Baba Kama 107b — el Talmud en español

ארבעה שומרין

אין מתחייבים שבועה כשכפרו הכל, ואין חייבים עליה כפל, אלא

צריכין כפירה במקצת, והודאה במקצת

, ורק בכי האי גוונא חייבים הם שבועה:

ואלו הן

ארבעת השומרים:

שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר

.

אמר רבא: מאי טעמא דרמי בר חמא?

שומר חנם

צריך הודאה במקצת, משום ד

בהדיא כתיב ביה

בשומר חינם "

כי הוא זה

", דמשמע הודאה במקצת.

שומר שכר

צריך הודאה במקצת משום ד

יליף

"

נתינה נתינה

" [שבשניהם נאמר: "כי יתן"]

משומר חנם

.

שואל

צריך הודאה במקצת כדי לחייבו שבועה אם טוען שמתה מחמת מלאכה, משום שנאמר בפרשת שואל הסמוכה לפרשת שומר שכר: "

וכי ישאל

", והרי

וי"ו מוסיף על ענין ראשון

, דהיינו לומר שדין השואל לענין זה כמוהו כשומר שכר.

שוכר

צריך הודאה במקצת, ממה נפשך:

אי למאן דאמר

: שוכר

כשומר שכר

הוא, אם כן

היינו שומר שכר

.

אי למאן דאמר

: שוכר

כשומר חנם, היינו שומר חנם

.

ואמר רבי חייא בר יוסף

: שומר חנם

הטוען טענת גנב בפקדון,

שטען נגנבה ממני, ונשבע על כך, והעידו עדים שהוא גנבו,

אינו חייב

כפל,

עד שישלח בו יד.

היינו שבטרם שבועתו לשקר, השתמש בפקדון.

מאי טעמא

[מה טעם הדבר]?, משום

דאמר קרא

בפרשת טוען טענת גנב "

ונקרב בעל הבית אל האלהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו".

שזהו תחילת הפסוק, שהוא קרב לבית הדין, [הנקרא "אלהים"] לצורך שבועה, ונפטר על ידה. ופטור זה נאמר דוקא כשלא שלח ידו בפקדון, שהרי אף על זה הוא נשבע, כדמשמע קרא, שהוא קרב לבית הדין להישבע על שלא שלח ידו.

מכלל

זה אתה למד,

דאי שלח בה יד, מחייב

בכפל.

למימרא,

וכונת הכתוב לומר,

דבשלח בה

יד עסקינן.

פירוש, סיפא של הפרשה, שנאמר שם "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו", שזו היא פרשת חיובו של טוען טענת גנב שנמצא שקרן בשבועתו, מתייחסת הרשעתו אף אל שבועה זו. ומוכח שחיוב טוען טענת גנב הוא דוקא באופן שגם שלח בו יד.

אמר להו רבי חייא בר אבא: הכי

[כך]

אמר רבי יוחנן

: חיובו של טוען טענת גנב,

בעומדת על אבוסה שנו.

שנהג בפקדון מעולם כדין. ולא שלח בו יד. [ובתורת משל הוא נקט פקדון של בהמה, שרועה באבוס כדרכה].

אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא

: מה כוונתו של רבי יוחנן באומרו "בעומדת על אבוסה שנו"?

האם

דוקא בעומדת על אבוסה קאמר,

ולא מתחייב טוען טענת גנב כפל רק באופן שלא שלח יד,

אבל שלח בה יד

קודם שנשבע,

קנה

הפקדון כלפי חיוב אונסין [כי אע"פ ששומר חנם פטור באונסין, בכל זאת, במקום ששלח יד מתחייב באונסי הפקדון כבחפץ שלו, שנזקי אונסיו עליו].

ושבועה לא מהניא ביה כלום

לחייבו כפל אם נמצא שקרן, כי חיוב זה הוא דוקא בכפירת חפצו של המפקיד, וכאן כפר בחפץ שהוא קצת שלו.

או דלמא,

כוונתו היתה אחרת, ש"

אפילו

ב

עומדת על אבוסה" קאמר,

שחייב כפל אפילו באופן שלא שלח בו יד שאינו כמשמעות הפסוק, וקל וחומר במקום ששלח יד שחייב, שכך עיקר משמעות הפסוק, כדאמר רבי חייא בר יוסף לעיל.

אמר ליה

רבי חייא בר אבא לרבי זירא:

זו לא שמעתי

[בנדון זה ממש לא שמעתי] לפשוט את ספקך, אולם

כיוצא בה

[דין אחר שאפשר להוכיח משם לנידון דידן]

שמעתי.

דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הטוען טענת אבד

בפקדון

ונשבע

על כך,

וחזר

בו מטענתו הקודמת

וטען טענת גנב,

שלא אבד כמו שאמרתי קודם, אלא נגנב ממני הפקדון,

ונשבע

על כך,

ובאו עדים

והעידו ששקר הוא טוען והפקדון ברשותו,

פטור

מכפל.

מאי טעמא

[ומה טעם הפטור]?

לאו, משום

[האם לא משום]

דקנה

את הפקדון לגבי חיוב אונסין

בשבועה ראשונה,

שנשבע שאבד [כדברי רב ששת לעיל, שכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסים. ובמקום שנשבע על כפירה, לכולי עלמא הדין כן].

והוא הדין בנידון דידן, כיון שקנה הפקדון לענין אונסין, משום ששלח בו יד, אינו מתחייב בכפל בכפירתו ושבועתו, כי נחשב הדבר כאילו כפר בדבר שלו.

