמקשה גמרא:

לימא פליגא

רבא

א

שיטת

רב הונא בר אבין?

דשלח רב הונא בר אבין: נגנבה באונס

ע"י ליסטים מזוין

והוכר הגנב, אם שומר חנם הוא

דפטור מגניבה,

רצה

משלם לפנים משורת הדין

ועושה עמו

עם הגזלן

דין

, ואם

רצה

שלא לשלם,

נשבע

ונפטר, ובעלים יתבעו את הגנב.

ומתרצת הגמרא:

אמר לך רבא,

אף רב הונא סובר ששומר חנם נמי עושה עמו דין.

אלא

הכא,

רב הונא,

במאי עסקינן

[דיבר], ב

כגון שקדם ונשבע

קודם שנתפס הגנב, שאז נפטר כדינו בשבועה וכבר נסתלק משמירתו.

אך קשה: אי אפשר לפרש הכי,

דהא רצה עושה עמו דין, רצה נשבע קאמר

דמשמע שעדיין לא נשבע.

ומתרצת הגמרא:

הכי קאמר

: אם

רצה שומר חנם, עומד בשבעתו

שנשבע בטרם נמצא הגנב ופטור. ואם

רצה

לעשות לפנים משורת הדין אע"פ שכבר נשבע, משלם ו

עושה עמו

עם הגנב

דין.

שמעינן לעיל דסברי אביי ורבא, שומר שכר לא נגמרה שמירתו בגניבת אונס, אלא במקום שלא יפסד ממון מחוייב לדאוג להשיב את הפקדון לבעליו, אולם איכא דפליג לכאורה עליהו:

ד

רבה זוטי בעי לה

להאי דיני דקמיירי בהו אביי ורבא,

הכי

:

נגנבה באונס

מביתו של שומר שכר [דאם בשומר חנם איירי היה לו לומר נגנבה סתם],

והחזיר

ה

גנב

את גניבתו והניחה

בבית שומר ו

לאחר מכן

מתה בפשיעה, מהו

דינו של זה?

מי אמרינן

[האם אמרינן]

כיון שנגנבה באונס

ושומר שכר פטור באונסין,

כליא ליה

[נגמרה]

שמירתו

ושוב אינו שומר עליה.

או דלמא כיון דהדרה

הגנב לרשותו,

הדרה

[חזר הפקדון]

לשמירתו.

תיקו

.

מתניתין:

א. המקבל פקדון לשומרו כדין שומר חינם, ובא בעל הבית ותבע

היכן פקדוני

, ו

אמר

לו השומר

אבד, משביעך אני, ואמר

השומר

אמן

וקיבל בכך על עצמו שבועה,

ו

באו

העדים

ו

מעידים אותו שאכלו

ונמצא שנשבע לשקר,

משלם קרן

,

אבל אם אחר שתבעו ונשבע לשקר חזר ו

הודה מעצמו

, הדין הוא ש

משלם קרן וחומש ואשם

, שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו, דרשו חכמים מדכתיב והתוודו שאין הנשבע לשקר משלם חומש ואשם אלא בזמן שהודה מעצמו.

ב. אמר לשומר

היכן פקדוני, אמר לו נגנב, משביעך אני ואמר אמן

וקיבל על עצמו שבועה,

ו

באו

העדים

ו

מעידים אותו שגנבו

לעצמו

משלם תשלומי כפל

, שהטוען טענת גנב בפקדון משלם כמו גנב עצמו,

אבל אם אחרי שכפר בפקדון ונשבע חזר ו

הודה מעצמו, משלם קרן חומש ואשם

כדין נשבע לשקר, ואינו משלם את הכפל משום שמודה בקנס פטור.

ג.

הגוזל את אביו ונשבע לו

שלא גזלו,

ומת

אביו, ואחר כך הודה שגזלו , אף על פי שיש לו חלק בגזילה מדין יורש,

הרי זה משלם

את כל ה

קרן ו

ה

חומש

ואשם

לבניו

של הנגזל שהם אחיו של הגזלן,

או לאחיו

של הנגזל כשאין לו בנים.

משום שעליו לצאת ידי שמים ולהוציא את הגזילה מתחת ידו.

ואם אינו רוצה

להפסיד את חלקו בירושה,

או שאין לו

די נכסים שיוכל לוותר על חלקו, תקנו חכמים שי

לוה

מעות בשיעור החלק שיש לו בחפץ הגזול,

ובעלי

ה

חוב באין ונפרעים

מאחיו את חלקו בירושה.

ד.

האומר לבנו, קונם,

לשון נדר, ש

אי אתה נהנה משלי, אם מת

האב

ירשנו

בנו לפי שאחר מיתתו כבר אין נכסיו שלו אלא של בנו.