ודחינן:

אמר ליה

רבי זירא:

לא

, אין הטעם שם משום שקנה לענין אונסין. אלא שם הטעם הוא

הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה,

כיון שנשבע פעם אחת על פקדון זה, יצא ידי חובת שבועת השומרים ונפטר מחיוב שבועה המוטל עליו, ויותר אין יכולים בי"ד להשביעו. ואף אם נשבע, אין זו שבועת השומרים, ואין עליה כפל כשנשבע לשקר. כי רק על שבועת השומרים המחוייבת בדין, חייב כפל.

ומביאה הגמרא ראיה לדחיה זאת:

איתמר נמי אמר רבי אבין אמר רבי אילעא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע וחזר

בו

וטען טענת גניבה

[דלא נאבד כמו שאמר אלא נגנב],

ונשבע, ובאו עדים

שהפקדון בידו, והוא זה שגנבו,

פטור

מכפל,

הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה

[ומפורש במאמר זה, שטעם הפטור מכפל הוא משום שיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה, ובלי זה היה חייב. והרי קנאו לענין אונסין, ודידיה קא כפר, אלא שמכל מקום אין טעם זה פוטרו ].

ומביאה הגמרא מאן דפליג על רבי חייא בר יוסף ודריש לקרא בדיוק להיפך:

אמר רב ששת: הטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בו יד פטור.

מאי טעמא?

[וטעם הדבר],

דהכי קאמר רחמנא "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם

לא שלח ידו" וגומר.

כלומר קריבתו לבי"ד וכל דיני הפרשה האמורים בסופה "אשר ירשיעון האלהים", שמתחייב כפל כששקר, הם רק באופן שלא שלח ידו, כדכתיב בקרא.

הא שלח ידו, פטור

מן האמור בפרשה, שזהו חיוב הכפל.

וקמקשינן:

אמר ליה רב נחמן: והלא

שלש שבועות משביעין אותו

את שומר חנם שטוען נגנבה [כדאמר רב ששת בב"מ ו'] והם: א'.

שבועה שלא פשעתי בה

דאם פשע נהיה כגזלן להתחייב באונסין. ב'

. שבועה שלא שלחתי בה יד,

דאם שלח יד גם נהיה כגזלן להתחייב באונסין. ג'.

שבועה שאינה

ברשותי,

דשמא הוא גנבה

.

מאי לאו

מדמתחייב בכולהו יחד, שמע מינה ענין אחד הם, והאם לא תהא

שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשבועה שאינה ברשותי

.

ודמיונם:

מה שבועה שאינה ברשותי, כי מגליא מילתא

כשמתגלה הדבר שהוא שקרן, שהפקדון

איתיה ברשותיה

[נמצא ברשותו]

חייב

כפל, שזהו עיקר הפרשה של טוען טענת גנב,

אף שבועה שלא שלחתי בה יד,

גם

כי מגליא מילתא דשלח בה יד, חייב,

היכא שנמצא שקרן בשבועה שאינה ברשותו.

אמר ליה

רב ששת לרב נחמן:

לא!

אל תדמה לשבועה שאינה ברשותי, אלא

שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשלא פשעתי בה,

שאף היא משבועתו של שומר חנם, ודמיונם הוא שכמו שבועה שלא פשעתי בה,

כי מגליא מלתא

[כשמתגלה הדבר]

דפשע בה

ונגנבה מתחת ידו

פטור מכפל,

שהרי לא הוא גנבה אלא הגנב גנבה משום פשיעתו בשמירה.

אף שבועה שלא שלחתי בה יד, כי מגליא מילתא

[כשנתגלה הדבר]

דשלח בה יד

קודם שנשבע שנגנבה ממנו,

פטור מכפל,

כשנתפס בשקרו שלא נגנב ממנו אלא הוא גנבו.

ואע"פ שבשבועה שלא פשעתי אין פטור הכפל מחמת הדין, אלא משום שלא שייך במציאות כלל, שהרי באמת נגנב ממנו ולא הוא גנבה, מכל מקום מדמה הגמרא את תוצאת השבועה למעשה, ולא את הטעם. וכמו ש"אשר ירשיעון", שמשלם כפל, לא מתייחס על שלא פשעתי, כך גם לא מתייחס על שלא שלחתי יד.

ועתה מביאה הגמרא שיש להסתפק, לפי ששנינו לעיל שהכופר בפקדון כגון שטען נגנב ממני ונשבע והודה ששקר, משלם קרן וחומש ואשם. ואם באו עדים ששקר ולא נגנב ממנו, אלא הוא גנבו, משלם כפל כדין טוען טענת גנב ואינו מוסיף חומש. שנאמר "בראשו וחמישיתו", ודרשינן, כשהקרן לבד משתלמת בראש מוסיף חומש, אך כשאין הקרן לבדה בראש אלא נוסף גם כפל, ליכא חומש

וקא

בעי רמי בר חמא

:

מה פוטרו מן החומש? האם

ממון המחייבו כפל

היינו הממון שכפר בו שנתחייב עליו כפל

פוטרו מן החומש,

שאין מוסיפין חומש על ממון שכפר, שכבר מוסיף עליו כפל.

או דלמא שבועה המחייבתו כפל

היינו שנשבע על כפירתו והוברר שלשקר נשבע

פוטרו מן החומש.

דאין מוסיפין חומש על שבועת שקר שכבר חייב עליה כפל.

והוינן בה:

היכי דמי?

מאי נפקא מינה לדינא מהו הפוטר מן החומש.

ומבארת הגמרא:

כגון שטען טענת גנב, ונשבע

שנגנב ממנו,

וחזר

בו מטענתו הקודמת ואמר מה שטענתי שנגנב ממני ונשבעתי על כך לא כך הוה, אלא קם

וטען טענת אבד

ממני אז, ולא נגנב.

ונשבע

על כך.